סגולות ההגדה של פסח רבות הן. היא היצירה העברית שזכתה להכי הרבה פירושים אחרי התנ"ך. היא גם הספר המאויר ביותר בארון הספרים היהודי. איורים אלה, אפילו יותר מהפירושים, מבטאים בצורה ממוקדת את תפיסת העולם של אלה שעבורם הוכנו, ודרך האיורים ההגדות גם חיזקו והנציחו את המסרים שלהן למשתמשים עתידיים. כתוצאה מכך, לאיורים רבים יש תהודה היסטורית ואקטואלית בו-בזמן.
הרשע של ימי הביניים
מבין ארבעת הבנים המופיעים בתחילת ההגדה, המרתק ביותר הוא הבן הרשע. לפי הטקסט, הוא דמות אמביוולנטית משהו והתנכר למשפחתו, לעמו ולמורשתו, אבל בכל זאת לא ניתק לחלוטין את הקשר איתם. אולם למאיירים במהלך הדורות לא היו אשליות לגביו. הרשע הוא תמיד בן סורר שכל כוונותיו מופנות להשמדת עם ישראל ולחורבן התורה. לכן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עד סוף המאה ה-19 ציירו את הרשע כ... חייל.
הבחירה בחייל הייתה טבעית באותם ימים. כדי להיות חייל בימי הביניים, יהודי היה צריך להמיר את דתו, לבגוד בעמו ולחבור לאויב מר שרדף אותו כבר מאות רבות של שנים. החייל היה כלי מרכזי בביצוע גזרות קשות נגד היהודים, החל מפרעות תתנ"ו והלאה. חייל משומד, כמו "עמיתו" שנהפך לאיש כנסייה, ביקש להוכיח את עצמו לקהלו החדש (ואולי לעצמו) דרך קנאותו הדתית ודבקותו ברדיפת אחיו לשעבר. בקיצור, החייל סימל את הסיוט של כל אמא יהודייה והתגלמות הרשע עבור כל יהודי. למרות העובדה שבמאה השנים האחרונות לבש הרשע צורות נוספות בהגדות (מרקסיסטים, מתבוללים, אנשי יבסקציה במדים ועוד), הזיהוי בין הבוגדים בעמם ללובשי המדים השתמר בתפיסה ובדמיון.
היום, את שיניהם של אלה המתייחסים כך לחיילי צה"ל ומסרבים לצאת מקיבעון הקונספציה הזאת, בהחלט ראוי להקהות.
תעלומת זה שאינו יודע לשאול
הבן שאינו יודע לשאול הוא לא רק אילם, הוא גם תעלומה. למה אינו מסוגל לשאול? היו שחשבו שהוא צעיר מכדי לשאול מעצמו, ולכן ציירו אותו כילד קטן. אחרים הניחו שהוא לוקה שכלית. משותפת לכולם ההבנה שהוראת ההגדה, "את פתח לו", הייתה למשוך אותו לתוך סיפור יציאת מצרים והברית עם ה' במונחים נגישים.
עם הקמת המדינה, גורמים חילוניים שונים (במיוחד בעולם הקיבוצים) הפיקו הגדות שביטאו את ערכיהם (שחרור, לאומיות, עבודת האדמה, צבא, שלום ועוד), תוך כדי שמירת זיקה למסורת. רפרוף בהגדות אלו מגלה שהן לא רק הפכו את קערת המסורת על פיה, אלא גם ביטאו בחדות דעות שעדיין עומדות במרכז סערות עכשוויות.
תראו למשל את האיור של צבי לבנה לבן "שאינו יודע לשאול" (הוצאת אביב, תל אביב תשט"ו). כאן, הבן האומלל הזה הוא ילד חרדי, שלנוכח גודלו נראה שכבר למד כמה שנים בחיידר ומתמצה בחומש עם רש"י וגם במסכת בבא מציעא – ובכל זאת הוא מאותגר מבחינה חינוכית ותרבותית. מה שחסר לו, וכנראה מפתה אותו, נמצא ממול: "ספר הדעת" ("המדע" היה מתאים יותר... אבל זה בטח היה רמב"מי מדי). אותו ספר, המוצג כקודקס מקודש הנכתב דווקא בקולמוס, מבטיח לילד שגשוג ולבלוב, אם ייטוש את עולמו ויחבור אליו (שמאלה?). תפקידנו במשימה ברורה: "את פתח לו". ולמה? "בעבור זה (קרי, המדע, הקִדמה והנאורות) עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
בכך לבנה הצהיר במפורש את מה שרבים מבין הדורשים הכנסת לימודי ליבה לבתי ספר חרדיים (דרישה שמבחינה תורנית מוצדקת לחלוטין) אומרים רק בשקט. בעיניהם ה"נאורות" וה"מדע" אינם רק אמצעים לשילוב אנשים בחברה ובכלכלה ולהרחבת האופקים, תוך התחשבות בערכיהם האחרים; הם מיועדים להיות תחליף לתורה. לפי התפיסה הזו, הצלחת המהלך של "את פתח לו" תושג כשהחרדים והדתיים יפסיקו להיות כאלה.
הבן הרשע וזה שאינו יודע לשאול קיבלו אותה תשובה, "בעבור זה עשה ה' לי". מתאים להשיב כך גם למצדדים בגישה המובאת כאן. אילו היה שם לא היה נגאל.
מעשה בכובע יהודי
בוא נהיה כנים: הבן החכם הוא הפחות מעניין מכל השאר. הוא ילד הזהב של אמא ואבא. הוא הזוכה כל שנה בתחרות הברכות-משניות-מסכתות-קצות החושן. הוא זה שבודק את החסה, מודד את שיעורי המצה ואת תכולת הגביעים. אין יותר יהודי ממנו.
לכן, לאור דימויו הדוסי המובהק, היה מעניין לדעת למה התכוונו המדפיס הנוצרי ג'אקומו רופינלי, ועורכו היהודי רבי יצחק בן סולומון (מנטובה, ש"ך), כשהצמידו לבן החכם ציור של יהודי מזוקן ומהורהר, שחובש "כובע יהודי" ("אות קלון"). אבל כפי שרבים יודעים היום, הציור הוא העתק קצת גס של ציור הנביא ירמיהו בתקרת הקפלה הסיסטינית, מעשה ידיו של מיכלאנג'לו בואונארוטי.
אומנם, רופינלי ובן סולומון לא נאלצו לנסוע לרומא כדי להשיג את התמונה. כפי שלמדתי מעמיתי פרופ' איליה רודוב מהמחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר-אילן, גלופות עץ עם דמויות כאלה היו מוצעות למכירה לכל מדפיס. אז רופינלי ובן סולומון פשוט לקחו את התמונה, הצמידו לראשה של הדמות כובע יהודי – והופה: בן חכם (מבוגר) משמח אב יהודי!
אבל מה חשבו יהודים שקנו את הגדת מנטובה (או את חיקוייה הרבים) ובהחלט ידעו את סוד המקור הנוצרי של האיור? אין לדעת. סבורני שהמקרה הנוכחי חשוב, כי הוא מעלה וממחיש שאלת יסוד בנושא הזיקה בין מורשת ישראל לתרבויות מחוצה לה. למשל, יש מי שיטענו בלהט שכל היהדות היא אימוץ תוכן נוכרי והלבשתו בכובע יהודי. אחרים יגידו שעם כל זה שליהדות יש אופי משלה, בכל זאת לפעמים חייבים לספח לה תוכני חוץ עכשוויים יותר, ללא שינוי, על ידי "שימת כיפה".
מאידך, ישנה דעתו של חוקר האסלאם סר המילטון גיב. כדי שדת תקלוט השפעה מבחוץ, הוא טען, חייבים להתמלא שלושה תנאים: 1. צורך פנימי שנוצר באופן עצמאי; 2. התאמת התוכן הנקלט לערכים הבסיסיים של הדת המקבלת; 3. ייחוס משמעות פנים-דתית לתוכן הנקלט. לדעתי, אם גיור הציור של מיכלאנג'לו עבר ללא ביקורת, אני משוכנע שזה בעיקר מפני שהוא עמד בכל התנאים שהציב גיב.
ומה לגבי הבן התם?
נסיים, איך לא, עם כמה מילים על הבן התם. האמת היא שהמאיירים והפרשנים התקשו לעמוד על טיבו. היו שציירו אותו כילד קטן שטרם עמד על דעתו. אחרים הניחו שהוא מוגבל. קבוצה שלישית פירשה את המילה "תם" על פי הפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". אבל יש קו משותף לכולם. לכולם קיימת היכולת להרגיש ולהגיב, ללא פלפולים וללא תחכום יתר, לא רק לגודל המעמד של ליל הסדר, אלא גם לגודל הנס שביציאת מצרים ולהישרדות העם היהודי במשך אלפי שנה, שציון לידתו נמצא בבסיס החג. בימים טרופים אלה, אולי כדאי לכולנו להיות תמים.
