הרעיון הראשוני לספרה החדש של פרופ' עמיה ליבליך נבט כאשר פגשה יום אחד, במכללה בקריית אונו, את חגית סבאג. "חשבתי שהיא דוקטור", היא מתוודה, "והיא אמרה לי: 'לא, אני לא דוקטור, אני רב. לא רבּה, לא רבנית, רב'. זה עורר בי שאלות, מה זאת אומרת שחגית רב? איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלה? זה סיקרן אותי, וזאת הייתה נקודת ההתחלה".
במשך שנתיים ליקטה פרופ' ליבליך 29 סיפורי חיים של נשים ישראליות המשמשות בתפקידי רבנות בישראל. כל אישה והמסע שלה, האתגרים הייחודיים לה והזרם היהודי שאליו היא משתייכת, מהאורתודוקסי ועד זרמים חדשים בישראל. הסיפורים כונסו בספר "רבות וטובות" (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר).
4 צפייה בגלריה
פרופ' עמיה ליבליך. "מההתחלה לא נתנו לנשים את המשאבים, הרחיקו אותן"
(צילום: שמואל בינשטוק)
ליבליך מגיעה מבית אורתודוקסי מצד אחד, ונחשבת לאחת מחלוצות הפמיניזם הישראלי בשנות ה-70 מהצד השני. במידה רבה, הספר מהווה גם עבורה מעין סגירת מעגל חשובה בצומת הרוויה במתחים ואתגרים סביב פמיניזם ויהדות.
"חשוב לי מאוד היום להגיד לעצמי: אני רב. לא רבה. זה חלק מהזהות שלי ואני לא שייכת לאף זרם. אני משלמת על זה מחיר כבד אבל זה משחרר אותי מהגדרות מלחיצות"
(הרב חגית סבאג, עמ' 125)
"אני פמיניסטית משנות ה-70", מעידה ליבליך, "כשעוד לא הכירו בכלל את המושג הזה. לימדתי יחד עם פרופ' גליה גולן ופרופ' פרנסיס רדאי את הקורס האקדמי הראשון בישראל בנושא מגדר. עוד לא הייתה המילה הזאת".
ליבליך גדלה בבית אקדמי ודתי. "גדלתי בבית שומר מצוות. אמא שלי הייתה רוקחת. אבא שלי היה רב וד"ר, אבל אף פעם לא השתמש בתואר הרב שלו בישראל. אנחנו ידענו שהוא סיים לימודים בבית מדרש לרבנים בווינה. זה היה בית של מה שהיה פעם הפועל המזרחי. הייתה הרגשה שהדת יכולה להשתלב בהמון דברים ולא צריכה לעכב אותי או את האחיות שלי", היא אומרת.
פרופ' אליס שלוי ז"לצילום: אלכס קולומויסקי"כשהתחלתי ללמד מגדר בארץ ופגשתי את אליס שלוי (פרופסור ומחלוצות הפמיניזם בישראל והפמיניזם הדתי בפרט, שהלכה לעולמה השנה – ט"פ), התחלתי לשאול את עצמי שאלות על הדת. למשל על נוסחי תפילת הבוקר (בפרט ברכת 'שלא עשני אישה'). כבר לא הייתי דתייה בעצמי, יצאתי בשאלה בגיל 20 וכבר יכולתי להסתכל על זה מבחוץ. אליס הייתה אומרת לנו שהספרות התורנית היהודית עשירה כל כך שאפשר למצוא בה תמיכה לכל טענה. היא ידעה להראות, למשל, שנשים יכולות להגיד קדיש באמצעות ההלכה. היא לא אמרה 'בואו נשבור את הכלים'. אז זה קצת השפיע עליי כמובן".
"המילה רבנית נתפסה עד לפני 30 שנה כאשתו של הרב. כאשת רב מצפים ממך לדבר עם כלות ולהכין אותן לדיני הטהרה, או לארגן קידוש בבית הכנסת, וברור שהנשים לא רצו את הטייטל הזה כשהן לקחו את הפונקציות של הרב כמו ללמד ולפסוק הלכה"
"בכיתות שלימדתי תמיד היו תלמידות דתיות ואפילו חרדיות שכתבו עבודות סמינריוניות בנושא", היא מספרת, "אבל בדיוק כמו שאני כותבת במבוא של הספר, ההרגשה הייתה שנשים נכנסות לעוד תחום ועוד תחום, ובנושא הדתי אני לא יודעת כמה זה קורה".
יחידות או רבות
"נפגשתי במקרה עם ארגון לימוד והצטרפתי למפגש קיץ של לימוד באנגליה. בהתחלה לא רציתי ללכת, חשבתי שרוצים להחזיר אותי בתשובה, אבל כשהגעתי אורו עיניי וליבי! היינו שם 2,500 יהודים מכל העולם, כל הצבעים, כל המינים ופשוט לומדים אחד מהשני... כל החוויה הזאת מאוד השפיעה עליי. נסעתי ישראלית וחזרתי יהודייה"
(הרבּה אילנה לוי, עמ' 60)
המסעות שמתוארים בספר מתחילים כולם מנקודה לכאורה אישית מאוד, די נון-קונפורמיסטית, חוויה בודדת מאוד שעולה מסיפורי הנשים. "ערכתי וסידרתי את הסיפורים בספר לפי גיל הנשים", אומרת ליבליך. "המחשבה האוטומטית הייתה לקטלג: אלה רפורמיות, אלה קונסרבטיביות, אלה אורתודוקסיות ועוד כל מיני זרמים שעד שהתחלתי לחקור לא הכרתי. הרגשתי שזה טריוויאלי. בסוף התחברתי מהבטן למידת האינדיבידואליות של המבוגרות יותר שלא היה להן שום דוגמה או מודל. הן נשים שהחליטו לכוון את עצמן לשם והיו צריכות לעבור שלבים רבים. ראשית כול להגיד לעצמן: זו אני, זה מה שאני רוצה, ולאחר מכן עם הסביבה שלהן, ההורים, בני הזוג, המקום. זה נראה כמו סדרה של גדרות שצריך להפיל, וזה שונה מהצעירות".
"כשאני חושבת שפעם דאגתי שהתואר הזה יצמצם לי את עולמי, אני חייבת להודות שממש התבדיתי, עוד במהלך הלימודים נפתחו לי כל כך הרבה דלתות!"
(הרבּה אמירית רוזן, עמ' 267)
"אצל הצעירות את ממש מוצאת אמירות כמו 'אין בעיה שאישה היא רבה', או רבנית, אם נדבר על הכינוי האורתודוקסי המועדף. אני לא רואה את זה ככה, אבל הן כן. אצל הנשים הצעירות יותר יש יותר קריירה, עבודה ואקדמיה, והן בוחרות ללכת ללמוד תורה והופכות את זה למרכז חייהן ואחר כך לעבודה, ואני באמת חושבת שזה מאוד אינדיבידואלי. אם כי הנקודה האינדיבידואלית משמעותית בולטת יותר אצל המבוגרות. אני גם חושבת שזה קשור לעובדה שרבות מהן הגיעו לזה כמעט במקרה, או באמצע החיים".
כך למשל מירה ברן מספרת שבסך הכול רצתה לארגן קהילה להתפלל בה, ובסופו של דבר החוטים משכו אותה ללכת ללמוד להיות רבה, וזה קרה בגיל 40.
להתחיל מבראשית
"ידעתי ארמית, בזה לא הייתה לי בעיה, אבל לא הכרתי איך דף גמרא בנוי. בריאיון אמרו לי: 'תראי, אין לך רקע'. חששתי שלא אתקבל. אחרי זמן מה רחלי פגשה אותי ברחוב ואמרה: הגיעו תשובות בנוף איילון, צריך לאסוף את הדואר מהתיבות. מרוב פחד לא ניגשתי לשם. בסוף השבוע בעלי אסף את הדואר והודיע: 'קיבלת תשובה ממתן! התקבלת!'"
(הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי, עמ' 96)
מהראיונות עולה תחושה של מחסור במשאבים – גם תרבותיים, גם כלכליים. "אני מתרגמת את זה לעובדה שהנשים האלה מספרות שהן פתחו בפעם הראשונה דף גמרא בגיל מבוגר", אומרת ליבליך. "אם יש הכנה בבתי ספר למקצוע, הסיכויים להשתלב בו עולים. אם הנכד שלי משחק במחשב ומכיר את המחשב, הסיכויים שלו בהמשך לשלב את זה במקצוע עולים. פה מההתחלה לא נתנו להן את המשאבים. הרחיקו אותן. וזה משאב שחסר מאוד".
"וכמובן, המשאבים הנפשיים", היא מדגישה, "שמשהו יהיה המודל שלך. זה היה חסר. זה משותף, אגב, לנשים שהן דור ראשון להשכלה אקדמית; הן אומרות: 'אף פעם לא פגשתי דוקטור, לא יודעת מה זה פרופסור ולא הייתי מעולם בביקור בקמפוס אקדמי'. זה היעדר משאב. אבל גם מבחינה כלכלית, לא ברור איזה מקצוע זה. זה קצת השתנה מאז שהרעיון של מכינות לצעירות דתיות שמסיימות תיכון או אולפנה הלך ונעשה נפוץ ופופולרי.
"היום זה קצת כמו להיות מורה. תעשי הכשרה מייגעת של חמש שנים שמשווים אותה לדוקטורט ולדעתי בצדק, אבל אחר כך את יכולה ללמד אחרות. ככל שהזרם של הילדות שרוצות ללמוד תורה הולך וגדל, הצורך במורות הולך וגדל איתו. אז זה אולי לא כמו רב קהילה, אבל זה דומה יותר לאקדמיה. החלק הכי מרגש בספר הוא ציטוטים כמו 'החלטנו לקרוא לך רבנית'. מישהי ראתה את עצמה מורה, אבל התלמידות שלה הרגישו שזה בונה את הסטטוס שלהן ושל המוסד, והן העניקו לה את התואר הזה".
רבניות ורבות
"הכי נוח רביי. בעברית התחלתי בתור רב כי כך כתוב בתעודת ההסמכה שלי, אבל ראיתי שזה מעלה כל כך הרבה שאלות שאני לא יכולה לדבר על שום דבר חוץ מהעניין למה בחרתי בכינוי רב ולא רבה, אז החלפתי לרבה"
(הרבּה נועה סתת, עמ' 234)
רב, רבה, רבנית ומהר"ת (ראשי התיבות "מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית") הן מקצת השמות והתארים שבהם בחרו משתתפות הספר לכנות את עצמן ואת פועלן. הגיוון מעיד אולי על המורכבות בכניסה לתפקיד ששויך היסטורית כמעט באופן בלעדי לגברים יהודים, והתואר שמתלווה אליו טעון לא פחות. "אני התמודדתי עם העניין בכך שהחזרתי את הכדור אליהן", מסבירה ליבליך. "כל אחת בחרה לבדה את ההגדרה שלה בספר. כל אחת מהן גם אישרה לי את הריאיון שלה ואת הכותרת. אז מי שקוראת לעצמה 'רב', הופיעה ככה.
"זה באמת חלק מההיסטוריה של התופעה. צביה ביידן כתבה על כך מאמר לפני שנים. המילה רבנית נתפסה עד לפני 30 שנה כאשתו של הרב. כאשר אבא שלי החזיק בתואר רב, אמא שלי תמיד הייתה צוחקת ואומרת: 'אני לא רבעצן' (רבנית ביידיש). זה הצחיק אותה כי היא לא כיסתה את הראש או התלבשה כאישה דתית. אבל כאשת רב מצפים ממך לדבר עם כלות ולהכין אותן לדיני הטהרה, או לארגן קידוש בבית הכנסת, וברור שהנשים לא רצו את הטייטל הזה כשהן לקחו את הפונקציות של הרב כמו ללמד ולפסוק הלכה".
"הסיפורים בספר הם סיפורי הצלחה. הם על מי שהגיעו לשם. אני לא יודעת כמה נשים נופלות בדרך. מי שהגיעה מספרת על תמיכה גדולה של בני הזוג. יש אחת או שתיים שאמרו 'עבדנו על זה', שלא היה קל. אחת רפורמית ואחת אורתודוקסית"
היא מסבירה כי "הפתרון הראשון הוא 'רַבָּה', וזה הפך לכותרת של כל מי שהן בזכות עצמן. היה מי שאמר שרבה מלשון ריבוי – למדה הרבה תורה. ואז נוצרה סיטואציה שאנשים היו צריכים להסביר מה זה. המילה רבה היא מילה קשה, היא דורשת הסבר. אבל רוב הנשים ברבנות הלא-אורתודוקסית קוראות לעצמן רבה ומסבירות. יש גם כינויים אחרים. משהי שאמרה שהיא מהר"ת – מורת הלכה, והיא מכשירה מהר"תיות. ההבחנה בין אורתודוקסיות לאלה שאינן התרכזה סביב השימוש או ההימנעות משימוש במילה רבה. אבל גם זה לא בהכרח: תמר אלעד-אפלבאום היא אומנם בזרם של רבנות ישראלית אבל באורחות חייה היא אישה שומרת מצוות, ועדיין היא משתמשת במונח רבה. זה רק מעיד עד כמה המקצוע הזה נמצא בתהליכי התהוות ועד כמה המורכבות גדולה, וזה מתבטא דרך התארים".
אתגרי זוגיות ומשפחה
"כך הכרתי את אביעד. הוא לא היה מאוים ממי שאני, להפך, זה שימח אותו. הוא איש מעשה וניהול. המצוות שהוא הכי מקפיד בהן הן בין אדם לחברו. עד היום בבית, הבדיחה היא 'סכין חלב נגע בקרש בשרי? תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אמא לא רואה' [צוחקת]. אמא היא המפקחת ההלכתית, והוא בעיניים פקוחות כל הזמן לצרכים החברתיים שסביבו. השילוב בינינו מאוד פורה"
(הרבנית חנה פרידמן, עמ' 142)
"הסיפורים בספר ומה שאני מכירה הם סיפורי הצלחה", מדגישה ליבליך את מה שנראה כי בעיניה הוא לב הסיפור האמיתי שמבצבץ מבין השורות. "הם על מי שהגיעו לשם. אני לא יודעת כמה נשים נופלות בדרך. מי שהגיעה מספרת על תמיכה גדולה של בני הזוג. יש אחת או שתיים שאמרו 'עבדנו על זה', שלא היה קל. אחת רפורמית ואחת אורתודוקסית. אבל בהווה הן נהנות מתמיכה מלאה של בן הזוג. אני באמת שואלת את עצמי על מי שנשרו בדרך, כי הן לא מצאו את בן הזוג שיכיל את זה".
הרבה תמר אלעד-אפלבאום. זרם חדש של רבנות ישראליתלדבריה, "יש לזה משמעויות ממש קונקרטיות. בקהילות רבות מקובל למשל שהרב עושה קידוש בשבת די מאוחר, מעין ארוחת צהרים. אם האישה הייתה בבית הכנסת ומסרה דרשה, ואחר כך ניגשו אליה כדי לקבל יעוץ או לדבר על עניינים קהילתיים, ואז היא מגיעה הביתה ובמקום ללכת לנוח היא צריכה לארח לפעמים קבוצה גדולה של אנשים – מי יערוך את השולחן? מי ידאג שהדברים יתנהלו כשהיא נעדרת? אז קרוב לוודאי שאם אין בן זוג מכיל ועוזר זה לא עובד. אבל קיים גם הדפוס השני – נשים שנפרדו. ויש נשים שהן בזוגיות עם אישה, וזה אכן מאבק משמעותי. זה לא קשור בהכרח לבחירה במסלול רבני, אבל זה מסביר שיש קושי שדורש מחלקן לשאת בנטל הזה לבד, וזה קשה נורא".
"להקמה של הקהילה בעלי לא התנגד, הוא היה בא לקבלות שבת, וכלפי חוץ היה משוויץ באשתו! אבל כשהוא היה שומע את כל הטלפונים שהייתי עושה, את הכספים שהשקעתי, וראה את המאמץ, היה אומר: 'פראיירית, פראיירית'"
(הרבּה מירה רז, עמ' 26)
הרבה מירה רז. "בעלי היה אומר: 'פראיירית'"באדיבות המצולמת"יש שינוי עצום בתפקידים הציבוריים של נשים מאז הממשלה הנוכחית, אבל דברים נמצאים בתנועה", מוסיפה ליבליך. היא מוטרדת ממיעוט הנשים בתפקידי מפתח בממשלה. "גם בתקופה קשה זו, התפקיד של החיילות במלחמה מייצר השפעה גדולה מאוד על הפמיניזם הישראלי. השאלה היא: ממה הפמיניזם יכול לקבל היום חומר דלק לקיומו? אישה שהקימה מקווה חילוני שלא שייך לשום זרם? או פורצות הדרך באורתודוקסיה? זה ספר של סיפורי חיים ייחודיים, אבל כאלה שגם מבטאים משהו במציאות שלנו".
ומה לגבי העתיד? "אם צעירות דתיות ימשיכו עם שנת לימוד לפני השירות הצבאי או הלאומי, או אחריו, זה מאפשר ערוץ משמעותי לנשים אורתודוקסיות. לזרמים הליברליים יותר יש אופק ברור, יש בתי כנסת שבהן נשים מובילות קהילה. כשיש תקציב זה יכול להיות אפילו כמה נשים וכמה גברים", היא מנתחת, "זה לא דמיוני מבחינתן לראות את האישה כרבת הקהילה. אבל זה כן דורש הרבה אומץ, הרבה תמיכה של בן הזוג, סידורים לילדים, שההורים לא יטילו וטו. אני גם לא יודעת מה ההשפעה של הממשלה הנוכחית וכל מה שאנחנו עוברים על המצב. אבל כשכתבתי את הספר לפני שנתיים, אני חושבת שהמצב היה הרבה יותר טוב. הן דיברו על כך שזה הדבר הכי מספק והכי משמעותי בעולם".
