הם עברו את תופת מלחמת העולם השנייה, איבדו רבים מבני משפחותיהם, חיו בתנאים לא אנושיים, נלחמו, שרדו ועלו לישראל עם הרבה תקווה. ניצולי השואה לא העלו על דעתם שכאן, בחוף המבטחים שהם בנו במו ידיהם, הם יראו מראות כמו ב־7 באוקטובר או יהפכו פליטים בבתיהם שלהם.
ישעיהו פויר בן ה־91 חי באשקלון, ועד לאחרונה בכל בוקר היה יוצא לשחות בחוף הים הסמוך לביתו וממשיך לעבודתו בתור מדביר (גם הרבה אחרי גיל פנסיה). ב־7 באוקטובר טיל פגע בביתו, אך הוא סירב לעזוב את אשקלון במשך כל המלחמה. "ראש העיר היה פה, הציע לי להתפנות לאן שאני רוצה. אמרתי שאני לא עוזב את הבית שלי ולא את העיר שלי", הוא מספר, "אני לא עוזב את הבית שלי בשום מחיר. אני לא אפקיר את הבית שלי. אני לא מפחד".
3 צפייה בגלריה
ישעיהו פויר, בן 91. "אני לא עוזב את הבית שלי בשום מחיר. לא אפקיר את הבית"
(צילום: גדי קבלו)
פויר היה ילד בן שבע בגליציה בתחילת המלחמה. אימו שלחה אותו לאחת החוות להסתתר, את אחותו שלחו למקום אחר. מאז שנפרדו דרכיהם של בני המשפחה לא פגש אף אחד מהן, והוא אינו יודע מה עלה בגורלן. הוא הסתתר ביער לגמרי לבדו. בכל פעם שהגרמנים התקרבו, הוא עבר ממקום מסתור אחד לאחר.
לאחר תקופה הצטרף לקבוצת פרטיזנים ביער. לארץ הגיע בגפו ב־1948. הוא למד בישיבת חברון, אך החליט מאוחר יותר להתגייס לגולני כשאמר למנהל הישיבה: "2,000 שנה חיכינו שיהיה לנו צבא, עכשיו יש לנו, לשם אני הולך". בעת שירותו הצבאי הגיעו ארצה חבריו ליער מפולין והקימו את בתיהם באשקלון. "לי לא היה לאן ללכת, אז הם הזמינו אותי לעיר. הם אמרו שכמו שהיינו יחד ביער, נמשיך להיות יחד באשקלון. אז השתכנעתי. זה היה ב־1953, ומאז אני כאן".
את רעייתו דינה ז"ל הכיר על חוף ימה של אשקלון. לשניים נולדו שני ילדים, שבעה נכדים ו־13 נינים. "אני הייתי בגולני. יש לי נכד שקיבל מצטיין רמטכ"ל. יש לי נכדה שהייתה קצינת חינוך של הדרום. אחרת שהייתה מצטיינת הגנ"א (ההגנה האווירית). אני שארית הפליטה, פליט אחרון. הם דור ההמשך, הם הניצחון האמיתי שלנו".
כשהוא מדבר על הטבח קולו רועד, אבל חשוב לו שיידעו שהוא לא מאבד תקווה. "אני מכיר את כל הקיבוצים מהתקופה שעבדתי כמדביר. זה היה צאן לטבח, שחטו אותנו. יש לנו עכשיו מדינה, ואמרו לנו שזה לא יכול לקרות פה. אני לא מצליח להבין את זה. למה הדם שלנו הפקר? כי אנחנו יהודים?"
אהרון קרויטרו נולד בסוף מלחמת העולם השנייה, אך למרות גילו הצעיר, הזיכרונות שמלווים אותו מוחשיים מאוד. בחודשים האחרונים מאז החלה המלחמה צפים אצלו טראומות ילדות ופחדים: "כשאני שומע בטלוויזיה מה היה שם זו תחושה של פחד משתק", הוא מספר.
קרויטרו נולד ב־1944, בעיר יאשי, ברומניה. "נולדתי במרתף בלי חשמל, חשוך ורטוב. לא היה אפשר לנשום שם", הוא מספר, "אוכל לא היה לנו. היה אסור לדבר, לבכות, לעשות רעש. כדי שאני אשתוק היו צובטים אותי".
"שמתי עוד מנעול בדלת, וטלוויזיות במעגל סגור. יש לי סיוטים נוראיים ואני מתקשה לישון. אני מפחד להישאר לבד. ראיתי שלמחבלים לא הייתה חמלה גם כלפי קשישים וניצולי שואה"
הוא עלה לארץ ב־1950 על אוניית טרנסילבניה והגיע לנמל חיפה: "גם בארץ לא היה לנו מה לאכול. בבוקר היו נותנים לי כוס חלב עם לחם לבן וזה היה צריך להספיק לי עד חמש אחר הצהריים. למרות זאת אבא שלי היה אומר לי – 'אהרון, אנחנו הגענו לישראל ואנחנו נחיה בלי דאגות ובלי פחד. אנחנו נבנה חיים חדשים'".
בישראל הוא פגש את אשתו ונולדו להם שלושה ילדים, תשעה נכדים ושני נינים. הטראומה ליוותה אותו כל השנים, אך ההתמודדות הפכה לקשה יותר מאז שפרצה המלחמה. הוא נזכר במראות ובסיפורים על האלימות שחווה ברומניה, על התקופה שבה היה צריך להתחבא ולהיות בשקט במשך שעות ארוכות, במחזות של שריפות, פוגרום, הרג המוני של אנשים – תמונות קשות מאוד שקיווה לא לראות שוב.
"המצב בארץ מציף את המחשבות", הוא מספר. "אני לא מסוגל לצאת מהבית. שמתי עוד מנעול בדלת, וטלוויזיות במעגל סגור. יש לי סיוטים נוראיים ואני מתקשה לישון. אני מפחד להישאר לבד. ראיתי שלמחבלים לא הייתה חמלה גם כלפי קשישים וניצולי שואה".
3 צפייה בגלריה
מרים בית תלמי שפירו, בת 88. "ב־7 באוקטובר הייתי סגורה במשך שעות בממ"ד. לא פחדתי. אני לא יודעת מה זה פחד. אני כבר רגילה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מרים בית תלמי שפירו, בת 88, שהוברחה מגרמניה הנאצית אחרי ליל הבדולח בגיל שלוש וחצי והפכה לפליטה באנגליה, הפכה בזמן המלחמה לפליטה בפעם השנייה. מרים נאלצה לעזוב את ביתה בקיבוץ זיקים ב־7 באוקטובר, ומאז לא חזרה אליו.
"לפני למעלה משלושה חודשים עמדתי מול דלת ביתי, בת 88 עם מזוודה ביד, פתאום ראיתי את עצמי, אותה ילדה קטנה כשהייתי בת שלוש וחצי ונאלצתי לברוח מהגרמנים אחרי פוגרום ליל הבדולח. ב־7 באוקטובר הייתי סגורה במשך שעות בממ"ד. לא פחדתי. אני לא יודעת מה זה פחד. אני כבר רגילה. אבל הימים האלה הם ימים קשים מאוד".
מרים, אלמנה, אם לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, מתגוררת כעת במלון במעלה החמישה. היא כמהה כבר לחזור לביתה, ומחלימה בימים אלו מדלקת ריאות. אתמול (יום ד') היא גם קיבלה אות הוקרה מנשיא המדינה ורעייתו, וראשי ארגון מצעד החיים, יחד עם עוד תשעה שורדים שהוברחו מגרמניה במשלוחי הילדים ("הקינדרטרנספורט").
אתי פרחיצילום: נירי גתמון"כל הילדות שלי הייתי פליטה – אין מצב שארצה להישאר שוב פליטה בארץ שלי", היא אומרת, "שייקחו אותי – עם הבית שלי. אני מקווה שנוכל לחזור כבר בקרוב. הבית לא נפגע, ואפילו העץ ששתלתי בחצר שבועיים לפני המלחמה – שרד. גם אני אשרוד".
אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה: "מאז 7 באוקטובר, מצאנו כי חלק מניצולי השואה חווים את טראומות השואה מחדש – זוועות שחשבו שלא יראו שוב התגלו לעיניהם. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מאפשר להזכיר לעולם את זיכרון השואה ולהזכיר לנו את החשיבות שבמשימה הקריטית – לאפשר לניצולי השואה להזדקן בכבוד".
ד״ר שמואל רוזנמן, יו״ר מצעד החיים העולמי: "יצאנו למסע דוקומנטרי בעקבות הפוגרום הגדול ביותר שקרה ליהודים באירופה, 'ליל הבדולח' שהוביל לשואה, כשבארץ התחולל הפוגרום הנורא של ה-7/10. מטולטלים מסיפורי השורדים על מה שחוו לפני 85 שנה, ונחרדים מהסיפורים הנוראיים מישראל. נוכחנו לדעת שלשנאת היהודים אין מועד תפוגה, היא משנה את צורתה אך המוטיבציה שלה זהה: חיסול העם היהודי. מצעד החיים 2024 יהיה השנה הפגנת הסולידריות הבינלאומית הגדולה ביותר עם מדינת ישראל והעם היהודי, ואנו נצעד יחד שורדי שואה מכל העולם לצד אנשי עוטף עזה, ובני נוער מיותר מ-25 מדינות עם המסר 'עם ישראל חי וקיים'".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.24
