לקראת סיום המפגש ביניהן, נושא השיחה שעולה הוא שאלת החתימה לבנים הצעירים יותר שרוצים שירות קרבי בעקבות האח שנפל. אביבית מספרת לריקי שחוץ מיהודה, בנה הקצין בשריון, יש לה עוד שניים, אליה והדר. שניהם תלמידי ישיבה, בני 19 ו-20, שמחכים בקוצר רוח למיונים הקרובים שלהם ליחידות מובחרות. ריקי מצידה מתלבטת לגבי בן אחד, צעיר יחסית, ואביבית אומרת: "מה אגיד לאליה שלי? איך אשבור לו את הלב אחרי כל האימונים שעבר?"
השיח הזה משקף בתמצית את תמונת המצב בציונות הדתית בישראל בקיץ 2024: אמהות שבורות לב שקברו בן במהלך חודשי המלחמה הנוכחית מתחבטות בשאלה איך להתגבר על הפחד ולאפשר לבניהן הנוספים להפוך ללוחמים, כדי לא לשבור להם את הלב. הבנים האלה הם אחים שכולים, תלמידי ישיבות שכל ימיהם מוקדשים ללימוד תורה, וגם האובדן האישי שחוו לא שינה את החלום הגדול: שירות קרבי משמעותי.
בשבוע שבו בג"ץ פוסק פה אחד שהמדינה חייבת לגייס חרדים, מורגש עוד יותר הפער בין שני המגזרים: זה שצריך שופטים שיכריעו ש"מעמסת אי-השוויון בנטל חריפה מתמיד" וגם אז לא יבין, וזה שיודע שאפשר גם וגם. גם להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם להיות לוחם. גם תלמיד חכם, וגם חייל מצטיין.
לאף אחת מהן המעמד הזה לא טבעי, הרי מה להן ולראיונות. אז הן חששו והתלבטו עד השלב שבו הבינו שהן פשוט לא יכולות לשתוק עוד. ודאי כשהן רואות שבממשלה חברה מפלגה שנושאת את שם המגזר שלהן, ותומכת בחוק "גיוס" שמבקש לפטור עשרות אלפי צעירים חרדים משירות צבאי.
אחת מהארבע, ריקי ברקוביץ', כמעט נעדרה מהריאיון. ברקוביץ', אמו של רס"ר איל מאיר ז"ל, התבשרה שעות קודם לכן על נפילתו של רס"ל מלכיה גרוס ז"ל, בנם של שכניה בסוסיא שבהר חברון. חלל רביעי במלחמה הזו, מיישוב שמונה 250 משפחות. "מלכיה היה ילד גאון, בן תורה לחלוטין. אמא שלו יכולה לשבת איתנו פה, הוא לחלוטין עונה על הקריטריון", אומרת ברקוביץ' אחרי שהחליטה בכל זאת להגיע למפגש הזה, כי המסר שהיא רוצה להעביר חשוב מדי.
אתן ארבע נשים דתיות, אתן שומעות את הקולות החרדיים שמצטטים שוב ושוב את המימרה "תורה מגנא ומצלא", כלומר מה שמגן ומציל את עם ישראל זה עצם לימוד התורה. איך אתן עונות לזה?
"אלישע היה מעל לכול עובד השם בכל מה שהוא עשה", אומרת שרון לוינשטרן, אמו של רס"ם (במיל') אלישע לוינשטרן ז"ל, בן 38 מחריש, שנפל בדצמבר מפגיעת טיל נ"ט בדרום הרצועה. "זה היה בדנ"א שלו, ללמוד תורה ולעשות טוב. הבנים שלנו נפלו על קידוש השם, אבל הם גם חיו על קידוש השם. תורה זה לא רק ללמוד, מה עוזר לעם ישראל אם אתה רק יושב ולומד? עבודת השם זה בכל מה שאתה עושה, אתה מביא אותה לבקו"ם ואז למסלול הצבאי וגם לתוך הקרב. אם תסתגר בחדר ותלמד אולי תעלה את רמת הידע שלך, אבל במה זה עוזר לעם? אתה לא לבד בעולם".
"התירוצים החרדיים האלה מראים כמה החרדים מחפפים", אומרת בכאב שרית זוסמן, אמו של רס"ל בן זוסמן, לוחם הנדסה קרבית בן 22 מירושלים, שנפל בעזה והותיר אחריו צוואה מרגשת שבה "לא הרשה" לקרוביו לשקוע בעצב על מותו. "אני דתייה ליברלית אבל תופסת את עצמי כממש דוסית. הבית כשר לחלוטין, השבת שלנו היא שבת, אני מלמדת ילדים אגדות חז"ל ועוסקת בלימוד תורה כמה פעמים בשבוע. דתייה במאה אחוז. והחרדים למשל קצת מחפפים ב'פיקוח נפש' וב'לא תעמוד על דם רעך', ואומרים 'אולי זה פחות חשוב'".
לוינשטרן: "אלישע הקפיד מאוד על מצוות. כשאמרו לו בעבודה 'הזמנו לך אוכל כשר לאירוע שמתקיים בחוף', הוא צחק, התנצל וענה להם: 'אתם לא מבינים אותי, זו לא רק כשרות. אירוע בחוף הים זו פעולה שאני לא יכול להשתתף בה'. היו לו שישה ילדים, הוא לא היה צריך להמשיך לשרת, אבל הוא התנדב כי זה חשוב. כי זה ערך. כשהוא חתם על הטופס להמשך ההתנדבות במילואים וביקשו שיפרט למה הוא מתנדב, הוא כתב: 'כי זאת זכות להגן על עם ישראל'".
"אני מאמינה בכוח לימוד התורה בכל ליבי, אבל גם רבי עקיבא יצא מבית המדרש כדי להילחם לצד בר כוכבא", אומרת אביבית גרנות, אמו של סרן אמִתי צבי גרנות ז"ל, מפקד צוות בחטיבה 7, שנפל באמצע אוקטובר אחרי שטיל נ"ט פגע במוצב בגבול לבנון. "התורה של אמתי לא נשארה בין כותלי בית המדרש. היא הייתה איתו גם בשדה הקרב, כשחתר למגע וחיסל את הקמים עלינו לכלותינו. אם רבי עקיבא יצא לקרב, כנראה יש עוד כמה בעם ישראל שיכולים וצריכים לעשות את זה. אני מאמינה שאין לנו קיום בלי התורה ולומדיה, וכל הבית שלי נבנה סביב לימוד התורה, והיא שומרת והיא מצילה כשהיא תורת חיים, בכל מקום שאליו אנחנו נדרשים. אין לנו אפשרות קיומית להסתפק בלימוד סגור בבית מדרש ממוזג, כשאויבינו יושבים על הגדרות".
12 צפייה בגלריה
רס"ל בן זוסמן ז"ל. כתב לקרוביו: "אם אפול בשבי, אל תנהלו עסקה לשחרורי"
(צילום: דובר צה"ל)
"זה בדיוק השיח בבית שלנו, גם איל גדל ככה", אומרת ריקי ברקוביץ', אמו של רס"ר איל מאיר ברקוביץ', לוחם בחטיבת המילואים המובחרת 551 ובן 28 מירושלים, שנפל בקרב לצד חברו גל איזנקוט ז"ל. "רוב הצוות שלו היה חילוני והם קראו לו 'המתיר'. בכל שאלה הוא היה מחמיר על עצמו ומתיר להם, כי לעצמו הוא קבע רף גבוה. גם הדתיים בצוות ראו בו סמכות תורנית. סיפרו לי שבעזה איל ממש הקפיד על הכשרות ובכל השהות שלהם שם לא אכל אוכל חם בכלל, כי הם בישלו בסירים מקומיים ואכלו מה שמצאו במבנים. כמה ימים לפני שנהרג, הצוות שלו מצא סיר חדש והחברים אמרו, 'זה הסיר בשביל איל'. הם הביאו אורז והכינו לו ארוחה חמה ראשונה מאז שנכנס לעזה. זה היה ערב מותו, והם כל כך שמחו והתרגשו בשבילו.
"כי כשהתורה מגיעה לקרב, יש הערכה כלפיה גם אצל מי שלא דתי. האמונה שלומדי התורה מביאים מפיחה רוח ונותנת כוח ללחימה. קשה לי כשבעולם החרדי מציגים את הצבא כמשהו אנטי-תורה. מפתיע אותי שהם לא מבינים שזו אחת המצוות: מלחמת מצווה, שבה אפילו חתן יוצא מחופתו. איל היה חתן כזה. לא עברה שנה מאז שהוא נישא, את יום הנישואים הראשון הוא חגג בנפרד מאשתו, בעזה. אני לא יודעת איך החרדים מתרצים זאת לעצמם".
חלק מהסיבות שעולות מהצד החרדי זו הטענה שעד עכשיו הצבא לא באמת היה זקוק להם.
גרנות: "אני לא עסוקה במערך כוח האדם של צה"ל, ואין לי כלים להעריך מה מצבו, אבל אני רוצה בטובתו של עולם התורה. האיש שלי עומד בראש ישיבה (הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול", ע"א) ואני רוצה שהעולם הזה יישמר ויתחזק. דווקא מתוך המקום הזה אני מרגישה את החיסרון בטנק. אני רוצה את אור התורה הזה בחזית, זה מה שאני מבקשת. כי כשאני פונה לאח שלי ואומרת לו, 'שמע, אחי, אתה פרזיט, אוכל חינם, אבל בוא תעזור לי, תהיה שותף', אין לי סיכוי. השיח הזה לא יעבוד".
זוסמן: "אני מתחברת מאוד לדברים, אבל אני לא חושבת שבטנק צריכה להיות הרוח שתגיע מבני ברק כשיגויסו חרדים, אלא שכל אדם צריך להבין שיש עולם בחוץ, שלפעמים זקוק לו ושהוא חלק ממנו. אם תהיה בטנק רוח מבני ברק, אחלה. מבחינתי זו לא משימה. מילות הפרידה של בן היו מדהימות, והוא לא דיבר באג'נדות. הוא כתב, 'אם אפול בשבי, אל תנהלו עסקה לשחרורי. אני לא מוכן'. הוא לא אמר שזה מה שצריך להיות לכל מדינת ישראל; הוא לא אמר לכל עם ישראל לא לשקוע בעצב על מותו; הוא אמר את זה לנו. אלה דברים אישיים, אבל אנחנו צריכים איתנו את כולם".
ברקוביץ': "החרדים צריכים להבין ש'עימו אנוכי בצרה' זה לא רק בעניין גיוס לצה"ל, אלא להיות חלק מהמעמד וממלחמת המצווה, ואגב, יש עוד דרכים להיות חלק ממנה. לא רק גיוס. אז תגידו שזה בשם הפחד שלכם להתחלן, אבל לטעון שאתם לא מתגייסים בשם התורה? הרי זה מנוגד לתורה. תתאמצו, תדפקו על דלתות הצבא כדי למצוא פתרונות מעשיים שיגרמו לכם לשרת ולשמור על העולם הרוחני. איך אתם יכולים לישון בלילה ולוותר לעצמכם?
12 צפייה בגלריה
אביבית, אמו של אמתי גרנות ז"ל. "אין לנו אפשרות להסתפק בלימוד סגור בבית מדרש ממוזג, כשאויבינו על הגדרות"
(צילום: אביגיל עוזי)
"בתחילת המלחמה הבנתי שזה לא רק גיוס. כמנהלת בית ספר, ירדנו משמונה שעות לימוד לארבע-חמש ביום. מתוכן שעתיים תורה, כי זה מה שיכולתי לתת לתלמידים. איפה הציבור שיכול לתת? לפחות בואו, תלמדו את הילדים שלנו תורה. פניתי וביקשתי, ולא נעניתי. אז איפה השותפות? הניתוק הזה שהם חיים בו מוריד מהרמה ומהערך הרוחני שלהם בעיניי, ואני רואה בזה טעם לפגם".
זוסמן: "אני ממש שמחה ששמעתי את זה, וממש מצטערת ששמעתי כזה דבר. זה קורע את הלב, זה לא הגיוני. במשך 76 שנה הכלנו את הנושא החרדי, תמכנו בלימוד התורה, חיכינו שהם יתעוררו. עכשיו, כשהחרב מונחת על צווארנו, הגיע הזמן. אני לא צריכה לחשוב עבורם על פתרון, זו לא הבעיה שלי, זו הבעיה שלהם. אם הם רוצים לחיות כאן – אם הם בכלל רוצים לחיות – הם חייבים לגייס את המוחות החריפים שלהם שהתחדדו בלימוד התורה ולמצוא פתרונות. 76 שנה נתנו לדבר הזה לקרות, הכלנו, אהבנו, תמכנו. זהו".
הייתה אמירה ששמעת והפריעה לך במיוחד?
זוסמן: "אני שומעת דיבורים של חרדים שאומרים שאם הם יתגייסו, הם ישלמו מחירים גדולים, ולא יהיו שידוכים לאחיות שלהם. ובכן, יש מחירים במלחמה ובהתעקשות להיות חלק מהחיים. אז אולי לא יהיה שידוך לבת שלו, קשה לי ועצוב לי, אבל לי אין בן לשדך אותו".
לוינשטרן: "זה בדיוק מה שרציתי להגיד".
לאחוז בנשק לצד ספרי קודש
אומץ וכאב מרחפים מעל כל אמירה שלהן. האומץ לומר את דעתן המורכבת בחדות, והכאב על כך שהן בכלל אמורות להסביר מדוע השתמטות המונית של חמישית מהיהודים בישראל היא סכנה לכל מי שרוצה לחיות בארץ הקודש.
12 צפייה בגלריה
שרון, אמו של אלישע לוינשטרן ז"ל. "תורה זה לא רק ללמוד, מה עוזר לעם ישראל אם אתה רק יושב ולומד?"
(צילום: אביגיל עוזי)
הן מרשימות ואציליות, אמהות ששכלו את בניהן האהובים ומתעקשות שלא ליפול למרה שחורה. ממש כמו שביקש בצוואתו בן זוסמן ז"ל, בנה הבכור של שרית. "בעלי צבי ואני גדלנו בירושלים, הכרנו בבני עקיבא, ובן נולד לנו ראשון", היא מספרת. "הוא הלך לבני עקיבא וגם למד ביסודי ב'קשת', בית ספר משותף לדתיים וחילונים. אף אחד מהחברים שלנו לא שלח את הילדים לשם, ואנחנו הרגשנו שזה מימש את החינוך הבני-עקיבאי שקיבלנו. הערכנו שזה מקום שיכול להכיל מורכבות, והחינוך יהיה איכותי ומכיל יותר".
איך זה השפיע על בן?
"זה שינה את עולמו, ללא ספק. נפתח לו ערוץ של אהבה, הוא הפך לשחקן מקצועי בטניס שולחן מגיל צעיר מאוד, צבר הרבה חברים והתאמן שש פעמים בשבוע. גם כשעבר לתיכון הדתי 'הימלפרב'. הוא התאמן לפני הלימודים ואחריהם, ולא פיספס אפילו פעם אחת תפילה. אחרי התיכון הוא הלך לשנת שירות בבית שמש, היה לו חשוב להתפלל בבית הכנסת שם, לשבת במאפייה ובמכולת השכונתית ולהיות חלק מזה. לא להרגיש כמו הצפונבון שמגיע לעיירה. הוא לימד שם ילדים והיה מאושר".
לקראת הגיוס קיבל בן זוסמן ז"ל שיבוץ להנדסה קרבית. "הוא לא התלהב מזה כי הוא רצה סיירת, אבל לא התקבל. הוא תמיד שאף לנצח את עצמו, ומרגע שהוחלט הנדסה קרבית – הוא החליט שהוא יהיה הכי טוב, והגיע בסוף למחס"ר (מחלקת סיור גדודית). הוא לא התלונן, אלא שמח ממש במה שהוא עושה ולא הפסיק לצחוק".
על שני דברים עיקריים הקפיד בן ז"ל בשירותו, חוץ מהשמירה על החיוך: על לימודי הערבית ועל הכושר הגופני. הוא היה חדור מטרה להגיע לשב"כ אחרי שחרורו מהצבא, והשיג גם את המטרה הזו. "הוא היה אמור להתחיל את הקורס בשב"כ ב-15 באוקטובר", מספרת אמו.
12 צפייה בגלריה
שרית, אמו של בן זוסמן ז"ל. "החרדים קצת מחפפים ב'פיקוח נפש' וב'לא תעמוד על דם רעך'"
(צילום: אביגיל עוזי)
"הוא תמיד היה עם 'אל-ג'זירה' בטלפון", מספרת זוסמן על הבן שתירגל ערבית בכל הזדמנות. "כשהתחילו אזעקות בשמחת תורה, פתחנו טלפונים כי ידענו שמשהו אחר קורה פה. ואז בן קיבל את כל האמת הערבית בפרצוף והבין שהוא חייב ללכת. אמרנו לו שאין לו לאן ללכת, הוא מוקפא ממילואים בגלל השב"כ, אבל היה לו ברור שהוא לא נשאר בבית לשנייה אחת כשיש משימה להגן על מדינת ישראל".
מתי הוא כתב את הצוואה?
"עוד באותו יום הוא כתב אותה, בבהירות לא נורמלית, והפקיד אותה אצל שני חברים. בן היה ילד דוס, שמתפלל שלוש פעמים ביום ומעולם לא ויתר על הנחת תפילין חרף האתגרים שהיו, ותמיד היו. הוא היה גאה מאוד ביציאה שלו למלחמה נחוש, וגם הכיר היטב את הסיכונים. הוא רצה לחזור לחיים שלו, שהיו מלאי תוכניות לעתיד, אבל היה מוכן גם לשים את עצמו בצד לטובת עם ישראל. ובחיוך גדול".
ב-7 באוקטובר, מספרת זוסמן, היא ובעלה נסעו לראשונה בשבת כשהבינו שיש צורך בתרומות דם, בידיעה שהילדים בבית ביחד. "תוך כדי שאנחנו תורמים דם, בן מתקשר ואומר שהוא מצא טרמפ ושהוא יוצא. בפשטות ענינו לו, 'סע, בהצלחה'. בלי להישבר מהעניין הזה".
כמו בן זוסמן, גם איל מאיר ברקוביץ' ראה רק את המשימה לנגד עיניו. הוא גדל בסוסיא, בן שני להוריו, ואחרי שלוש שנים בישיבה הגבוהה בעֵלי, הוא התגייס לסיירת מטכ"ל, משם עבר למגלן ושירת שם בשבע השנים האחרונות. גם במילואים.
"איל עשה הרבה מאוד מילואים בחייו", אומרת ברקוביץ'. "לפני כשנתיים הוא התחתן עם מיכל וזכה לחיות עם אשתו שנה וארבעה ימים. בערב חנוכה הוא נכנס למשימה, כנראה של חילוץ שבויים ונעדרים, ובדרך אליה הוא וגל איזנקוט נהרגו ממטען צד. לאחר כמה ימים המשימה הושלמה וחולצו מאותה מנהרה שתי גופות, וגם מידע על שלוש גופות נוספות".
מה הרכיב את עולמו?
"איל היה בן תורה אמיתי ובחור מוכשר בספורט ובאמנות. הוא אהב מאוד לצייר וגם לעשות טוב בעולם. לפני המלחמה הוא סיים שנה ראשונה בלימודי רפואה, התנדב בעמותות של אנשים עם צרכים מיוחדים, ובכל רגע נתון במחשב שלו היו פתוחים חלונות מכל העולמות – העולם התורני לצד לימודי רפואה, ידע כללי וגם כדורסל. הכול. איש אשכולות שבספרייה שלו כל אדם בכל גיל ימצא מה לקרוא".
12 צפייה בגלריה
ריקי, אמו של איל מאיר ברקוביץ' ז"ל. "כשהתורה מגיעה לקרב, יש הערכה כלפיה גם אצל מי שלא דתי"
(צילום: אביגיל עוזי)
כמו איל מאיר ברקוביץ', גם אלישע לוינשטרן נפל בחנוכה, במבצע חילוץ פצועים, וגם כן מהפעלת מטען צד שפגע בטנק שבו היה. יתר חבריו של לוינשטרן שרדו את הפיצוץ. אמו של לוינשטרן הגיעה לחתונותיהם של שניים מחבריו לטנק, שהספיקו להתחתן מאז. לוינשטרן, כמו ברקוביץ', הותיר אחריו אישה, הדס, אם ששת ילדיו.
"אלישע הוא בני הבכור. עלינו לארץ מניו ג'רזי כשהוא היה בן שמונה", מספרת אמו. "אחרי לימודיו בישיבה תיכונית הוא הלך ללמוד בישיבת ההסדר בירוחם, וממנה המשיך לשירות בשריון. בתו הקטנה הייתה בת עשרה חודשים כשהוא נהרג".
איך נראה עולמו הרוחני?
"אלישע היה תלמיד חכם מאוד, ואני לא אומרת את זה כאמא. זה מה שאני שומעת מכולם. אנשים אמרו לי שהם למדו נושא תורני וכשחיפשו עליו באינטרנט, הגיעו למאמר שלו. כל הזמן אומרים לי, 'וואו, קראנו 20 עמודים שאלישע כתב על הנושא'. הוא באמת היה תלמיד חכם גדול, אבל גם אהב ספורט. הוא חלם לעבוד בחינוך אבל בסוף הלך להייטק, וזה הפתיע אותנו כמה שהוא הצליח שם. הוא הגיע לעבודה עם רזומה די דל, אבל בעבודה שלו אמרו לנו שהוא הגיע לרמות שהם לא חשבו שאפשריות בכלל. הוא השאיר שם הרבה ידע, והם משתמשים בו עד היום.
"אלישע מאוד-מאוד חסר למשפחה. אחד מבסיסי הקשר של ילדיו היה לימוד התורה איתו. בינתיים הם לא מסוגלים להחליף אותו בזה (בוכה). הבכור שלו לקראת בר-מצווה, אלישע היה באמצע ההכנה שלו לקריאה בתורה. אשתו, הדס, גדלה בבית חילוני ואלישע פשוט כבש את ליבה. ההורים שלה פחדו בהתחלה, הם לא הכירו דתיים או אמריקאים, אבל הוא היה מקרב לבבות וידע להתחבר עם כולם".
כמו אלישע לוינשטרן, גם סרן אמתי גרנות הותיר אחריו את אהבת חייו. הוא גדל במרחבים של רמת הגולן עד שהמשפחה עברה לתל אביב, שם משמש אביו כראש ישיבה. "ילד של טבע", מתארת אמו, אביבית. "מחובר למעיינות ולכל שביל ונחל".
כשסיים את לימודיו בישיבה תיכונית, הוא עבר ללמוד בישיבה בבית שאן. "אמתי הרגיש שזה המקום שלו והתיישב ללמוד שלוש שנים בישיבה. הוא ממש בנה את עולמו הרוחני והנפשי שם, בתהליך מרשים של התפתחות", היא אומרת. "בגיל 21 הוא התגייס לשריון ואחרי השירות חזר לישיבה, אבל מלא לבטים – הרגיש שאולי הוא יכול לתת עוד לעם ישראל. 'ללמוד תורה אני אוכל כל החיים, אבל בצבא צריכים אותי עכשיו, ושם לא אהיה כל החיים', אמר לנו, אז הוא החליט לצאת לקורס קצינים בבה"ד 1".
את רוני אהובתו הוא הכיר בקיץ האחרון. "הם התארסו ביום הראשון של חול המועד סוכות, מסיבה גדולה", נזכרת גרנות בהתרגשות. "כל המשפחה התכנסה לחגוג ולשמוח איתם, ואחרי שבוע פרצה המלחמה. הגדוד של אמתי היה בגבול הצפון, ובראש חודש חשוון הוא נהרג מטיל נ"ט של חיזבאללה. לא כל כך דיברו על זה בתקשורת, ובעצם לא ידענו שבמהלך כל השבוע הזה הוא בלחימה".
איך עברו עליכם הימים שבין השמחה הגדולה לבשורה הקשה?
"בימים האלה אמתי היה במתח, ואנחנו חשבנו שזה בגלל הנעשה בדרום או בגלל ההכנות לחתונה. דאגנו יותר ליהודה, בן אחר שלנו, שהוקפץ לעוטף. לאמתי לא דאגנו, חשבנו שהכול בסדר. בדיעבד התברר לנו שהוא היה בעשרה ימי לחימה בלתי פוסקת עם פעולות של גבורה".
זוכרת את השיחה האחרונה?
"כן, אמרתי לו: 'אמתי, יהיה בסדר. לא הצלחנו להתקדם בהכנות לחתונה, אבל יש לנו חתן, יש כלה, יש רב, אני כבר קניתי שמלה. אז יהיה בסדר'".
נקבע תאריך לחתונה?
"לא היה תאריך, אבל אני בכלל לא חיכיתי שהם יתארסו. אני ראיתי אותו וידעתי שהבן שלי מצא את אהבת חייו, אז לא הייתי צריכה יותר מזה וקניתי שמלה (צוחקת). בשיחה האחרונה שלו עם רוני הוא אמר לה, 'לא מחכים שלושה חודשים עד שאני משתחרר, ביציאה הקרובה שלי מתחתנים'.
"כשסידרנו את החדר שלו, מצאנו שם הרבה מחברות עם שיעורי תורה, סיכומים ורעיונות שלו. בכל ספר קטן הוא כתב הערות. באחת המחברות הוא כתב לפני יציאתו לצבא: 'ארזתי מברשת שיניים וספר לימוד קטן, שלא אשכח מאיפה באתי'. משניות וכתבי הרב קוק אלה ספרים שהלכו איתו לכל מקום. בזכות הדבקות שלו הוא היה מסוגל ללמוד תוך כדי סדר היום הקשוח מאוד בצבא, ולהרגיש את התורה הולכת איתו גם במעשים הקטנים".
ברקוביץ' מקשיבה ומהנהנת: "ככה נראית תורת חיים".
הפגנות חרדים קיצוניים בכביש 4
(צילום: דוברות המשטרה)
הבנים שלהן אחזו בנשק כמו שהם אחזו בספרי הקודש, ולא רק שהם לא ראו בכך סתירה – להפך, עבורם זו הייתה הדרך הנשגבת ביותר לתרום למדינה, לסביבה וגם לעצמם. הבדלים רבים היו ביניהם, כל נופל הוא עולם ומלואו, אבל ארבע אמהותיהם מצביעות בעיקר על המשותף: הסיפוק האדיר ששאבו בניהם, גם הרוחני, מהיכולת לשלב לימוד תורה עם שירות משמעותי בצבא.
הסבלנות פוקעת
עם כל ההקרבה שלהן לביטחון ישראל כאמהות שאיבדו את היקר להן מכול, הן מסרבות להביט באחיהן החרדים כאויבים. מצד שני, קשה לפספס את העובדה שסבלנותן לאלה שמבקשים להשתמט באישור עד אשר יואילו להשתלב במאמץ הלאומי – פוקעת.
כנשים מאמינות, חשוב בעיניכן שתישאר קבוצת לומדי תורה בישיבות או שכולם צריכים להתגייס?
זוסמן: "יש כאלה שהם סופר-מחודדים, כמו ספורטאי מצטיין. אם מישהו מצטיין, אז שיעבור מבחן מיוחד בלימוד התורה ויראה שהוא העילית שבעילית. סבבה, אני בעד. ספורטאי מצטיין, תלמיד תורה מצטיין, אחלה. אבל גם בן רצה להיות ספורטאי מצטיין, וכשהוא הבין שזה לא יקרה, הוא התגייס כחייל רגיל. כל השאר, שייתנו יד".
ברקוביץ': "אבל שהחרדים יחתרו למגע ויבואו בעצמם להתחנן להצטרף למלחמת המצווה".
גרנות: "כן, חד-משמעית".
זוסמן: "אנחנו לא צריכים לחזר אחריהם, אם הם לא הבינו את זה עד עכשיו".
ברקוביץ': "אני ממש מוכנה, גם במצבי היום, לבוא ולשבת איתם. שיזמינו אותי, אשמח לבוא".
זוסמן: "אבל שהם יזמינו אותך".
גרנות: "זו הנקודה, שהם יזמינו".
זוסמן: "סבבה, אני לא נוטשת אותם, אבל הם חייבים לעשות את זה. 76 שנה, די".
ברקוביץ': "אני חושבת שזה תהליך שיקרה, כי העולם שואף להרמוניה וכרגע הוא לא הרמוני בנושא חלוקת הנטל. הם יצטרפו למצווה ויהיו חלק משמעותי יותר. אני פה כדי לזרז".
ראיתן את חוק הגיוס שהממשלה ניסתה לקדם?
גרנות: "חוק הפטור מגיוס מביע חוסר אמון בציבור החרדי וביכולות שלו. זה כמו שאמא מאכילה את התינוק שלה כשהוא בן 15, זה כבר לא מותאם ליכולות. במקום לשדר לו שהוא חזק מספיק לדאוג לעצמו, היא ממשיכה להשאיר אותו חלש, תלותי וחסר אמון בעוצמתו.
"זה גם חוק שמביע חוסר הערכה לתורה של אמתי שלנו. הבן שלי יצא מבית המדרש לשמור על עם ישראל, התורה שלו שווה פחות? מה בעצם הכנסת אומרת על התורה של הבן שלי, זה שיתגייס בקיץ אחרי שנים של לימוד תורה? מה הכנסת אומרת כאן על התורה של האיש שלי ותלמידיו, שעשרות מהם משרתים, ועוד עשרות הוקפצו בבוקר שמחת תורה כדי להגן על כולנו? התורה שלהם שווה פחות? איפה האמירה הגאה של חברי הכנסת, שמבינים את כוח התורה שלנו גם ובעיקר כשאנחנו נדרשים להגן על החיים?"
השאלה היא גם בהקשר של המותג הפוליטי שנקרא "הציונות הדתית".
גרנות: "איך גנבו לנו את המותג".
לוינשטרן: "ככה זה גם אצל הפוליטיקאים החרדים. בלי אי-גיוס ומימון הישיבות, אין שום זכות קיום למפלגות החרדיות, לכן הם לא רוצים לרדת מהעץ הגבוה, כי זו מכת מוות לג'ובים שלהם. אין מפלגה אחת שמייצגת את כולי, הלוואי שהיינו מוותרים על ההתפלגות המגזרית הזו ומעמידים נציגים ראויים לכל הנושאים".
זוסמן: "המפלגות שהן כביכול של הציונות הדתית לא מייצגות אותי בכלל, בשום פנים ואופן ובשום דרך. אני אפילו לא יורדת לדקויות השערורייתיות של חוק הגיוס, אלא מדברת על דרך ארץ, האופן שבו הם מדברים האחד לשני, על סולם הערכים שהם מציבים. אין לי קשר לדבר הזה. הבית שלי הוא עם כמה שיותר אנשים שפועלים למען אהבת ישראל, בלי שיקולים מגזריים וקטנוניים ובלי רצון להכניע את האחר. הציונות הדתית כמפלגה שייכת לעבר הרחוק שלנו".
גרנות: "אני חושבת שהיא לא שייכת גם לעבר; פשוט לא שייכת. היא באמת לא מייצגת שום דבר. לצערי הרב, אני לא מרגישה שיש לי ייצוג בכנסת. אין מי שמייצג אותי, אמא של אמתי, אמא של שני בנים שלומדים בישיבות לפני גיוס. אין מי שרואה אותנו. בכל פעם אני שואלת בשולחן השבת על פוליטיקה, 'זה באמת קרה? אתם בטוחים שככה הם הצביעו?'"
את מתכוונת בין היתר להצבעה של מפלגת הציונות הדתית בעד קידום חוק אי-הגיוס.
גרנות: "כן. שוב ושוב שאלתי את הילדים שלי אם זה באמת קרה. ואחרי שקיבלתי שוב ושוב – בחיוך כזה, שמבין עניין – תשובה כמו 'כן אמא, זה מה שקורה', אז הבנתי שאין לי ברירה ועליי לצאת החוצה. החוק הזה לא יעבור. אין אפשרות. אם אין מי שמייצג אותי, נייצג את עצמנו. רק שלא נצטרך לשפוך עוד דמעות, כי הלב שלנו כבר שבור. כמה אפשר? גם על זה אני צריכה לבכות? כשהבנתי מה קרה בהצבעה על החוק הזה, לא ידעתי שאפשר עוד לרסק את הלב שלי. זה פשוט קשה. אי-אפשר לנשום".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.06.24
