ב-1 במאי 2006 התכנסו באולם ספריית הקונגרס בוושיגטון, שאין נכבד ממנו, ראשי קהילת יהודי ארה"ב לציין בחגיגיות ובגאווה מלאת מאה שנים להיווסדו של 'הוועד היהודי האמריקני' (AJC), הגוף המייצג של הקהילה הפורחת בארה"ב. הסופר הישראלי א.ב. יהושע זומן לשאת דברים כשלצידו בבימת הנואמים הסופרת סינתיה אוזיק, הרב עדין שטיינזלץ וליאון ויזלטיר. בשעה שהכל מתפארים ביכולותיה ותפארתה של הקהילה אמר יהושע למאזיניו כי, "אם מישהו יאמר לי כי בעוד מאה שנה תיעלם הגולה היהודית, לא אזיל ולו דמעה אחת". הדברים, כצפוי, עוררו תגובות חריפות. יהושע הוסיף ואמר להם כי היהדות להם היא כאותו מעיל שאתה לובש ומסיר לפי הנסיבות. "לי, היהדות", אמר, "היא העור שעל גופי שמחייב אותי לפעול, להכריע. להילחם. אתם מפלרטטים עם היהדות, אני נשוי לה".
ג'ושוע לייפר לא שמע את נאומו של יהושע. כשאולם הספרייה געש ורגז הוא היה בשנות העשרה לחייו. לימים יקרא את הנאום ואת כל מה שנכתב סביבו, ויוסיף לקרוא ולחקור עוד ועוד כדי לברר את גרעין טענתו של הסופר. הוא דחה את תחזית הכיליון, אך התקשה להתעלם מן הטענה כי יהדות ארה"ב מצויה ברבע הראשון של המאה ה-21 במשבר עמוק העלול לגדוע את כל הישגי הקהילה במאה הקודמת "המאה האמריקנית היהודית". בין הקטעים המגוללים את תולדות משפחתו — הוא בן הדור החמישי של המהגרים ל"גאלדענע מדינה" — הוא מנסה לברר את יסודות העוצמה היהודית במאה הקודמת ואת התפוררותם בדורות האחרונים. הניסיון להציע מזור ותיקון שיחזיר חיים ותקווה אינו משכנע כמידת הבהירות המציינת את הפרקים המלמדים על יסודות המשבר.
שלושה אדנים רבי-כוח והשפעה, שהשפיעו בתמהילים משתנים על מגזרים שונים בקהילה, הם שגיבשו והעצימו את כוחה וליכודה: תהליך האמריקניזיה של רבבות המהגרים, העמדה הליברלית הפומבית של הקהילה והנהגתה, ולבסוף הציונות והתמיכה בה שהלכו וגברו במהלך המאה והתעצמו לאחר מלחמת ששת הימים ויום כיפור. כל מתבונן ובוחן חסר פניות לא יתקשה להצביע על רפיסותם של אדנים אלה בימינו. מוסדות ההנהגה של הקהילה, ובכלל זה הוועד היהודי האמריקני, אינם מייצגים את צרכיה ואת דרכה של הקהילה להשתלב בפוליטיקה ובאמריקה שבה הם חיים. ההנהגה מייצגת שכבה דקה של עסקנים ומנהיגים בשם עצמם, שכל עיסוקם קיבוץ תרומות ותמיכה מוחלטת בדרכן של ממשלות ישראל. הדת, במינונים שונים, שהוליכה את היהודים לבית הכנסת, ל"שול" שלהם ועיצבה את לוח השנה שלהם, איבדה מכוחה ומהשפעתה ובעיקר בקרב הצעירים. לייפר מציין בדאגה רבה כי על פי בדיקות אמינות יותר מ-40 אחוזים מצעירי הקהילה מעידים על עצמם שהם אתיאיסטים או אגנוסטיקנים. הם לא נכנסים בשערי בתי הכנסת, גם בכאלה שמנגנים בהם מוזיקה הודית.
לייפר מכיר היטב את ישראל. הוא חי בה שנים אחדות ומעורה בפוליטיקה הפנימית של המדינה ובתרבותה. הוא מעיד על עצמו כאיש שמאל וכתומך מסור ונאמן של רעיון שתי המדינות לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. מיום שעמד על דעתו סבר כי שלטונה של מדינת ישראל על מיליוני פלסטינים והתגברות המגמות המשיחיות בפוליטיקה ובחברה, מסכנים את עתידה של ישראל ומערערים את נכונותם של צעירי הקהילה היהודית בארצו לדבוק בציונות ולהגן עליה. לעמדה הסבירה הזו כלפי מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל שותפים ישראלים לא מעטים שאינם מהססים להשמיע דעות דומות. המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר מוטטה לחלוטין את דו-הקיום המהוסס שאפיין את יחסי מדינת ישראל וציבורים נרחבים, צעירים בעיקר, בקרב יהודי ארה"ב. לייפר מודאג, ודומה כי דאגה זו צריכה להיות גם מנת חלקם של ישראלים.
בחודשים האחרונים נחשפו ישראלים רבים לממדי ההתנגדות בקמפוסים וברחובות של מפגינים למלחמה בעזה ולמחיר הנורא שהיא גובה. ישראל הואשמה באפרטהייד וברצח עם. צופים ישראלים לא מעטים התקוממו וטענו כי נטיות אנטישמיות ושנאה מניעים ציבורים שונים שמתעלמים ממעשי חמאס ביום הנורא ההוא. לא מעטים ניחמו את עצמם בטענה כי המגנים אינם מודעים לשורשי העימות ומצאו נחמת טיפשים למשמע זעקות "מן הים עד לנהר" מפי אלה שלא ידעו באיזה ים ונהר מדובר. צופים מעטים הבחינו בנוכחות של צעירים יהודים בין המפגינים המתעטפים בדגלי פלסטין. ג'ושוע לייפר אינו מתעלם ואינו מהסס לספר על התגברות המגמה בקרב צעירים יהודים רבים, שלא להסתפק בפתרון שתי המדינות. הבוטים שבהם קוראים לביטולה של מדינת ישראל. בשלב זה הם נמנעים מלנקוב כיצד ייעשה הדבר, אך היו גם כאלה שהעלו את רעיון ה"נכבה", נגד מדינת ישראל.
גורם חשוב ומכריע בניתוח המצב של המחבר הוא הטענה שבשנים האחרונות השתנה מאוד המעמד היחסי של שני המוקדים, ישראל מזה וארה"ב מזה, הקובעים את גורלו של העם היהודי בעולם. אחד ממאפייניה הבולטים של הגולה האמריקנית בימי גדולתה במאה שעברה היה העובדה שבארה"ב חיו רוב מכריע של יהודי העולם. מצב זה משתנה לנגד עינינו. כבר היום חי רוב העם היהודי בישראל, ובשל נתונים דמוגרפיים וסוציולוגיים הפער ילך ויגדל בשנים הקרובות. אפשר להניח שהדגשת עובדה זו שוב ושוב בספר, תכליתה, אולי הלא-מודעת, היא לומר כי מה שקורה ליהודי ארה"ב בימינו אלה אינו כה חשוב לגורלו של העם היהודי כפי שהיה בעבר. הלקח השני מפסיקה זו נוגע למדינת ישראל יותר מאשר ליהודי התפוצות. המחבר אינו משוכנע כלל וכלל כי המדינה, ובעיקר הנהגתה, מודעת לאחריות הכבדה לגורלו של העם היהודי המונחת על כתפיה.
תיאוריו של ג'ושוע לייפר את המגוון הגדול של ניסיונות להתעקש ולקיים חיים יהודיים בארה"ב, מרתקים. כצפוי הוא פותח את המסע בקהילות החרדים, ובמידה של נוסטלגיה והערכה הוא מעיד על החוסן החברתי של ציבורים אלה. המכירים את דרכי התנהלותן של קהילות החרדים בארץ לא יופתעו מן הדמיון של החיים של קהילות אלה בארץ ובניו-יורק וסביבתה. המאמצים העיקריים של הרבנים והעסקנים, שם וכאן, מושקעים בניסיונות לבלום את התמורות של המודרנה בחומות לא עבירות. ישיבות גדושות בתלמידים, נשים מפרנסות ובלימה של כל חדירה של העולם החיצון מקיימות בינתיים את המצב. אם צריך להונות את הרשויות של הגויים הנדרשים לשלם מכספי משלמי המסים של הכלל את אורח החיים המתבדל הזה, אין מהססים לומר למפקחים כי כנדרש מלמדים בישיבות גם לימודי חול, החיוניים לכל אזרח פרודוקטיבי. כשבודקים את הטענות מתברר כי מתמטיקה נעצרת בשער הישיבה, וכך גם אנגלית ומדעי החיים.
חרדים יש גם אצלנו, וכשמספרים לקורא בישראל על נפתולי הקיום היהודי בקהילות החרדים בארה"ב הוא אינו מופתע מאוד. קשה לומר זאת למקרא הניסיונות הנואשים וההזויים לעיתים של חבורות צעירים המנסים לקיים את הקשר עם היהדות בלא התחשבות רבה באורתודוקסיה המקובלת של הדת. חוגים אלה, שיש להם שמות בעלי ניחוח יהודי נוסטלגי כמו "אם לא עכשיו" למשל, מאוד מאמינים כי טעם תבשיליה הנשכחים של סבתא ינצור את יהדותם. בירור עם מנהיגי הקהילות המיוחדות האלה, רבנים אך בהרבה מאוד מקרים רבות, מגלה כי המאמץ העיקרי שלהם מופנה למאבק נגד איסורי האורתודוקסיה בענייני אישות ומגדר. בקהילת החרדים יודעים כי גם בקרבם יש הומוסקסואלים, לסביות, אחרים ואחרות אך הם מסתירים אותם. בקהילות הליברליות שלייפר פגש במסעו מנסים להבהיר כי יש להסביר את ההלכה בדרכים אחרות. בקהילות אלה המצהירות על עצמן כליברליות ומתקדמות אין מתלבטים כמעט בסוגיית הציונות.
לייפר מסיים את ספרו בניסיון להצביע על החלופות להבטחת המשך הקיום היהודי בארה"ב, ולתיקון השברים של הלוחות שנכנעו ללחץ כשם כותרתו של הספר הזה שכולו דאגה כנה. פרק החלופות, למרות המאמץ שהושקע בו ובפיתוחו, אינו בהיר וחד-משמעי כבהירותו של המשבר שהוא מתאר. למרות הביקורת הנוקבת על מדינת ישראל ועל השלום המתרחק, הוא אינו מוותר על הקשר עימה ועל התקווה לתמורה בה. וכמו בניסיון להרגיע מעט את עצמו, ומכוח השפעותיו של המשבר הנוכחי, הוא פוסק כי לאחרונה הוא מאתר סימנים לכך שהתמיכה ברעיון שתי המדינות מתחזק בישראל. אני בספקנותי לא מצאתי עדויות לכך.
בקובץ מאמרים שיצא לאור ב-1968 מפרי עטו של איזק דויטשר נכלל מאמר שכותרתו, The Non Jewish Jew. דויטשר הטרוצקיסט, מחברה של הביוגרפיה המרשימה בשלושה כרכים של גיבורו לב דווידוביץ' ברונשטיין-טרוצקי, מציע נוסחה של קיום יהודי בעולם חסר דת שלאחר השואה. יהודי יכול לקיים את עצמו כיהודי ולקיים את עיקרי המוסר היהודי, גם לאחר שהתנער מכל אמונה בדת. המאמר הוא מעין הצהרת כוונות ואמונה אוטוביוגרפית, אך ספק רב הוא אם דויטשר הציע בו מתכון קסם לקיום היהודי בעולם המודרני. כשמהרהרים בנוסחה של דויטשר המרקסיסט-הטרוצקיסט, עולה בליבותיהם של ישראלים לא מעטים המחשבה כי ייתכן מאוד שהמקום היחיד בעולם שבו יכול להתקיים "היהודי הלא-יהודי" הוא ישראל. ג'ושוע לייפר החרד לעתידה של הגולה אינו שוקל אופציה זו. •
Tablets Shattered: The End of an American Jewish Century and the Future of Jewish Life // Joshua Leifer } Dutton } 401 pp
ג'ושוע לייפר מציין בדאגה רבה כי יותר מ-40 אחוזים מצעירי הקהילה מעידים על עצמם שהם אתיאיסטים או אגנוסטיקנים. הם לא נכנסים בשערי בתי הכנסת, גם בכאלה שמנגנים בהם מוזיקה הודית
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
