עם כל הכבוד לגורילה, ובלי לפגוע בספגטי, הצלילים המרטיטים ביותר על המסך שמורים לסדרה "יורשים", שנפתחת מדי שבוע בנעימת נושא מקורית שהצליחה לטפס למעמד אייקוני תוך שלוש עונות. אפילו הצופים קצרי רוח, שנוהגים לדלג על פתיחים של סדרות, טובות כבינוניות כגרועות, ולהסתער הישר על ההתפתחויות העלילתיות - נעצרים כאן להתענג על הפתיח, ולא בזכות הווידאו הבנאלי. הכול טמון באווירה. המלחין של הקטע, ניקולאס בריטל בן ה-41, הסביר לאחרונה בריאיון מצולם מה סוד הנעימה. הוא חיפש משהו שיבטא בו זמנית את החשיבות העצמית של בני משפחת רוי, גיבורי הסדרה, ואת התמות רבות המשקל שבהן עוסקת הסדרה - מאבקי כוחות, יחסי הון-שלטון-עיתון, וכמובן דרמות משפחתיות שהיו מזעזעות אפילו את פרויד - לבין היותה סדרה עכשווית, סאטירית וחצי קומית, שעוסקת בסופו של דבר באנשי עסקים ניו-יורקרים שמרוויחים את לחמם (או בעצם, את הבריושים שלהם) מתעשיית הבידור. בהתאם, על רקע נגינת הפסנתר האלגנטית, הפתלתלה ומלאת הפאתוס יושב ביט שמהדהד בכלל את עולמות ההיפ-הופ, עם נגיעות של חספוס כמעט רוקיסטי. בריטל יודע מה הוא עושה.
עבור גד:
- קישור חיצוני לאתר אולגובס
כרמית22
אך כאמור, הנעימה הזו שואבת את כוחה מכך שהיא לוכדת ומשקפת בצורה מופתית ומדויקת את טבעה האמיתית של "יורשים". היא מצליחה להיכנס לתוך ראשו הקדחתני של ג'סי ארמסטרונג, אבי הסדרה. כמו יוצרי טלוויזיה מוכשרים אחרים לפניו, גם הוא הבין שבשביל ליצור מיתולוגיה עכשווית על המסך - כזו שתכבוש את המבקרים ואת הקהל כאחד (והצופים שברחו מתבקשים לחזור עד לעונה הרביעית, תודה רבה) - עליו להתמקד קודם כל בכתיבה. ולא, הכוונה אינה לטריקים תסריטאים יעני-מפתיעים או פסבדו-מעמיקים א-לה-"לופן" או "מחזור כישור הזמן", אלא לבניית עולם משכנע, עם דמויות מורכבות ומהפנטות (כדאי גם רדופות, אם אפשר) ואירועים עלילתיים שמעבר להיותם מעניינים כשלעצמם, מציפים דילמות ממשיות מהחיים שלנו ומהמציאות הפוליטית. אכן, ג'סי ארמסטרונג והכותבים שלו בהחלט יודעים מה הם עושים. כרמית
צמנחיהחייחעח חעחעחציע חציע חי חחיחוח
הטלוויזיה היא מלכת הכיתה מהסוג הנעלה והמאיים ביותר: היא לא רק הכי אופנתית וכריזמטית, אלא גם הכי חדה וחכמה. התיאטרון נראה מיושן לידה (כן, גם כשהוא מנסה לבוא לקראתה ולהשתמש בשכלולים טכנולוגיים), הקולנוע קצר מדי, יקר מדי ורחוק מדי - ובנוגע לספרות, התחום שממנו באנו כולנו ואליו אנחנו עתידים לחזור - ובכן, נדמה שכל ספר מצליח שמתפרסם בימינו עתיד לגמור בסופו של דבר בשירותי הסטרימינג. "רוצה לבוא איתי לראות את השקיעה?", שואל א' את ב', בבדיחה דלוחה מתחילת שנות ה-2000, ונענה: "לא, אחכה כבר ל-DVD". "התחלתי לקרוא את החדש של סאלי רוני", מספר ג' ל-ד' בבית הקפה השכונתי בשנת 2021, ונענה: "אני בדיוק צופה בזה! השחקנים פשוט מצוינים". בעוד שלרוב האנשים פשוט לא אכפת כל כך, אנשי הספרות מודאגים למדי מהתופעה הזו - הצטמצמות המדיום המודפס אל מול המדיום המצולם. זה קודם כל עניין של פרנסה (ותארים, וכבוד, ומעמד ומה לא), אבל לא רק: כי על אף שהטלוויזיה הגיעה לשיאים אמנותיים חדשים, יש דברים שהיא לעולם לא תצליח לחקות. את האינטימיות בין אדם לספרו, למשל. את החירות לדמיין. את השליטה בקצב הקריאה ואת האופן שבו החוויה כולה מתווכת, מתחילתה ועד סופה, דרך השפה. עד כמה "יורשים" יחידה במינה? היא גורמת לך לחוש שכל זה כמעט לא משנה.
לוגאן, המלך הקמצן
נדמה שאם ג'סי ארסמטרונג היה פועל לפני 50 שנה, במקום להיות תסריטאי הוא היה סופר רב מכר. "משחקי הכס" מבוססת על סדרת ספרים, ואת התסריט שלה כתב סופר מנוסה, ג'ורג' ר. ר. מרטין. "יורשים", בתורה, נשענת גם היא על יצירות ספרותיות שצוללות אל תוך מי הביוב העכורים של יחסי אבות ובנים ושואבת מהן השראה. יוצרה לא יכול היה לכתוב אותה בעולם שלא זכה להכיר את "המלך ליר" של שייקספיר. התסריטאים לא היו מצליחים למזוג בין דרמה לקומדיה באופן כל כך טבעי ומענג בלי "הקמצן" של מולייר. ובלי "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, העולם היה מסתכל על "יורשים" כמו על עב"ם.
תוך שלוש עונות. אפילו הצופים קצרי רוח, שנוהגים לדלג על פתיחים של סדרות, טובות כבינוניות כגרועות, ולהסתער הישר על ההתפתחויות העלילתיות - נעצרים כאן להתענג על הפתיח, ולא בזכות הווידאו הבנאלי. הכול טמון באווירה.
גם במהלך הלילה: שלג צבע את פסגות ההרים בלבן
(צילום: יוני לובלינר, מג'די ח'טיב, se יח"צ, דקלה נחמיאס, כבאות והצלה צפון, גיא קואנקס, אלקסטל, אלון ה)
- דגכגדכגדכגד
- כגד
- כגדכגד
- כגדכגדכ
- דגכגדכגד
- גדכגדכגד
- גדכגדכגדכ
- דגכגדכגדכגדכ
- גדכ
- גדכגדכגדכ
מנכ"ל ישרוטל ליאור רביב מדברים על מחירי הרשת לשנת 2022
השתתפו בהכנת הכתבה: כרמית תבורי
פורסם לראשונה: 15:19, 21.12.21
