התקשורת אוהבת לאהוב את טל אוחנה, ראשת עיריית ירוחם. היא צעירה, אמביציוזית, רהוטה וסיפקה רגעים טלוויזיוניים יפים כשהתקשרה לתושב אחר תושב והפצירה בהם לא להפר בידוד. רק תנו לה אויב ראוי, כמו הקורונה, לנעוץ בו את השיניים. אבל מעטים ידעו שבשנה הזו היא ניהלה עוד מלחמה, פרטית, על היכולת להביא לעולם ילדים משלה. אוחנה (37) גילתה בחודשים האחרונים שהיא סובלת מכשל שחלתי מוקדם. מדובר בתפקוד הולך ויורד של השחלות עד לכדי חוסר תפקוד מוחלט, לפני גיל 40. זה מצב רפואי נדיר יחסית שמקורו לא ידוע, והשכיחות של הלוקות בו עומד על כאחוז אחד. המשמעות היא שאם הטיפולים נכשלים, האפשרות היחידה להרות היא מתרומת ביצית. אבל אוחנה עוד לא מוותרת. "גיליתי את זה כשמישהי שאני מאוד אוהבת ומלווה אותי הרבה שנים הציעה לי לעשות שימור פוריות", היא מספרת. "הרעיון הזה בא בזמן. הייתי בשלה לזה. כבר הייתי שנה וחצי בתפקיד כראשת עיר והרגשתי שאני מצליחה סוף־סוף להרים את הראש, לנשום נשימה סדירה ולהסתכל קדימה גם על הדברים שלא הגשמתי - זוגיות והקמת משפחה".
מתי הבנת שמשהו לא כשורה בבדיקות הרפואיות שלך?
"המחשבה הייתה להקפיא ביציות ואז לא להיות בלחץ. יש לי אמונה גדולה שהזוגיות שלי תקרה מתי שנכון לי, ולא רציתי שום פשרות בדרך אליה. הרגע המכונן היה כשהגעתי לבית חולים בדרום, לגינקולוגית שהמליצו לי עליה. היא הסתכלה על הבדיקות שעשיתי ואמרה, 'רגע, אני קוראת לראש המחלקה'. הוא הסתכל גם ואמר, 'את אמנם צעירה, אבל אין לך ביציות, והרפואה לא יודעת להסביר למה זה קורה'. נפלתי בצד הלא טוב של הסטטיסטיקה".
איך הגבת? בשורה לא פשוטה.
"ישר שאלתי, 'אז מה עושים?', אני לא מסוגלת לשהות באי־ודאות. הוא אמר, 'נתחיל טיפול ונראה איך הגוף מגיב'. ניסה להגיד לי שאני אדם עסוק וזו התחלה של מסע, ולחץ נפשי לא תורם להצלחות, אבל הייתי בחוסר ריכוז טוטלי כי שנייה לפני שנכנסתי לפגישה הודיעו לי על הדבקה גדולה בבית אבות אצלנו. כל מה שחשבתי עליו היה שאני כבר 25 דקות לא זמינה ואללה יסתור".
"הרופא הסתכל בבדיקות ואמר, 'את אמנם צעירה, אבל אין לך ביציות, והרפואה לא יודעת להסביר למה זה קורה'. נפלתי בצד הלא טוב של הסטטיסטיקה"
אוחנה התחילה את הטיפולים וקיבלה הורמונים במינון גבוה שנועד לייצר תגובה שחלתית. במילים פשוטות, לנסות לעורר את השחלות לשחרר ביציות. "נתנו לי את הכמות המקסימלית של ההורמונים, והם לא השפיעו בכלל. כל יומיים הגעתי לבדיקות ולמעקב זקיקים. זה מצב מסובך בשבילי. יש לי לו"זים עד אמצע הלילה, ואז פתאום מתקשרים להגיד לי, תזריקי עכשיו, ואני מגלה שאין לי מרשם. זה סרט. אבל אין שום שאלה, עושים מה שצריך. לא הייתי מסוגלת להזריק לעצמי, אז חברה הזריקה לי, ואפילו מנכ"לית החברה הכלכלית אצלנו. ביום העשירי לטיפול הייתי בדיונים בעירייה וראיתי שהגיעה השעה להזריק. ביקשתי מאחת העובדות הסוציאליות שהיו בדיון להזריק לי. היא הייתה בשוק, היא לא ידעה שאני בטיפולים. אבל אז גיליתי שבטעות הזרקנו כמות כפולה".
אופס. מה עושים?
"פחדתי להגיד לרופא. לא נעים להרוס את הרושם. חזרתי הביתה להתכונן לדייט שהיה לי. חטפתי התקף חרדה וביטלתי. אני כבר מכירה את התחושה הזו, שמרוב השתוקקות למשהו, אני חרדה שהוא לא יצליח. למחרת הגעתי לבדיקות שבהן צריך להכריע לגבי שאיבה. הרופא הודיע לי שאין לו עם מה לעבוד ונתן לי שלוש אופציות: לנסות עוד סבב, וגם אז הסיכוי נמוך מאוד, ללכת על טיפול ניסיוני שמתערב כירורגית בשחלות, והאופציה השלישית שהכניסה אותי להלם מוחלט הייתה להתחיל לחשוב על תרומת ביצית".
"הייתי בדיונים בעירייה וראיתי שהגיעה השעה להזריק. ביקשתי מאחת העובדות הסוציאליות שהיו שם להזריק לי, היא הייתה בשוק. ואז גיליתי שבטעות הזרקנו כמות כפולה"
אוחנה, שנסערה מכך שהדרך הוודאית היחידה להפוך לאמא תהיה תרומת ביצית, הלכה להתייעץ. הגעתי עם חברה לרב שמתגורר בירוחם. כשיצאנו ממנו, אמרתי לה שהקב"ה רוצה ללמד אותי שיעור בענווה. אני אדם יוזם, אני מביאה רעיונות חדשים לעולם ומנסה לברוא מציאות, והנה, במקום הכי טבעי אומרים לי, 'את לא תוכלי לקחת בעלות על זה. את אולי תוכלי לשאת, אבל לא לברוא', וזה שיעור עמוק".
נשמע שניסית למצוא דרך לא להתאכזב ולא לכעוס על הגוף שבגד.
"לא היה כעס. הבכי הגיע אחר כך. בשלב הזה החלטתי שאני מחליפה רופא כדי להגיד לעצמי שניסיתי. המליצו לי על פרופסור אחר והגעתי אליו, נישאת על כנפי התקווה".
גם אליו הלכת לבד?
"כן, למרות שכולם הציעו לבוא איתי. הייתי צריכה אפילו להדוף. אני לא צריכה ליווי. אני מנהלת את ענייניי כמו שאני מנהלת כל דבר אחר. תמיד נשענתי על עצמי. אני גם לא ממש מספרת לאמא שלי מה קורה. היא יודעת שיש בעיה, אבל לא יודעת עד כמה התחזיות קודרות.
"הפרופסור שלח אותי לעוד כמה בדיקות ואמר לי שגם אם בנס יצליח לשאוב ביצית אחת, שאקח בחשבון שהיא לא תהיה איכותית מספיק להקפאה ושאין ברירה אלא להפרות אותה כדי להקפיא"
"הפרופסור שלח אותי לעוד כמה בדיקות ואמר לי שגם אם בנס יצליח לשאוב ביצית אחת, שאקח בחשבון שהיא לא תהיה איכותית מספיק להקפאה ושאין ברירה אלא להפרות אותה כדי להקפיא. יצאתי לדרך עם זה שאני לא רוצה להיות בהיריון בלי שאני נשואה. ביקשתי ממנו שאם הוא יצליח לשאוב שתיים, שיפרה רק אחת ואת השנייה יקפיא כביצית. הוא אמר לי שאין חיה כזו ושרוב הסיכויים שגם יצטרך לעשות החזרה, אחרת זה לא ישרוד".
באותה פגישה אוחנה כבר הודיעה לפרופסור - ילודה או לא, באמצע הטיפולים היא טסה לחמישה ימים לדובאי כחלק ממשלחת ראשי ערים. הוא פחות אהב את זה. "זה היה שנייה אחרי הסכם השלום עם האמירויות. הוא אמר לי שאני צריכה לדאוג לפוריות שלי, שזו מלחמה נגד הזמן. אם לצטט אותו, זה 'את על אדי הדלק של אדי הדלק".
ביטלת את הנסיעה?
"נראה לך? הנפש והרוח לא פחות חשובים. נסעתי עם זריקות במזוודה. הזרקתי בשירותים כשמחוץ לדלת מחכה לי מאבטח. ביום אחר, בזמן ארוחת ערב ממלכתית עם בכירי הממשל, נאלצתי לחתוך ולחזור למלון להזריק. החדרנית שראתה מחטים בפח בטח שאלה את עצמה מה קורה פה".
אוחנה חזרה לארץ ולרוטינת הבדיקות, ואז - הפתעה. "ראו שני זקיקים בשחלה, והפרופסור אמר לי: עוד יומיים שאיבה. כולי באורות. התפללתי לבורא עולם שיצליחו לשאוב לי ביציות איכותיות ולהקפיא אותן. הבטחתי שאם זה מצליח, אני נלחמת עבור נשים אחרות שלא יהיו בצער על הדבר הזה".
מה קרה בשאיבה?
"התעוררתי מההרדמה בבכי היסטרי. עד אז שיחקתי אותה חזקה, שלא רואה ממטר, ואז הייתה ירידת מתח והכל התנקז לרגע הזה. הפרופסור הגיע, ליטף לי את הראש ואמר שהצליח לשאוב ביצית אחת. לא תהיה הקפאה. יצטרכו להחזיר לי עובר. הייתי אופטימית. הודעתי לכל העולם שהתפלל בשבילי שהמשימה הושלמה בהצלחה".
זה טוויסט בעלילה. זה אומר שאם ההיריון נקלט, את הופכת לאם יחידנית.
"הכנתי את עצמי גם לדבר הזה. זה לא טלטל אותי. אמנם רציתי תא משפחתי נורמטיבי, של אמא, אבא וילד, אבל אני סומכת על עצמי, ואני גם בשלה, אחרת לא הייתי יוצאת למסע הזה".
"הרופא אמר לי שהוא מצטער, אבל ההפריה במעבדה לא הצליחה. זה הרגע שחרב עליי עולמי. לא יכולתי להתמודד עם הכאב. העוזר שלי נכנס לחדר ואמר לי, 'נבטל הכל, לכי הביתה'. אמרתי לו, 'מה פתאום, הכל נשאר כסדרו'"
למחרת חזרה אוחנה לעירייה וקיבלה ווטסאפ להתקשר למרפאה דחוף. "יצאתי מדיון עם דפיקות לב. הרופא אמר לי שהוא מצטער, אבל ההפריה במעבדה לא הצליחה. זה הרגע שחרב עליי עולמי. לא יכולתי להתמודד עם הכאב. העוזר שלי נכנס לחדר ואמר לי, 'נבטל הכל, לכי הביתה'. בכלל, הצוות שלי היה בזה איתי. כשצעקתי, כעסו עליי שאסור לי להיות במתח. כשהיה נראה שיש סיכוי, שמחו איתי. כשזה נכשל, בכו איתי. אמרתי לו, 'מה פתאום, הכל נשאר כסדרו'. חזרתי הביתה בעשר בלילה, ושוב צריך להתמודד עם הכאפה הזו שחטפתי. יצאתי אז עם מישהו והתקשרתי להגיד לו שיבוא לקחת אותי כי לא יכולתי לנהוג. ברדיו באוטו פתאום השמיעו שיר חדש של חנן בן ארי, 'אמן על הילדים', וזה הרגע שנפרצו נהרות בבל. בכיתי בלי הפסקה. לא הבנתי למה הכל קשה לי. גם להילחם על צדק, גם להילחם על זוגיות וגם על הפוריות. כל החיים מלחמות. אי־אפשר שגזרה אחת תהיה שקטה?! החלטתי שלמחרת אני לוקחת חופש. אני חייבת רגע להבין מה אני עושה מכאן".
"יש יותר ויותר נשים כמוני"
אוחנה החליטה לקבוע פגישה בבנק ביציות בתל־אביב. "סיפרתי לעצמי סיפורים על ענווה וניסיון, אבל בפרשנות שלי נכשלתי ואין לי עוד אופציות. אבל אז קרה נס. המתאמת שאלה אותי למה אני פה בגילי הצעיר. סיפרתי לה ששני מנהלי מחלקות אמרו שאין לי סיכוי. בניגוד לאינטרס שלה, היא אמרה לי תעשי עוד שלושה סבבים של טיפולים ורק אז תחזרי אליי. האפשרות הזו תמיד שמורה לך. לא הבנתי מאיפה היא נחתה עליי. גם בדרך הביתה היא התקשרה אליי ונתנה לי שם של רופא שראה מקרים כמוני, של אי־ספיקה שחלתית, והצליח להשיג הריונות".
בתוך יום השיגה תור לרופא הכוכב. "כתבתי להם במייל שנכשלתי פעמיים ואין לי זמן לחכות. המזכירה שלי התקשרה להגיד לי שצץ תור פנוי ונתנה לי את הכתובת שלו. הייתי באותו יום בתל־אביב, בפגישה בבניין ליד. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? הרופא עשה לי אולטרסאונד ופתאום ראה שלושה זקיקים. שאלתי אותו איך זה יכול להיות, זקיקים בלי הורמונים? הוא אמר שאסור לתת לי הורמונים, שזה משבש לי את המערכת, וקבע לי שאיבה. לפני חודש הוא הצליח לשאוב שתי ביציות - במושגים שלי זה המון - אחת שרדה והצליחו להפרות אותה ולהקפיא. ההודעה המשמחת הזו הגיעה בדיוק ביום ההולדת העברי שלי".
"הבנתי עוד בראשית הדרך שרמת המודעות לפוריות של נשים שגדלו כמוני, בבתי גידול מסורתיים ופריפריאליים, לא גבוהה. אפילו בציבור הדתי־לאומי כבר מדברים על שימור פוריות ברווקות מאוחרת בפתיחות גדולה"
באותו יום, אוחנה פרסמה פוסט על מה שעובר עליה בחודשים האחרונים בשני הדפים שלה, האישי והציבורי. בדיוק כמו שהבטיחה, שאם ההליך יצליח, היא תהיה שם עבור אחרות. "הבנתי עוד בראשית הדרך שרמת המודעות לפוריות של נשים שגדלו כמוני, בבתי גידול מסורתיים ופריפריאליים, לא גבוהה. אפילו בציבור הדתי־לאומי כבר מדברים על שימור פוריות ברווקות מאוחרת בפתיחות גדולה. יש יותר ויותר נשים כמוני, שמגשימות את עצמן בתפקידי הובלה בכל מיני תחומים, ואין להן מודעות לכך שהזמן חולף ואפשר להתעורר מאוחר מדי בלי ביציות בכלל. בעקבות הפוסט פנו אליי המון נשים. לחלקן עזרתי בהשגת התחייבויות שקופות החולים סירבו לתת. אחרות שכנעתי להתחיל את ההליך. עכשיו אני פועלת להקמת מרכז רפואי לנשים בירוחם ובית מרקחת לילי תורן. זה אחרי לילה שמצאתי את עצמי במרדף אחר תרופה. נסעתי לדימונה ומשם לבאר־שבע כדי למצוא בית מרקחת פתוח שמחזיק את המלאי".
אז מה עכשיו?
"בימים אלה אני מתחילה עוד טיפול פוריות. כנראה שאעשה ארבעה סבבים בסך הכל. אני מתפללת שאפילו אצליח להקפיא ביצית שאוכל להפרות אותה עם אדם שאיתו אקים את ביתי. עם זאת, אני לוקחת בחשבון שבסוף הדרך אזדקק בכל זאת לתרומת ביצית".
התלבטת לגבי הריאיון, נראה שלא פשוט לך לדבר על זה. יותר קל לך לדבר על המלחמה בקורונה או על ממוצע הבגרויות של מסיימי תיכון בירוחם. מה גרם לך להיחשף?
"אני רוצה להיות אותנטית וחשופה, אבל בסוף אני גם אישה מסורתית או דתייה, והשיח על התהליך הזה הוא לא טבעי, בטח כשאת רווקה. זה שיח שלא נוכח בפריפריה, ואת לא רוצה שכולם יהיו בתוך האתגרים הרפואיים הכי אינטימיים שלך. אבל אמרתי לעצמי שהשליחות שלי זה לא סך ההצלחות שאני מתהדרת בהן, אלא דווקא לדבר על המקומות שקשה לי בהם".
"עכשיו אני פועלת להקמת מרכז רפואי לנשים בירוחם ובית מרקחת לילי תורן. זה אחרי לילה שמצאתי את עצמי במרדף אחר תרופה. נסעתי לדימונה ומשם לבאר־שבע כדי למצוא בית מרקחת פתוח שמחזיק את המלאי"
אוחנה, שמתגלה כאדם רוחני מאוד, מספרת שלמדה על עצמה משהו חדש במהלך הדרך. "אני בטיפול פסיכותרפי בשנה האחרונה, לומדת ימימה ועושה סדנאות מודעות. הבנתי שאני לא מספיק רכה כלפי עצמי. אני משימתית, בולדוזר שמזיז הרים, ואני שואפת תמיד להצליח. כישלון זה סוף העולם מבחינתי, וזה משהו שאולי פוגע בי ובביטוי הביולוגי הכי בסיסי שיש לי כאישה, וזו פוריות. להיעדר רכות יש השפעה בגוף ובנפש".
דווקא מאוד נשי להאשים את עצמך.
"אולי גם. אבל בכל דבר שקורה לי אני מנסה להבין מה ההסבר הדתי־רוחני. אני רוצה לדעת מה בי צריך להשתנות בדרך. אני מבינה שאני צריכה לנשום ולהביא משהו יותר רך לעולם. אני עובדת על זה".
"לא לכולם בא להתחתן עם ראשת עיר"
למרות רכבת ההרים הרגשית שהיא נמצאת בה והעשייה התובענית כראשת עיר, אוחנה לא זנחה את המשימה של חיפוש בן זוג. "זה במרכז תשומת הלב שלי", היא מספרת. "אני רוצה בעל וחמישה ילדים".
"שנים היה לי צ'ק ליסט נוקשה. חיפשתי מישהו מצליח, איש עשייה שהוא גם איש מסורת ורוח. הבנתי שמשהו צריך להשתנות. זה לא באמת חשוב באיזה מטוס הוא קיפץ מאקזיט לאקזיט"
הפעם האחרונה שהייתה בזוגיות רצינית הייתה ב־2012, עם איש עסקים מהקהילה היהודית במרוקו. "הקמתי תנועת עלייה שנקראת 'אלפונסו צבע' ועבדתי עם הקהילה היהודית במרוקו. הגעתי לשם ארבע פעמים בשנה. הייתי בת 29 והוא היה מבוגר ממני, רווק בן 42 שחי בקזבלנקה. לא היה לו עניין לעלות לארץ. נפגשנו אחת לחודש, חודש וחצי. אני נסעתי למרוקו או שהוא הגיע לארץ. בסוף הבנתי שאנחנו לא באמת מתאימים. גם המרחק עושה את שלו וזה נגמר אחרי שנתיים. מאז היו קשרים קצרים יותר. עם הבחור ההוא שיצאתי במהלך הטיפולים הייתי חודשיים וחצי".
למה זה נגמר?
"הייתי מחובקת ואהובה, אבל ראיתי שאני לא מספיק שם ולא מספיק מעניקה. אני נותנת את עצמי עד הסוף בכל משימה שלי ואני רוצה להיות עם העוצמות הגבוהות שלי, של הסערה וההתלהבות, גם בקשר זוגי. אני לא יודעת לחיות את החיים אחרת".
אז מה את עושה כדי לקרב את הזוגיות?
"אני רשומה במאגר של שדכניות מתנדבות, ויש לי כרטיס באתר ההיכרויות הדתי 'שליש גן עדן'. אם לקוראות שלכם גם יהיו חתנים משובחים פוטנציאליים, אני לא אשלול את זה", היא אומרת בחיוך.
"אני רשומה במאגר של שדכניות ויש לי כרטיס באתר ההיכרויות הדתי 'שליש גן עדן'. אם לקוראות שלכם גם יהיו חתנים משובחים פוטנציאליים, לא אשלול את זה"
את נמצאת באתר בזהות מלאה, עם תמונה ופרטים?
"כן. מה שכן, אם מישהו פונה אליי ואומר שראה אותי בטלוויזיה והיה לי ריאיון מעולה, אני לא עונה. אם בחרתי לשים את עצמי בפלטפורמה הזו בלי שום גינונים, בסוף אני רוצה שיתייחסו אליי כאדם פרטי. אני כן במודעות למוכרות שלי, ואני גם מעריכה את זה שכותבים לי, כי ברור שזה לא פשוט. לא לכולם בא להתחתן עם ראשת עיר".
בצלאל סמוטריץ' רוצה לדעת למה את חלק מתופעת הרווקות המאוחרת.
"שנים היה לי צ'ק ליסט נוקשה. חיפשתי מישהו מאוד מצליח, איש עשייה שהוא גם איש מסורת ורוח. אני תמיד מחפשת את המעבר, את הייחודי והחדשני. אלה משקפיים שטובים לעולמות של עשייה, אבל לא לדייטים. אני יכולה לראות איך גברים שיצאתי איתם הרגישו ממני שזה לא מספיק טוב עבורי. הבנתי שמשהו צריך להשתנות, שאני צריכה לתת דגש על הערכים של אותו אדם, איזה איש משפחה הוא ואיזה בן זוג הוא יהיה. זה לא באמת חשוב באיזה מטוס הוא קיפץ מאקזיט לאקזיט".
קופסאות אוכל מאמא
היא נולדה וגדלה בבית דתי בירוחם, השנייה מבין חמישה ילדים. אמה היא אשת חינוך, ואביה היה בעלים של חברת הסעות וסופרמרקט עד שנקלע לחובות וסגר את העסק.
אם אוחנה צריכה לסמן מתי נדבקה בחיידק הפוליטי, היא מצביעה על גיל 10. "הייתי תלמידה בינונית עם מה שהתברר בהמשך כהפרעת קשב וריכוז. המורה שלחה אותי לייצג את הכיתה במועצת התלמידים. זה השפיע על תחושת המסוגלות שלי. בתיכון עברתי ללמוד בדימונה כי לא היה תיכון דתי בירוחם. שם הפכתי ליו"ר מועצת התלמידים של בית הספר. כשנבחרתי ליו"ר מועצת נוער יישובית בירוחם, החלטתי שאני חוזרת ללמוד בעיירה כדי לשמש דוגמה. אמא שלי התנגדה לצעד הזה, כי זה ללמוד בתיכון חילוני. כשהם נסעו לחופשה, הלכתי ורשמתי את עצמי לתיכון בירוחם. המנהל שאל איפה ההורים שיחתמו. אמרתי לו שהם יגיעו אחרי החופשה. עד היום הוא מחכה", היא מחייכת. "בעיות הריכוז שלי הפכו אותי לאוטודידקטית. לשבת בכיתה ולהתרכז לא היה אופציה. תוסיפי לזה שכל שבוע שלחתי למנהל מכתבי מחאה על זה שהלימודים לא מספיק ברמה. הגענו להסדר שאני אוציא 100 בכל המבחנים ובמקום לשבת בכיתה אארגן טיולים, טקסים והתנדבויות".
הפרעת הקשב והריכוז שלך עוד נוכחת בחיי היומיום?
"אני לא מסוגלת לנהוג במכונית כשיש מוזיקה מהרדיו. הצוות שלי יודע שאסור להיכנס עם הסלולרי לישיבות. מספיק שהוא רוטט ואני יוצאת מריכוז. אני חושבת שאני חווה רעש בעוצמות גבוהות יותר מאנשים אחרים".
בצבא שירתה כמפקדת צוות בבסיס חוות השומר, לשם נשלחו מי שפעם נקראו "נערי רפול". לקראת השחרור נקלעה משפחתה לטלטלה כלכלית קשה. "העסקים של אבא מאוד הצליחו, אבל אז הוא קיבל כמה החלטות עסקיות לא נכונות. העסק נכנס לסחרחרה. הוא נלחם בשיניים להמשיך להחזיק בו. אני מבינה אותו. זה הילד העני שהפך לאיש עשיר ומצליח ולא רוצה להרים ידיים. הוא משכן את כל הרכוש הפרטי, גם את הבית שלנו. עבדתי בעסק הזה מגיל צעיר. בכיתה ד' סידרתי מדפים בסופרמרקט, בכיתה ה' כבר הייתי קופאית, ובכיתה ו' סדרנית בחברת הסעות. אהבתי את תחושת האחריות ואת זה שסומכים עליי. עבדתי בארבע עבודות במקביל, וכל מה שהרווחתי העברתי להורים. הוא סירב בעקשנות להכריז על פשיטת רגל. במשך שנים הוא החזיר חובות. אמא שלי הצליחה לייצר לנו תחושת שפע גם כשלא היה. היו רגעים שחששתי לחייו, שהוא לא יעמוד בנטל הנפשי המטורף הזה ויחטוף התקף לב. אני זוכרת שבלילה הייתי מקשיבה לנשימות שלו".
"אני לא חושבת שפוליטיקאי גבר שהיה מתגורר ביחידה נפרדת ליד הוריו היה זוכה לתיוג הזה. אני אוהבת להיות קרובה להורים שלי. מצד אחד יש לי פרטיות ומצד שני זה מביא איתו פריווילגיות"
אוחנה המשיכה ללימודים, תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני במדיניות ציבורית. במקביל למדה בתוכנית למנהיגות. היא היחידה מבין אחיה שמתגוררת בירוחם, כולם עברו למרכז הארץ. לא רק זה, היא גרה ביחידת דיור אצל ההורים ולא מראה סימני התפנות. "זו יחידה מהממת. השקעתי בה מאוד", היא מספרת. "הייתי צריכה לחסוך אחרי שנים שמה שהרווחתי הלך לעזרה לאבא. אני מחפשת עכשיו שטח לקנייה כדי לבנות בית שיעוצב בעיצוב מרוקאי יפהפה".
בגיל 26 כבר הפכה אוחנה לחברת מועצה וסגנית ראש העיר. בגיל 34 נבחרה להיות ראשת העיר של ירוחם. לריאיון, שהתקיים בבית "ידיעות אחרונות" בראשון לציון, היא לובשת חליפת תכלת גברית מרשימה וחולצה מכופתרת עם הדפסים שנראית וינטג'. את נעלי העקב היא חולצת די מהר והולכת להכין קפה יחפה. "זו חליפה מזארה וחולצה מ־H&M. אין לי בגדי מעצבים. לעירייה אני לובשת ג’ינס. בתחילת הדרך, כשהייתי מגיעה עם ראש העיר כסגנית וכממלאת מקום שלו לדיונים בכנסת או בממשלה, היו מציגים אותי כעוזרת ראש העיר והוא היה מתקן אותם בנחרצות”.
אוח, מרגיז.
"אני לא אדם כועס. כשבמשך שנים גברים אוחזים בעמדות האלה, נוצרות הנחות אוטומטיות. אני מסתכלת על זה בעיניים טובות, הצלחתי להפתיע אותם. במהלך הדיון הם גם ראו שאני לא פראיירית".
אכן, לא פראיירית. מזמן לא הייתה ראשת עיר כל כך מסוקרת שמצליחה לשים יישוב דרומי קטן (12,000 תושבים) על מפת ההתעניינות הארצית. אבל בצד הסופרלטיבים חטפה אש כשהכריזה שירוחם הפכה לעיר ירוקה. טענו שהיא פופוליסטית שאינה מדייקת בפרטים. היא עדיין מתעקשת שהטיפול בקורונה בירוחם היה מוצלח. "הידיעות הזניחות האלה לא הטרידו אותי בכלל. אני לא מתעסקת ברכילות אלא רק בנתונים, ואלה הראו שתוך 12 ימים עברנו מעיר אדומה לירוקה. אם סוקרים את נתוני התחלואה בירוחם מתחילת הקורונה עד עכשיו, רואים שבסך הכל שלוש פעמים נתוני התחלואה היו גבוהים, אך משך הזמן היה קצר יחסית. הצלחנו לקטוע שרשראות הדבקה במהירות. לראיה, בתי הספר נשארו פתוחים כמעט לכל אורך התקופה שבין הסגרים, בשעה שבערים אחרות נאלצו לסגור את בתי הספר".
"קיבלתי הצעות מכל הקשת הפוליטית. לא התלבטתי כשאמרתי 'לא'. אני רוצה להשלים שתי קדנציות בירוחם לפני שאני עוברת לפוליטיקה הארצית"
מפתיע שעדיין לא התברגת ברשימה לכנסת.
"קיבלתי הצעות ממפלגות מכל הקשת הפוליטית. לא התלבטתי לרגע כשאמרתי 'לא'. אני רוצה להשלים שתי קדנציות בירוחם לפני שאני עוברת לפוליטיקה הארצית. יש לי עוד שבע וחצי שנים. שמתי לי למטרה להחיל תוכנית חוסן ומיומנות רגשית לתלמידים אחרי פסח, בעקבות השנה האיומה שעברו. הצלחתי להשיג תרומות למימון. אני לא בונה על תקציב מהמדינה. עוד שאיפה זה להשיג אלף משרות בשכר גבוה לתושבי ירוחם, שזה אומר להביא לפה תעשייה חדשה, על זה אני עוד עובדת".
ובינתיים לא שוכחים לך שאת עדיין מתגוררת אצל ההורים.
"אני לא חושבת שפוליטיקאי גבר שהיה מתגורר ביחידה נפרדת ליד הוריו היה זוכה לתיוג הזה. אני אוהבת להיות קרובה להורים שלי. מצד אחד יש לי פרטיות ומצד שני זה מביא איתו פריווילגיות".
מה, קופסאות אוכל משוגרות אלייך על בסיס קבוע?
"איזה קופסאות אוכל? נתחיל בזה שכל בוקר אמא שלי מכינה לי ארוחת בוקר. היא עובדת במשרה מפוצלת, חוזרת הביתה בצהריים ואז מבשלת ארוחה חמה ומביאה לי לעירייה".
ואז אתן מתיישבות לאכול ביחד?
"נראה לך שיש לי זמן לשבת לאכול איתה? אני אוכלת תוך כדי עבודה. לפעמים אני מצליחה להגיע לארוחת הצהריים הזו רק בשבע בערב. וכשאני מגיעה הביתה בלילה, מחכות לי במקרר הקניות שההורים עשו לי. לי אין זמן לעשות קניות בסופר".
