"הרצון לגלות את התעלומה שאפפה את חיי היה חזק ממני", מספרת ריקי פלד על ספרה שיצא לאחרונה, "מכתב משומקום". "הוא הוציא אותי למסע מפתיע שהיה גם מסע פנימי של חוויית חיים בבית של שורדי שואה, אפוף שתיקה, סודות ועצב אינסופי".
פלד נולדה ב־1946 בעיר שצ'צ'ין, בפולין על גבול גרמניה. הוריה, אלתר וצפורה פרימר, שרדו את השואה עם בנם הבכור כפליטים בברית־המועצות. כשהייתה בת חודש החליט אביה לחזור לידלינסק, עיירת הולדתו שבמחוז ראדום בפולין, כדי לחפש ניצולים ממשפחתו ולנסות לתבוע את בית מגוריו חזרה. לאחר שבועיים קיבלה אשתו מכתב רשמי שבו התבשר מותו: "ב־8.7.1946, בשעה 12:30, בתוך תחנת המשטרה בידלינסק, נהרג אדם לא ידוע על ידי מבצעים לא ידועים. גופת ההרוג נלקחה על ידי הרוצחים לכיוון לא ידוע... הדוח המקומי של מחלקת החקירות הפליליות מאשר שההרוג הוא אלתר פרימר".
כשפלד הייתה בת חודש החליט אביה לחזור לעיירת הולדתו בפולין, כדי לחפש ניצולים ממשפחתו ולנסות לתבוע את בית מגוריו חזרה. לאחר שבועיים קיבלה אשתו מכתב רשמי שבו התבשר מותו
פלד לא ידעה על המכתב גם עשרות שנים לאחר שהגיע אל אמה. "אמא מעולם לא הזכירה את אבא", מספרת פלד, תושבת פתח־תקווה, נשואה, אם לשלושה בנים, סבתא לשמונה וסבתא רבתא לנין. "אני גדלתי עם נתן כץ, אף הוא שורד שואה שאיבד בה את אשתו ובתו. אמא התחתנה איתו בהמשך ויחד הביאו לעולם את אחי הקטן. אף אחד לא אמר לי שנתן אינו אבי האמיתי, אבל באיזשהו מקום ידעתי שהוא 'אבא חורג' ושבבית שלנו יש סוד שלא מדברים עליו. כשגדלתי קצת, ניצלתי הזדמנויות שההורים יצאו מהבית וחיטטתי בארון. שם, מאחורי המצעים, היה ארנק עור מרופט ובו תמונות, בהן שתיים של אדם לא מוכר: האחת בלבוש יפה עם ידיים שלובות על החזה והשנייה בפנים מסוגפות. ידעתי שזה אבא שלי. בגיל שמונה או תשע קיבלתי אישור לחשדותיי. בתה של השכנה אמרה לי: 'אבא שלך הוא לא אבא שלך'. אמרתי לה: 'לא נכון. מאיפה את יודעת?', והיא ענתה: 'אמא שלך סיפרה לאמא שלי'".
פיסת נייר מצהיבה
את אמה לא העזה לשאול, ובמשך שנים חייתה בתחושת בלבול ובושה. את לימודיה התיכוניים השלימה בסמינר לוינסקי, ומיד בתום הלימודים נישאה לחברהּ מגיל 17, זני (צבי) פלד (שפיסל את המעיל המופיע על כריכת הספר). בגיל 21 הייתה לאם. אחרי עשר שנות עבודה בהוראה שימשה קצינת ביקור סדיר, בהמשך עסקה במכירות, ארגנה ערבים ספרותיים וכתבה תסכיתים לרדיו. כשהייתה בת כ־35, כבר אם לשניים, נפטרה דודתה, אחות אמה, ובשבעה התגלה לה המכתב שדיווח על רצח אביה.
"ביקשתי מאמי שתיתן לי את המכתב מפולין והיא סירבה. הרגשתי את האובדן של אבי ביתר שאת. עד אז הוא היה 'הבעל שלה'. פתאום הרגשתי שמדובר באבא שלי ושגם לי יש זכות לדעת"
"גם אני לא סיפרתי לילדיי שסבא נתן אינו אבא שלי. כאילו גוננתי עליו", היא מספרת. "בשבעה בני ביקש מאמי שתראה לו תמונה של סבא נתן, שכבר לא היה בחיים. כשפתחה את הארנק נפלה ממנו פיסת נייר מקופלת ומצהיבה. הרמתי אותה ושאלתי מה זה, ואמי אמרה: 'זה על אבא שלך' והיה ברור למי היא מתכוונת. כששאלתי מה כתוב שם, שפתיה החלו לנוע אבל המילים לא יצאו מהן. ואז היא קיפלה את הנייר והכניסה אותו בחזרה לארנק. ביקשתי שתיתן לי את המכתב כדי לתרגמו, והיא סירבה. ויתרתי, אבל הרגשתי ביתר שאת את האובדן של אבי. עד אז הוא היה כאילו 'הבעל שלה', ופתאום הרגשתי שמדובר באבא שלי ושגם לי יש זכות לדעת. לא חזרתי לנושא כדי לא להכאיב לה". רק אחרי מות האם נמצא המכתב ותורגם. פלד העבירה את הגרסה המקורית לעיתונאי פולני ולמכון לחקירת פשעים נגד העם הפולני.
לפולין, בקרוון
ב־1989 קיבל בעלה, אז פנסיונר של צה"ל, הצעה לכהן כמנכ"ל אורט הבינלאומי בפרו. בנם הבכור היה בצבא, והם יצאו לשם עם שני בנים. לאחר שנתיים, כשהבן האמצעי התגייס, היא חזרה ארצה, למדה תקשורת, הייתה תחקירנית בערוץ 1 וכתבה למגזין "מנטה". בן זוגה נשאר בפרו עוד שבע שנים ובהמשך עשה שנתיים בדרום־אפריקה. חייהם התנהלו על הקו. כשבעלה חזר ארצה הוא לא הצליח למצוא עבודה והם חשבו לעבור לארץ זולה יותר. בסופו של דבר השכירו את ביתם בארץ, עברו לקרוון שבו הם גרים עד היום ורכשו קרוון נוסף החונה בגרמניה. "מ־2003 חיינו מחולקים לארבע: בקיץ אנחנו מטיילים באירופה עם הקרוון, חוזרים לשלושה חודשים ארצה, רבע שנה נוספת אנחנו בצ'אנג־מאי שבתאילנד ושוב שלושה חודשים בארץ. החיים האלה לימדו אותנו את הטוב בחוויית הצמצום ומספקים לנו הרפתקאות ועניין", היא אומרת.
עם הקרוון הגיעו גם לפולין, למסע שעליו מבוסס "מכתב משומקום": "ב־2010 החלטנו לנסוע לידלינסק כדי לפתור את תעלומת מותו של אבי", מספרת פלד. "מהמכתב עלו סימני שאלה: אם האדם לא ידוע, מניין לכם שמדובר באלתר פרימר? איך אפשר לרצוח בתוך תחנת המשטרה? ואיך אפשר לברוח עם גופה?".
"חזרתי מהמסע עם סודות נוספים, אבל בדיעבד אני שמחה מאוד שנסעתי. זכרתי שלפני שיצא לדרך שממנה לא שב הוא ליטף את כף היד הקטנה שלי. איך יכולתי לא לשאול מה קרה לו? אז הנה, שאלתי"
למסע התלווה העיתונאי הפולני שערך את התחקיר 21 שנה קודם לכן וקיבל אז את התשובה: "התיק נסגר מחוסר אשמה". במשך חודש אינטנסיבי חיפשו בארכיונים שם מסמכים רלוונטיים, הלכו בעקבות אנשים שהיו אז ורובם כבר אינם, חיפשו בדלי מידע. "זה היה מסע מרתק וכואב. עצם העמידה במקום שבו נרצח אבי טלטלה אותי. הסתובבתי שם עם חלל פנימי בגוף. הייתי צריכה להחזיק את עצמי, לא לבכות, לא להרגיש את הכאב".
הבכי, לדבריה, יצא רק כשכתבה את הספר, בצ'אנג־מאי. "שם חוויתי הכל מחדש", היא אומרת. לדבריה, רוחו של אביה ליוותה אותה, והיא מצאה את עצמה כותבת את הספר בשני קולות: שלה, בזמן הווה, ושל אביה, שמספר על ההתרחשויות בקולו.
מה הרגשת כשחזרתם הביתה מפולין?
"חזרתי מהמסע עם סודות נוספים, אבל בדיעבד אני שמחה מאוד שנסעתי. התחברתי למחויבות לאבא שלא הכרתי, אבל זכרתי שלפני שיצא לדרך שממנה לא שב הוא ליטף את כף היד הקטנה שלי. איך יכולתי לא לשאול מה קרה לו? אז הנה, שאלתי".
למה כתבת את הספר?
"כשחזרנו מהמסע פתאום עלה במוחי המשפט, כאילו בקולו של אבא שלי: 'ידעתי שהיא זאת שתבוא לחפש אחריי', וידעתי שלא רק חיפשתי אחריו אלא גם אכתוב את הסיפור, ואבא שלי יתממש בו, כמו שהוא התממש באמצעות המון דברים לאורך חיי, גם אם נרצח כשהייתי בת 39 יום. לא בכדי קראתי לספר 'מכתב משומקום'. בשבילי 'שומקום' זה המקום שבו נמצאים המתים כל זמן שזוכרים אותם, וכשהם נשכחים, הם עוברים לנצח. כל עוד אני חיה, אבא שלי נמצא ב'שומקום', והספר ירחיב את מעגל הזוכרים אותו".
