לפני כשמונה שנים השתתפה יובל שרף בערבי שירה וסיפור. "זו הייתה קבוצה שכללה מוזיקאים ושחקנים, וכל ערב הוקדש לסופר או למשורר אחר", מספרת שרף. "באחד הערבים הזמינו אותי לקרוא קטעים מהספר 'מלכת היופי של ירושלים', מאת שרית ישי־לוי. זה היה בספריית רמלה, מקום אינטימי. 50 איש יושבים עלינו. שרית דיברה, אני הקראתי, ערב קסום. ביני לבין שרית היה חיבור מהמם. אחרי כך חלקנו מונית חזרה לתל־אביב, ושרית אמרה לי: 'תקשיבי יובל. יום אחד נעשה מהספר סרט, ואת תשחקי את לונה'. אמרתי לה: 'וואו, שרית, הלוואי אמן'".
"רציתי את התפקיד של לונה בטירוף", מודה שרף. "לאורך השנים אפילו כתבתי לשרית פעמיים בעניין. שאלתי, 'מה קורה? איך זה מתקדם?', אבל זה לא ממש התקדם. ואז פתאום, לפני שנה וחצי, קיבלתי טלפון מהסוכנות שלי שמעבדים את הספר לסדרת טלוויזיה ורוצים שאעשה אודישן. אמרתי, 'וואו, איזה יופי. הנה זה קורה סוף־סוף'".
אבל זה לא קרה. לפחות לא כפי שתיארה לעצמה. "לונה מתחילה את הסיפור שלה כנערה", מסבירה שרף. "אמרו לי במשרד שהיא צריכה לעבור מגיל 15 עד גיל 35, הגיל שלי. אז באתי לאודישן בלי טיפת איפור, כי בלי מסקרה אני נראית יותר נערית. לבשתי שמלה ורודה קצרה, ילדותית. אחרי האודישן הזמינו אותי לאודישן שני. שמחתי נורא. ואז פתאום ראיתי שהאודישן השני הוא לתפקיד של רוח'ל. שאלתי, 'מה זה?', ואז אמרו לי: 'תשמעי יובל, אמרו שאת מבוגרת מדי ללונה. שאת לא יכולה לעבור כבת 15'".
"באודישן הבנתי שאני לא נבחנת לתפקיד לונה (התפקיד הראשי). שבוע קודם לא קיבלתי תפקיד בטענה שאני נראית צעירה מדי. אמרתי, 'רגע, אני צעירה מדי לפה ומבוגרת מדי לפה?'"
אוי.
"אני מודה שהרגשתי אבודה. בעיקר כי שבוע קודם לא קיבלתי תפקיד בטענה שאני נראית צעירה מדי, התפקיד ההוא היה לאישה שנולדו לה תאומים. אישה בגילי! אמרתי, 'רגע, אני צעירה מדי לפה ומבוגרת מדי לפה?'. הרגשתי שאני נופלת בין הכיסאות, שעברתי גיל במשחק. התחלתי בתעשייה בגיל מאוד צעיר, ופתאום הרגשתי שהפסקתי להיות 'הצעירה הזאת'. זה היה מאתגר. זה בהחלט הכניס אותי למשבר גיל מסוים. הרגשתי סוג של אבל".
מבאס.
"מאוד. אבל בסוף אמרתי לעצמי, 'אין מה לעשות. את לא יכולה להילחם בזה. זה לא שלך. את כבר לא צעירה וכנראה צריכה באמת לעשות תפקיד אחר'".
פוחדת מהחמצה
אז שרף (36), מופיעה אמנם ב"מלכת היופי של ירושלים" (משודרת בימים ב'-ה' ב־yes וב־STINGTV), אבל בתפקיד רוח'ל. את לונה מגלמת סוול אריאל אור בת ה־21, "והיא לגמרי הבחירה המושלמת לתפקיד", מפרגנת שרף.
שרף מבקשת להדגיש שהתפקיד של רוח'ל קטן יחסית, אבל היא מרוצה, בין היתר כי היא משחקת לצד מיכאל אלוני, שמגלם את גבריאל. "מיכאל ואני הכרנו בגיל 15, בפרסומת של קליק", היא מספרת. "הוא למד שנה מתחתיי בניסן נתיב והפכנו עם השנים לחברים טובים. לא מזמן, למשל, הוא בא אליי הביתה לעזור לי לעשות אודישן לחו"ל. תמיד רצינו לעשות משהו יחד. כמעט שיחקתי איתו ב'שטיסל', אבל בסוף מישהי אחרת לוהקה. בנוסף, הסיפור של רוח'ל וגבריאל הוא סיפור של החמצה, וזה משהו שאני מאוד מתחברת אליו. החמצה זה הפחד הכי גדול שלי. הדבר הזה שאת אומרת, 'אני מתבגרת והחלומות שלי מתרחקים ממני. אולי כבר לא אהיה או אצליח כמו שחשבתי'. מצד שני, לא מזמן מישהו אמר לי שז'וזה סאראמאגו, שכתב את "על העיוורון", עשה את הפריצה שלו כסופר בסביבות גיל 60. יש בזה משהו מנחם".
אבל את עשית את הפריצה שלך! מוקדם! בגיל 22 כבר כיכבת ב"איים אבודים".
"נכון, אבל אני עדיין מרגישה שעוד לא יצא לי לגלם את תפקיד חיי. בנוסף, הרבה תפקידים ששיחקתי בעבר, לא הייתי מוכנה אליהם מספיק. לקח לי זמן למצוא את הקול שלי כשחקנית. אני מרגישה שעכשיו אני הרבה יותר מוכנה והרבה יותר טובה מאי פעם".
מה החלום הכי גדול שלך?
"זו שאלה טובה, כי לדייק מה בדיוק החלום שלך זה מאוד קשה. מה אני הכי רוצה? להצליח מבחינת אמנות? כסף? תהילה? אני מרגישה שאני רוצה הכל. אני מאוד רוצה להצליח בחו"ל. הייתי בפגישות באל.איי כמה פעמים, אני שולחת כל הזמן אודישנים, אבל זה מאוד קשה".
"אחת הסיבות שלא עברתי לחו"ל לנסות את מזלי היא הקריירה של שלומי. הבסיס שלו זו השפה העברית. אבל בניגוד למה שהרגשתי בהיריון השני שלי, עכשיו יש בי אמונה בעצמי ובעולם. אני ממשיכה לשלוח אודישנים"
בהתחשב בכך שאת נשואה לזמר ישראלי, שלומי שבן, תהיה לך קצת בעיה לעבור עם הבעל.
"נו, את רוצה לזרות לי מלח על הפצעים? נכון, זו בעיה. זו אחת הסיבות שלא עברתי לשם לנסות את מזלי. הבסיס של שלומי זו השפה העברית. זה לא שאת אומרת 'איזה קול יש לו'. הוא זמר יוצר. הוא נשען על העברית. אבל בניגוד למה שהרגשתי בהיריון השני שלי, שהאמונה שלי הלכה אז לאיבוד, עכשיו יש בי אמונה בעצמי ובעולם. אני ממשיכה לשלוח אודישנים וממשיכה להאמין".
הרגשתי שהגוף הוא כלא
בשנה האחרונה חשפה שרף את הקשיים שאיתם התמודדה בהיריון השני עם בנה לוקא, היום בן שנתיים (אח לנורי, בן שש). היא סבלה מסימפיזיוליזיס (כאבים בעצם החיק הנגרמים בשל התרחבות האגן ודילול הסחוס), ושעוד לפני כן תקף אותה דיכאון. "היום אני יודעת שאחת מכל עשר נשים חווה את זה, אבל בהתחלה כמובן לא ידעתי", היא אומרת. "יש הרבה מודעות לדיכאון אחרי לידה אבל לא לדיכאון בהיריון. וגם לו אחראים כמובן השינויים ההורמונליים והשינויים בכימיה של המוח, בתוספת טריגרים".
במקרה שלה, היא מאמינה שהטריגר העיקרי היה הקפאת הקריירה. "נאלצתי לוותר על שני תפקידים שקיבלתי, כי עד שהגיע מועד הצילום כבר היה אפשר לראות שאני בהיריון. גם לתפקידים אחרים לא קיבלו אותי בגלל ההיריון. הרגשתי שהגוף שלי הוא הכלא שלי. שאני כלי קיבול. רק אישה שמגדלת ילד בתוכי. שאני לא מצליחה ליצור ולעשות דבר מעבר".
בעוד בעלך ממשיך להופיע כרגיל.
"זו בדיוק הטרגדיה שלנו כנשים. היריון זה הטרגדיה והעוצמה שלנו. אין לי בעיה עם הלידה. אני תמיד אומרת, 'תנו לי ללדת עכשיו'. את לוקא ילדתי בלי אפידורל. מצד שני, ההיריון קשה בעיניי. הגוף נפגע, הקריירה נעצרת. וגם אחרי הלידה, ברוב המקרים הגברים מיד חוזרים לעבודה והאישה נשארת עם התינוק. זה לא שכעסתי על שלומי שהוא המשיך לעבוד כרגיל. הוא הרי פרנס אותנו, וההצלחה שלו זו ההצלחה שלי. פשוט התבאסתי שאני לא יכולה גם".
בסופו של דבר, ההיריון הקשה הוא מה שהוביל את שרף להוסיף לעצמה את התואר "יזמית". באפריל 2020 השיקה את "גרופ האג", פלטפורמה המחברת בין הורים למומחים המעניקים ייעוץ מקוון בענייני הורות, מההיריון ועד גיל ההתבגרות.
למעשה, תקופת הקורונה הייתה אחת התקופות העמוסות בחייה של שרף. נוסף ל"גרופ האג" היא הצטלמה ל"מלכת היופי של ירושלים" ולסרט אינדי גרמני. "אני מרגישה שבזמן שאני עצרתי, כל העולם עף, ובזמן שהעולם עצר, אני עפתי".
5 צפייה בגלריה
"סצנה דרמטית הרבה יותר תלחיץ אותי מסצנה שבה אני צריכה לנשק אישה"
(צילום: שי פרנקו, סטיילינג: תומר אלמוזנינו)
בסרט הגרמני, שמבוסס על הספר All Russians Love Birch Trees, שרף מגלמת לסבית אקטיביסטית שמתנדבת ב"שוברים שתיקה". "זו הייתה הפעם הראשונה שצילמתי סצנת סקס עם אישה, וזו הייתה הגשמת חלום מבחינתי".
רוצה לספר לנו משהו?
"תשמעי, יש לי הרבה חלומות בתור שחקנית, וזה היה אחד מהם. הרי אני יודעת מה זה להתאהב בגבר בחיים האישיים, וגם מה זה להתאהב בגבר בתור דמות כשחקנית. עוד לא גילמתי דמות שמתאהבת באישה. ואני בכלל בן אדם שמתאהב באנשים. אני מתאהבת בחברות. זה לא משהו שמפחיד אותי, והיה כיף לחוות את זה".
"יש לי הרבה חלומות בתור שחקנית, ולהתנשק עם אישה היה אחד מהם. יכול להיות שיש נשים שאומרות, 'אני בחיים לא אוכל לגעת באישה', אבל אני אף פעם לא אמרתי את זה. בתיכון התנשקתי עם חברה שלי"
לא חששת או היית נבוכה?
"ברור שכן. באתי לזה בסקרנות, בחשש ובמבוכה גדולה. גם כוכבת הסרט היא סטרייטית, וגם היא לראשונה גילמה סצנה כזאת. אבל שתינו נגנבנו על זה. יכול להיות שיש נשים שאומרות, בחיים לא אוכל לגעת באישה'. אבל אני אף פעם לא אמרתי את זה. בתיכון התנשקתי עם חברה".
נשיקה־נשיקה?
"אנשים חוקרים. אבל בואי נעצור פה. אני לא רוצה שיצאו מזה כותרות. אני רק יכולה להגיד לך שסצנה דרמטית הרבה יותר תלחיץ אותי מסצנה שבה אני צריכה לנשק אישה. בסופו של דבר זה חלק מהמקצוע שלי. זה בדיוק כמו שאני צריכה להתנשק ולעשות סצנות אהבה עם גבר שאני לא נמשכת אליו, ובדיוק כמו שאת מתנשקת עם גברים שונים וכל אחד מנשק בדרך שלו, אז הנשיקה הייתה שונה רק במובן הזה. זה לא הרגיש אחרת בגלל שמדובר באישה".
בעבר סיפרת ששלומי לא מרגיש בנוח לראות אותך בסצנות אהבה עם גברים. הפעם זה הפריע לו פחות?
"יכול להיות שבמקרה הזה האישה פחות תטריד אותו, אבל אני לא רוצה לדבר בשמו. נחיה ונראה. אני מבטיחה לעדכן אותך".
הראיון המלא עם יובל שרף מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
