עד לפני ארבע שנים הייתה רונית קדם (48) גננת ומנהלת פעוטון מכפר־טרומן, והדבר הכי אקסטרימי שעליו רכבה היו זוג אופניים לצרכנייה של המושב. היום היא אופנוענית שטח מובילה, מנהלת את קבוצת הרכיבה לנשים "אנדורו דיוואס ישראל" ומדריכה בהתנדבות נשים ברכיבת שטח. קדם גרה לבדה בסוג של חושה בשכונת כפר שלם בתל־אביב ("תתכונני להגיע להארלם", הזהירה אותי כשהייתי בדרכי אליה), הכי רחוק שאפשר מהווילה הנאה שבה התגוררה בעבר עם בעלה וארבעת ילדיה.
הכל התחיל לפני שש שנים, כשאחיה הקטן, אודי, הגיע אליה לכפר עם אופנוע, היא נדלקה וביקשה סיבוב. אחרי חצי שעה היא חזרה עם אור בעיניים והחליטה לרכוש לעצמה אופנוע. מאז התמכרה לאקשן ולאדרנלין, ואחרי שנתיים הפך התחביב למקצוע. "בהתחלה כולם הסתכלו עליי במבט של 'את משוגעת? מאיפה הבאת את זה?', חשבו שהסתובב לי המוח", היא צוחקת.
אבל לאח שלך לא אמרו "אתה משוגע".
"ברור שלא, כי זה ספורט שנחשב מאוד גברי, ולא רק נחשב, הוא באמת מאוד גברי: יש רק כמה עשרות נשים אופנועניות שטח, לעומת אלפי, ואולי עשרות אלפי, גברים".
על הרכיבה: "יש משהו עוצמתי ביכולת לשלוט בסיטואציה ולהתנתק מכל המסביב, מכל המחשבות שהטריפו אותי לפני הרכיבה ואחריה. האנדורפינים השתחררו, ואני התמכרתי"
מה משך אותך לרכיבת שטח באמצע העשור החמישי לחייך?
"מתברר שאף פעם לא מאוחר לחלום. הייתי במצב נפשי לא טוב, היחסים עם בעלי התחילו להתערער, הייתי צריכה להיתלות במשהו שיציל אותי, ואיך שעליתי על האופנוע הרגשתי שזה מה שחיפשתי. קשה להסביר במילים את התחושה. יש משהו עוצמתי ביכולת לשלוט בסיטואציה ולהתנתק מכל המסביב, מכל המחשבות שהטריפו אותי לפני הרכיבה ואחריה. האנדורפינים השתחררו, ואני התמכרתי. הרגשתי שהרכיבה ממש מצילה אותי".
איך זה התקדם מכאן?
"התחלתי להיכנס לקבוצות רכיבה בפייסבוק והצטרפתי בעצמי לקבוצה שרכבה בימי שישי. אחרי כמה חודשים פנה אליי מישהו מהקבוצה ושאל אם בא לי לרכוב עם בת הזוג שלו, שרוצה להיכנס לתחום. ממנה נודע לי שמתארגנת קבוצה שיוצאת לרומניה לצפות בתחרות ה'רומניאקס', מרוץ רכיבת האופנועים הקשה בעולם, והיא גם אמרה שבין לבין נצא בעצמנו לרכיבת שטח ברומניה. באתי הביתה בשיא ההתלהבות, וסיפרתי לבעלי על הנסיעה. הוא לא התלהב, אבל לא ויתרתי ונסעתי".
איך היה?
"זאת הייתה החוויה הכי טובה שהייתה לי בחיים, חזרתי בהיי מטורף. מצאתי את האושר, הייתי בעננים. קיבלתי שם ביטחון חבל על הזמן. ראיתי איך מעריצים אותי שם כל הרוכבים, וזה גרם לי להתחיל להעריך את עצמי".
את מתפרנסת מרכיבה?
"כשסגרתי את הגן ועברתי לתל־אביב, עבדתי כמנהלת מכירות בבית ספר להדרכות רכיבת שטח. היום אני גננת בצהרון של עיריית תל־אביב ועוסקת בהתנדבות בהדרכה של רכיבת שטח".
שנים של אבל
רונית קדם נולדה וגדלה בשכונת כפר שלם, שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים. בגיל 20, אחרי שירות כנהגת בוס בקריה, בעלה לשעבר של אחותה הכיר לה במסיבה את החבר שלו, שהפך לבעלה. בתוך פחות משנה הם נישאו ובהמשך נולדו להם ארבעה ילדים: שירה (26), שסיימה לימודי משפטים; רון (23), בעל חנות לחיות מחמד בתל־אביב; מאיה (11) ועומר (9).
תחילה בני הזוג גרו בשכונה, ואז קנו נחלה בכפר־טרומן, ליד שדה התעופה בן־גוריון. הוא הקים בשטח המשק מוסך, היא עבדה במשרד עורכי דין, ובהמשך עבדה קצת עם בעלה במוסך. לימים פתחה את גן הילדים "קטקטים", שהפך לשם דבר בכפר הקטן.
על מותו של האחיין: "שקעתי בדיכאון רציני, ותוסיפי לזה את המשפט שעברתי באשמת גרימת מוות ברשלנות. הודיתי מיד, האינטרס המשפחתי היה שאקח את זה על עצמי, כדי שהפרנסה של בעלי לא תיפגע"
לפני 15 שנה השתנו חייה, כשאחיינה האהוב קובי, בנה של אחותה הגדולה, נהרג בתאונת טרקטורון בכפר, והוא רק בן 14. הטרקטורון היה בבעלותה, והיא נעצרה והורשעה בגרימת מוות ברשלנות. "למרות שלא הייתי ביחסים טובים עם אחותי, את קובי אהבתי אהבת נפש", היא מספרת. "נסעתי להביא אותו אלינו הביתה, וכשהגענו הוא ראה את הטרקטורון בחצר ורצה לעשות סיבוב. זה אולי נשמע נורא למי שחי בעיר, אבל בכפר, ילדים מגיל עשר נוסעים על טרקטורונים בלי רישיון, ואף אחד לא עושה מזה עניין. לא היו שום מודעוּת ושום חשש שעלול לקרות משהו. קובי אפילו לקח את שירה ואת רון איתו לסיבוב.למזלי, הם פחדו באמצע וביקשו לרדת, ואז הוא התהפך. הטרקטורון נחת עליו והוא נחבל בראשו ומת במקום".
מה עשית באותו הרגע?
"צלצלתי מיד לאחותי ואמרתי לה שתבוא מהר כי קובי נפצע בתאונה, וכבר ידעתי שהוא מת. התרסקתי, קובי היה כמו ילד שלי, ואיזה ילד הוא היה. עברתי תקופה איומה, שקעתי בדיכאון רציני, ותוסיפי לזה את המשפט שעברתי באשמת גרימת מוות ברשלנות. הודיתי מיד, האינטרס המשפחתי היה שאקח את זה על עצמי, כדי שהפרנסה של בעלי לא תיפגע. הייתי במקום הכי נמוך שיכול להיות, אכולת רגשות אשמה, איך לא ראיתי את הסכנה? איך נתתי לו לעלות על הטרקטורון? הייתי באבל הזה המון שנים".
מתי הצלחת להשתקם?
"המצב השתפר אחרי שילדתי את שתי הבנות הקטנות. לא חשבתי שיהיו לי עוד ילדים, אבל אחרי התאונה רציתי ללדת בן ולקרוא לו על שם קובי - קשה לי אפילו להסביר את זה, היום זה נשמע לי טיפשי. אחרי שילדתי את מאיה נשארתי איתה בבית, ואחת השכנות ביקשה ממני לטפל גם בילד שלה. ואז עוד אחת ועוד אחת, פתאום נהיה לי משפחתון בלי שהתכוונתי. שמי הלך לפניי, מאוד נהניתי מזה, והחלטתי ללמוד חינוך לגיל הרך באופן מסודר כדי לפתוח גן כמו שאני מאמינה שגן צריך להיות. הקמתי מפעל חיים, גן מפואר עם 30 ילדים בשתי כיתות. הגן הזה הרים אותי".
באיזה אופן?
"לפנ הקמת הגן הייתי חסרת ביטחון, תלויה בבעלי ומשתוקקת למילה טובה שאף פעם לא הגיעה, ופתאום בגן קיבלתי המון אהבה מהילדים והמון חיזוקים מההורים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שווה. לצערי הבלגן סביב הפרידה מבעלי והגירושים המכוערים שעברתי שחקו אותי נפשית, המצב הנפשי שלי התערער, וחששתי שאין לי יכולת להיות גננת טובה ושמחה כמו שהייתי. סגרתי את הגן ביום אחד, כתבתי להורים 'אני לא יכולה להמשיך' וזהו. היה לי אפילו ניסיון אובדני. רק הרכיבה הצילה אותי".
מתי עזבת את הבית?
"החיים בבית נעשו קשים מאוד, לא יכולנו לגור יותר יחד, אז השכרנו את הבית בטרומן. שני הגדולים עברו לגור לבד, ובעלי עזב עם שתי הבנות הקטנות ליישוב הסמוך שוהם. עד היום הן גרות איתו ועם בת זוגו והבן שנולד להם, ואני עברתי לדירונת בכפר שלם".
למה הוא קיבל את הבנות?
"קיבלנו משמורת משותפת, אבל הן המשיכו ללמוד בבית הספר האזורי, לא רציתי לנתק אותן מהחברות שלהן. בהתחלה חצי שבוע הסעתי אותן לשם עד שהן כבר לא הסכימו לבוא. אני מבינה אותן, אין להן פה חברות, קשה להן בבוקר, ויש להן שם את התא המשפחתי שהן צריכות. אני אמורה לראות אותן כל שני ורביעי וכל שבת שנייה, אבל לא תמיד זה יוצא כי הן עסוקות. זה לא שהן לא רוצות לבוא אליי, אבל הן מעדיפות להיות שם, ואני משחררת".
קשה לך עם זה?
"בטח. קשה לי, קשה לי, קשה לי".
65 אלף שקל לאופנוע
אם לפני עשר שנים היה אפשר לספור את רוכבות אופנועי השטח בארץ על כף יד אחת, היום בקבוצת הפייסבוק שמנהלת קדם כבר יש יותר מ־50 רוכבות, חלקן אפילו ילדות, שיוצאות מדי סוף שבוע לשטח, קופצות על סלעים ומכשולים שעומדים בדרכן ולא רואות בעיניים.
עד השנה הן רכבו רק לשם הנאה, אבל עכשיו התאחדות הספורט המוטורי בישראל פתחה להן ליגה משלהן, ובקרוב מאוד ייערכו גם תחרויות לנשים ברכיבת אנדורו, רכיבת שטח מאתגרת במיוחד. המועמדת לזכייה היא רן יוחאי (18), אלופת ישראל ברכיבת כביש, שמתחרה כבר בתחרויות בינלאומיות.
קדם נחשבת לאחת הרוכבות המיומנות והטובות בישראל, והראיה הכי משכנעת לכך היא שיש לה ספונסר - חברת אופנועי השטח KTM האוסטרית - כבוד שמעט נשים זוכות לו בענף הזה. "חבל לי שכל כך מעט נשים מעיזות לקחת חלק בספורט הזה. עכשיו בנות צעירות מאוד, בנות 10-8, נכנסו לתחום, ואני מקווה שזה ימשוך אחרות", היא אומרת.
"חבל לי שכל כך מעט נשים מעיזות לקחת חלק בספורט הזה. עכשיו בנות צעירות מאוד, בנות 10-8, נכנסו לתחום, ואני מקווה שזה ימשוך אחרות"
איך ילדות בנות 10-8 יכולות לרכוב על אופנוע?
"לשמחתי, 'חוק הספורט המוטורי' מאפשר לילדים מגיל שמונה לרכוב ללא רשיון, במסלולים סגורים על אופנועים שמותאמים לגיל. הבעיה היא שזה תחביב יקר מאוד, יותר זול לשלוח את הילדה לבלט. אופנוע שטח עולה בערך 65 אלף שקל, ועל זה יש להוסיף ציוד כמו מגפי רכיבה, מגן ברכיים, מגן מרפקים, מגן גוף, קסדה, נסיעות לתחרויות".
איך את מצליחה לממן ספורט יקר כל כך ממשכורת של גננת בצהרון?
"קודם כל אני מוציאה כסף רק על מה שקשור ברכיבה. אני עובדת, מקבלת מזונות וחברת האופנעים האוסטרית, שהיא ספונסרית שלי, תומכת בי בתחרויות. בזכותה החלפתי את האופנוע, ועכשיו אני רוכבת על KTM 150 סמ"ק, קודם לכן רכבתי על 125 סמ״ק".
איפה את הכי אוהבת לרכוב?
"כל מקום והיופי שלו. בסוף השבוע האחרון רכבתי ביער עופר, וזה היה מטורף. כשאני מצליחה לעלות לקצה ההר, מורידה את הקסדה ומביטה למטה, אני אומרת לעצמי: 'יא אללה, איך נשים מוכנות לפספס את הדבר הנהדר הזה?'".
כמה זמן את מקדישה לתחביב הזה?
"המון, בשישי־שבת קבוע, וגם באמצע השבוע יוצא לי לרכוב מדי פעם. אני מתחברת לקבוצות שרוכבות בכל הארץ, ואם במקרה אין לי עם מי לרכוב, אני מפרסמת בקבוצה 'אשמח למוביל בצפון', ותמיד יש קבוצה שזו החצר האחורית שלה שמזמינה אותי".
זה ספורט מסוכן מאוד, את לא מפחדת?
"קודם כל יש ציוד מיגון שנותן המון ביטחון. נפלתי לא פעם מהאופנוע תוך כדי תנועה, אבל אף פעם לא נפצעתי באופן רציני. תשמעי, מעבר לפאן, הרכיבה היא כלי טיפולי לכל דבר, התגברתי בעזרתה על המשברים הכי גדולים שלי ועל הפחדים הכי עמוקים שלי. למשל, מאז ומתמיד סובלת מפחד גבהים, והשנה נתתי לעצמי מתנה: צניחה חופשית. רעדתי מפחד, אבל זאת הייתה חוויה מטורפת. ללא הרכיבה לא הייתי מעיזה".
"הבת הקטנה שלי, עומר, כבר התחילה והיא עוד לא בת 10. אני מפרגנת לה, כי אני יודעת איך זה מרגיש בנשמה, אני יודעת מה זה ייתן לה וכמה ביטחון יהיה לה"
איך תגיבי אם הבת שלך תרצה להיכנס לתחום הזה?
"הבת הקטנה שלי, עומר, כבר התחילה והיא עוד לא בת 10. אני מפרגנת לה, כי אני יודעת איך זה מרגיש בנשמה, אני יודעת מה זה ייתן לה וכמה ביטחון יהיה לה. כאשת חינוך אני אומרת לך שילדים, בעיקר בעלי הפרעות קשב וריכוז, יכולים להתגבר על הכל בעזרת הרכיבה. זה מוכח, ויש על זה הרבה מחקרים. עשיתי קורס הדרכה ברכיבת שטח, עוד מעט אקבל את הרישיון, ואני מתכננת להצטרף כשותפה לבית ספר לרכיבה לילדים".
איך הגברים בענף מקבלים אותך?
"מאוד תומכים. יכול להיות שזה קשור לכך שרוב הרוכבות הן בנות זוג של רוכבים, אז הם מפרגנים".
מתחילים איתך?
"פה ושם, לא רציני. רוב הרוכבים נשואים או שהם צעירים מדי. אולי אני בעצמי עדיין לא שם. אני באה לשטח בשביל הרכיבה, לא בשביל להכיר. האמת שגברים נרתעים ממני. הם אוהבים נשים קטנות ותלותיות, נראה לי שהם מפחדים מהביטחון שאני מקרינה. שאלתי פעם חבר, 'למה לא מתחילים איתי?', אז הוא אמר, 'הם לא מעיזים'".
