ימים ספורים לאחר שסיימה בהצלחה את לימודי הדוקטורט שלה בחקר מנגנון של חלוקת תאים, החליטה חוקרת הסרטן, ד"ר אולה קלבנוב־אקופין (41) להמשיך בלימודי פוסט־דוקטורט והייתה מלאת התרגשות לקראת תפקיד ההוראה החדש, כמרצה למדעי הטבע והחברה במרכז האקדמי "שלם" בירושלים ("הגשמת חלום").
"הכנתי הכל מראש לקראת העבודה החדשה", היא משחזרת את הערב ההוא לפני ארבע שנים בדיוק. "קמתי מהשולחן ואמרתי לעצמי שהרווחתי בצדק מקלחת וקפה. צחקתי עם בעלי שזה השקט שלפני הסערה. רק שלא ידעתי איזו סערה באמת עומדת לבוא עלינו.
"כשהייתי במקלחת הרגשתי פתאום גוש בשד. אמרתי לעצמי לא, אין סיכוי. איך לא הרגשתי את זה קודם? מיד התלבשתי ונסעתי למיון לבד. זה היה ממש לפני חג סוכות ואמרתי: 'אוקיי, אני רוצה לעבור את החג בשלום ולא להיות בלחץ'. רופא שבדק אותי במיון החליט שזה שום דבר, פטר אותי בכך שגידול כזה גדול לא יכול להיות סרטני, שזו ציסטה. חזרתי הביתה, עדכנתי את בעלי והוא נרגע, אבל התחושה הפנימית שלי לא הייתה טובה. למחרת פניתי לרופאה נוספת והשגתי תור דחוף לאולטרסאונד. קראתי את תוצאות הבדיקה ולא הייתי צריכה לחכות לפענוח, הבנתי מיד כמו מכת ברק, שזהו, זה סרטן. אמרו לי לקבוע תור דחוף לביופסיה, ולמחרת כבר הייתה תשובה. ביום שני עשיתי ביופסיה, ביום רביעי התחלתי כימו".
"הרופא שבדק אותי במיון החליט שזה שום דבר, פטר אותי בכך שגידול כזה גדול לא יכול להיות סרטני, שזו ציסטה. אבל התחושה הפנימית שלי לא הייתה טובה. למחרת פניתי לרופאה נוספת והשגתי תור דחוף לאולטרסאונד"
האם הידע שלך כחוקרת סרטן עזר לך להתמודד עם המחלה או רק הגביר את החששות?
"הוא גרם לי להיות יותר קשובה לגוף שלי ולהיות אסרטיבית יותר. אם הייתי מחכה כמו שהרופא הראשון אמר והייתי חוזרת אחרי חצי שנה, זה היה מאוחר מדי. ידעתי שבמצב כזה צריכים לשלוח אותי להדמיה, כי לאף רופא אין עיני רנטגן, ולכן התעקשתי על זה.
"כיום, אם יש מעקב כל שלושה חודשים, אצלי זה מאוד מדויק, אני לא אתעכב ולא אפספס בדיקה, כי יש סיבה לפרוטוקול הרפואי. הרופאים הכירו את הרקע המקצועי שלי, אבל השתדלתי לא להתערב בהחלטות שלהם, סמכתי על האונקולוגית שלי וגם על הכירורגית.
"מה שכן, יש לי אובססיה לסטטיסטיקה, ותמיד דחפתי את הרופאים שלי לדבר במספרים, מין סוג של מזוכיזם כזה, לדעת מהם אחוזי ההישרדות שלי, מה שיעור התרומה של הטיפולים. היום אני לא ממליצה לאף אחד לחפור בסטטיסטיקה. אין טעם להתעסק בזה. צריך רק לנסות להיות בצד החיובי, ולא משנה בכמה אחוזים מדובר".
מה מצבך כיום?
"אני עדיין ממשיכה בטיפולים. במשך שנה כמעט עברתי כימותרפיה, בהמשך 18 טיפולים ביולוגיים וניתוחים. תופעות הלוואי כוללות עייפות, השמנה, הזיכרון נדפק. הופתעתי לגלות שגם כשמסיימים עם הטיפולים, צריך להמשיך לקחת כדור במשך עשר שנים. בעקבות הכימותרפיה איבדתי לכל החיים תחושה בקצות הידיים והרגליים. התחושה היא שהחיים שלי כבר לא שלי, ויש משהו אחר שמכתיב אותם, בין אם הסרטן החליט בשבילי שיהיו לי רק שני ילדים ואני לא יכולה להביא עוד, ובין אם פעם הייתי עובדת 16 שעות והיום אני עובדת שעתיים וצריכה לנוח".
3 צפייה בגלריה
במעבדות בית החולים תל השומר. "השאיפה היא למזער את הסבל של החולים ולייעל את הטיפול. כשאני רואה שהגידול מתכווץ, הלב שלי מתרחב"
(צילום: יריב כץ)
הסימן הראשון היה עייפות
היא נולדה בבלארוס ועלתה לארץ בגיל עשר. "גרנו בחיפה, למדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר, ואז שירתי כמנוענית מטוסים בחצור. אמא שלי חלתה לפני 15 שנה בלוקמיה, ואז התחיל הרומן שלי עם האונקולוגיה. תמיד סקרן אותי תחום מדעי החיים, מיקרוביולוגיה וגנטיקה. עם מחלתה של אמי התחלתי להתעניין ספציפית בסרטן. היה לי ברור שאני רוצה לעשות שני דברים: לחקור סרטן וללמד".
"אמא שלי חלתה לפני 15 שנה בלוקמיה, ואז התחיל הרומן שלי עם האונקולוגיה. היה לי ברור שאני רוצה לעשות שני דברים: לחקור סרטן וללמד"
אחרי שסיימה תואר ראשון בביו־טכנולוגיה במכללת תל־חי, ותואר שני ושלישי בגנטיקה מולקולרית ומיקרו־ביולוגיה באוניברסיטה העברית, היא בחרה להתמחות בגנטיקה מולקולרית.
כיום היא מנהלת מעבדת מחקר אונקו־כירורגית בבית החולים שיבא תל השומר, מבקרת דרך קבע בחדרי ניתוח של חולי סרטן ובוחרת רקמות לניסויים. "אנחנו מתמקדים בחקר אורגנואידים, גרסה ממוזערת של איבר או גידול. לוקחים חתיכה מהגידול בזמן שהחולה מנותח, מגדלים אותו בצלחת פטרי ומנסים עליו כימותרפיה. המטרה לפתח רפואה מותאמת אישית וייחודית עבור חולים אונקולוגיים, עם דגש מיוחד על סרטן המעי וסרטן השד. בסופו של דבר אני רוצה למזער את הסבל ולייעל את הטיפול. כשאני רואה שהגידול מתכווץ - הלב שלי מתרחב".
"הייתי עייפה כל הזמן. אבל מי לא עייף היום? לא עלה על דעתי אפילו לשנייה שזו עייפות אחרת, עייפות של הסרטן. בשלב כלשהו בקושי סחבתי רגליים"
במבט לאחור, האם היו סימנים שהיית אמורה לשים אליהם לב, כמישהי שכל כך מכירה את התחום?
"הייתי עייפה כל הזמן. אבל מי לא עייף היום? לא עלה על דעתי אפילו לשנייה שזו עייפות אחרת, עייפות של הסרטן. בשלב כלשהו בקושי סחבתי רגליים, אבל הייתי מגיעה לעבודה, עושה קפה. כולם מסביב מספרים שהם עייפים, לכן היה כל כך קל לפספס את הסימנים שהגוף זעק. הייתי שנתיים אחרי לידה, עם ילדות קטנות, עובדת פול טיים ג'וב, אז היה הגיוני שאני עייפה".
מי מנהל את המחלה שלך?
"מרגע האבחון התחלקתי לשניים - אחת שמזיזה דברים, בודקת וקובעת תורים, הכי פרקטית ונחושה, ואחת שלא נושמת, לא מעכלת את המצב. ההחלטה הייתה שבעלי יהיה אחראי על הפרנסה ועל הטיפול בילדות (מיקה היום בת 11 ואריאל בת שש), ואני אהיה אחראית על הטיפול בי. בכוונה הפרדתי בין העבודה שלי בבית חולים שיבא לבין הטיפולים שאני מקבלת בבית חולים הדסה עין כרם. זה הרגיש לי יותר מקצועי".
למשפחה ובעיקר לבעלה גרגורי, מתכנת מחשבים, יש חלק גדול וחשוב בהתמודדות שלה, היא אומרת. "כמשפחה קטנטנה התלכדנו עוד יותר. בעלי היה שם כל הזמן לחזק, לתמוך, לאהוב, לעזור, גם כשאני לא האמנתי שנצליח. הרבה יותר קל להתמודד כשיש מישהו כל כך חזק שמאמין בך, ואני מודה לו על כך. הוריי ואחי הצעיר, שאיתו יש לי מערכת יחסים מיוחדת, התלוו אליי לכימותרפיה, חברים יקרים ממעגל ראשון ומעגל שני תמכו, גננת מופלאה של הבת הקטנה לקחה על עצמה תפקיד של סבתא נוספת, קולגות התעניינו, והכי אני מודה לאלה שלא שאלו שאלות, פשוט עשו".
3 צפייה בגלריה
"כשאני מסיימת ריצה במרחק שלא ציפיתי מעצמי, זה אושר גדול להרגיש תפקודית ובריאה"
(צילום: יריב כץ)
מאולגה לאולה
לד"ר קלבנוב־אקופין אין רקע גנטי של סרטן השד במשפחה, והיא לא הצליחה להבין איך זה נפל עליה בגיל כל כך צעיר. "הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה", היא מודה, "אבל הייתה לי החלטה חד־משמעית שאני לא מתעסקת ב'למה' - המטרה עכשיו היא לשרוד. עשיתי כל מה שדרשו ממני מבחינה רפואית, טופלתי גם ברפואה משלימה, בדיקור וברפלקסולוגיה, שיניתי את השם שלי מאולגה לאולה, שזה קליל יותר. אולגה היא אדם אחראי, שתמיד עושה דברים כי חייבת. פתאום זה נורא נחמד לעשות דברים שאני רוצה".
"מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי, ארצות־הברית, בדק השפעה של פעילות גופנית על חולות סרטן שד, ונמצא כי ריצה קשורה לירידה משמעותית יותר בתמותה, בהשוואה להליכה. כלומר יש חשיבות לביצוע פעילות בעצימות גבוהה"
למשל?
"פעם ראשונה שקניתי נעליים ממש יקרות, סתם בשביל הנפש, למרות שלא יכולתי ללכת לשום מקום, כי ההתחלה של הכימו הייתה קשוחה מאוד. מיד החלטתי שאני רוצה למצוא נשים כמוני, צעירות, חולות ועם ילדים. ככה הצטרפתי ל'גמאני', קהילת פייסבוק שמונה 5,600 נשים מכל הארץ המתמודדות עם סרטן השד. סוף־סוף לא הייתי לבד. זה היה עבורי מאוד עוצמתי, כי בפלטפורמה הזו מצאתי חברות נפש. כאן היה אפשר לדבר שעות על סרטן בלי להעיק על אף אחד".
אבל השינוי המשמעותי ביותר שהיא עשתה באורח חייה, הוא בחירה בספורט הריצה, שהוכח מחקרית כמונע סוגי סרטן שונים ומסייע במניעת בהישנות המחלה.
מה המדע יודע על ספורט הריצה ועל הקשר שלו למחלת הסרטן?
"מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי, ארצות־הברית, בדק השפעה של פעילות גופנית על חולות סרטן שד, ונמצא כי ריצה קשורה לירידה משמעותית יותר בתמותה בהשוואה להליכה. כלומר יש חשיבות לביצוע פעילות בעצימות גבוהה.
"מחקר נוסף, שהתבצע בבית החולים האוניברסיטאי של קופנהגן, דנמרק, הוכיח באופן חד־משמעי את ההשפעה המיטיבה שיש לפעילות הגופנית. החוקרים הדנים בדקו באיזה קצב התפתחו תאי סרטן, משלושה סוגים שונים, אצל עכברי מעבדה. קבוצת עכברים אחת זכתה לגלגלי ריצה בכלוב, השנייה לא. העכברים שניצלו את הגלגל כדי לרוץ, פיתחו אחרי שישה שבועות גידולים סרטניים מצומצמים בשיעור של 61% לעומת עכברים שלא רצו. הם הציגו רמה גבוהה יותר של תאים נוגדי סרטן בגופם ופי חמישה יותר תאי הרג טבעיים, שמפעילים את המערכת החיסונית. הריצה מסייעת גם להתמודדות עם עייפות וחולשה, שהם תולדה של המחלה עצמה וכן של טיפולי ההקרנות והכימותרפיה. פעילות גופנית סדירה ומאוזנת מעלה את רמת האנרגיה ורמות האדרנלין שמופרש, משחררת מתחים, מגבירה את התיאבון, תורמת לשיפור מצב הרוח וגם להערכה העצמית. כמו כן היא מחזקת את השרירים שתפקודם עלול להיפגע בעקבות הכימותרפיה, נטילת הסטרואידים והיעדר התיאבון, ומשפרת את שיווי המשקל ואיכות החיים באופן כללי".
"הריצה מסייעת גם להתמודדות עם עייפות וחולשה, שהם תולדה של המחלה עצמה וכן של טיפולי ההקרנות והכימותרפיה"
באיזו תדירות צריך לצאת לרוץ?
"שלוש עד חמש פעמים בשבוע לאימון בדרגת קושי קלה עד מתונה, שמעניק לא רק סיפוק ואושר אלא מהווה הגנה טבעית ובריאה".
איך את מרגישה אחרי ריצה?
"זה מרענן ומפחית אצלי תופעות לוואי כמו כאבי מפרקים. בהתחלה היה לי קשה מאוד לרוץ, עשיתי את זה לבד, וראיתי שאני לא מתקדמת. לא האמנתי שאי פעם אוכל לעבור כמה מאות מטרים. אבל ברגע שיש לך מחויבויות קבוצתית (ראו בהמשך), מחכים לך ומדרבנים אותך, אז יש יותר כוח. גם אם הכי בא לי לשבת על הספה, ברגע שאני שמה את הטייץ, זהו, הגוף מצפה למשהו. כשאני מסיימת ריצה במרחק שלא ציפיתי מעצמי, זה אושר גדול להרגיש תפקודית ובריאה".
המסר שלך לנשים שמחלימות כמוך מהסרטן?
"שיש דרכים למנוע את חזרת המחלה על ידי שינוי אורח חיים, שכדאי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ושחשוב להיות עם אצבע על הדופק. אם הרגשת שינוי כלשהי, אל תחכי, לכי ישר לרופא, כל יום הוא בעל משמעות שיכולה להציל חיים".
היעד: ריצה של 40,075 ק"מ
===================
את קבוצת "גמאני רצה", שהיא חלק מקהילת "גמאני חליתי בסרטן השד", הקים בהתנדבות מאמן הריצה עומרי פדהצור, וזו הצטרפה לגרעין ההקמה של המיזם שפעל בנס־ציונה. כיום יש 40 קבוצות ריצה ביישובים שונים ברחבי הארץ, הכוללות 1,000 מחלימות שרצות ומעלות את המודעות למחלה, וכ־60 מאמני ריצה וכושר מהגליל ועד הנגב, המאמנים אותן בהתנדבות מלאה.
משבר הקורונה והסגר האחרון הגבילו את אפשרויות הספורט הקבוצתי. הקמפיין הרשמי שנחשף באוקטובר - חודש המודעות לסרטן השד, כלל הקפה סמלית של כדור הארץ על ידי צבירת קילומטרים בריצה, הפך למסע גיוס קולקטיבי שבו אנשים מתבקשים לתרום את ריצת הפנאי שלהם כדי להגיע ליעד של 40,075 ק"מ. בתוך ימים ספורים, אלפי אזרחים בחולצות ורודות, ובהם ספורטאים, אנשי ציבור וידוענים כמו ליטל שוורץ, לירן כוהנר, ליקי רוזנברג ואיתן כבל הצטרפו, וכבר נצברו יותר מ־20,000 ק"מ רשומים.
