סיפורה של שושקה ברבר (90), אלמנה, אם לארבעה, סבתא ל־11 נכדים וסבתא רבתא ל־12 נינים, חברת קיבוץ רמת־יוחנן
"נולדתי בפתח־תקווה, דור שלישי בארץ. בגיל 17 עברתי מהתיכון לבית ספר חקלאי, ובמסגרת 'הנוער העובד והלומד' הקמנו גרעין ויצאנו להכשרה בקבוצת כנרת, כדי ללמוד איך להקים קיבוץ חדש. בכנרת גויסנו לפלמ"ח (שחוגג עכשיו 80 שנה). מתחת לאפם של חיילי המנדט הבריטי למדנו לתפעל נשק, עשינו מטווחים ונזהרנו שלא להיתפס. היינו תולים שמיכה על מגדל המים שעליו ניצב מישהו מאיתנו, וכשהוא ראה מכונית בריטית מתקרבת היה מוריד את השמיכה, ואנחנו החבאנו את הנשק והתחלנו לעבוד במעדרים.
בכ"ט בנובמבר 1947, כשהייתה באו"ם הצבעה על חלוקת הארץ, התאספנו סביב הרדיו, ועם ההכרזה הייתה אצלנו שמחה גדולה. אבל למחרת הערבים התחילו לתקוף, וגייסו אותנו לליווי שיירות. אני, אז בקושי בת 17, נשלחתי עם בחורה נוספת לתל־אביב לתגבור מלווי השיירות. עברנו קורס קשר וציידו אותנו ב'ווקי־טוקי' (מכשיר קשר) כדי שנוכל להודיע מהדרך מה קורה.
"ליד מקווה־ישראל חיילים בריטים הקימו מחסום ועשו חיפוש. פניתי לנוסעים וביקשתי שיעזרו לי להחביא את הנשק. אישה אחת הכניסה את הרימון לחזייה. חייל בריטי עלה, עשה סיבוב, לא ראה כלום וירד. האישה שהחביאה את הרימון בחזייה חיבקה אותי ואמרה: 'נערה גיבורה!'"
היינו כל כך נאיביות. באחת הפעמים בא פלמ"חניק, נתן לי תיק ובתוכו תת־מקלע סטן מפורק, רימון ומחסנית, ואמר לי: 'את עכשיו מגנה על אוטובוס עד ראשון־לציון', כי בדרך, בכפר הערבי יאזור (היום אזור), הערבים ירו על האוטובוסים. שאלתי: 'אני לבדי? מגנה על אוטובוס שלם?' אבל בפלמ"ח לא היה מקום להתווכח. עליתי על האוטובוס והתביישתי מפני האנשים, שבטח חושבים ששלחו ילדה להגן עליהם. ליד מקווה־ישראל חיילים בריטים הקימו מחסום ועשו חיפוש. פניתי לנוסעים וביקשתי שיעזרו לי להחביא את הנשק, והם עשו זאת. אישה אחת הכניסה את הרימון לחזייה. חייל בריטי עלה, עשה סיבוב, לא ראה כלום וירד. אספתי את הנשק והרכבתי את הסטן. הפעם הערבים לא ירו, ועברנו בשלום. כשהגענו לראשון־לציון, הנוסעים ירדו והאישה שהחביאה את הרימון בחזייה חיבקה אותי ואמרה: 'נערה גיבורה!'
האמת? לא פעם פחדתי, אבל הייתי טיפוס עליז והשתדלתי לשמור על המורל. רק בלילה במיטה הפחד חזר.
מאז התחלתי ללוות במשוריין שיירות לירושלים. פעם אחת עבר כדור דרך השריון ופצע את אחד המלווים. הודעתי בקשר שיש לנו פצוע ועצרנו בקריית־ענבים כדי להוריד אותו לטיפול.
באחד הימים צירפו אותי לשיירה גדולה שיצאה לגוש עציון הנצור עם מזון ונשק. אחרי שהגענו לשם ופרקנו הכל, הערבים הקימו מחסומים על הכביש, וכשיצאנו בחזרה נסע לפנינו פורץ מחסומים שפינה את הדרך. אבל כשהגענו לנבי־דניאל לא הצלחנו להתקדם. הערבים הקיפו את השיירה, היו הרוגים וניתנה הוראה לסגת. אני הייתי במשוריינים האחרונים וחזרנו לגוש עציון. נתקענו שם חודשיים עד שהירדנים כבשו את יישובי הגוש.
"לא ידענו שום דבר על מה שקורה בחוץ. קצין ירדני סיפר שהם כובשים את הארץ והגיעו לתל־אביב. לא האמנו לאף מילה שלו, אבל היה לא נעים לשמוע"
באחד הימים התבקשתי להגיע למשלט העץ שבמרכז גוש עציון להביא לחם לבחורים הרעבים שם, לקרוא במכשיר הקשר למטה בירושלים, ולבקש שידונו עם הירדנים על הפסקת אש כי היישובים נופלים בזה אחר זה. אבל כשעשיתי זאת נאמר לי: 'לא נוטשים יישובים. תחזיקו מעמד!' הייתה לי הרגשה שלא אצא משם בחיים, אבל למחרת הודיעו שהירדנים הסכימו להפסקת אש ולוקחים בשבי את כל מי שנשאר בגוש. הבטיחו גם שאת הבחורות ישחררו מיד, מה שלא היה מדויק. כשהפסקת האש נכנסה לתוקף ראינו אנשי הצלב האדום מתקדמים לעברנו עם דגל. זה היה ה' באייר תש"ח, היום שבו הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, אבל לא ידענו על כך. העמיסו אותנו על משאיות – 83 בחורות מהגוש, כולל שתי פלמ"חניקיות – היישר למשטרת בית־לחם. שם ישבנו וישנו על הרצפה באולם גדול, בקושי אכלנו, ואחרי כשבוע הועברנו למשטרת חברון, שם היו גם הבחורים. לא ידענו שום דבר על מה שקורה בחוץ. קצין ירדני נכנס אלינו וסיפר שהם כובשים את הארץ יישוב אחרי יישוב ושהגיעו לתל־אביב. לא האמנו לאף מילה שלו, אבל היה לא נעים לשמוע.
"את הבנות רצו להעביר למחנה אחר, אבל עמדנו זוגות־זוגות ואמרנו שאנחנו נשואים, אז הכניסו אותנו זוגות־זוגות לאוהלים. קיבלנו מעט אוכל, הבחורים היו רעבים כל הזמן"
אחרי כמה ימים העמיסו אותנו על מכוניות בדרך לרבת־עמון. בדרך, ערבים שידעו שבמכוניות יש שבויים זרקו עלינו אבנים, אבל החיילים הירדנים שליוו אותנו ירו באוויר לפזר את האספסוף. מרבת־עמון העבירו אותנו למחנה שבויים באום־ג'מאל, שהיה מחנה אוהלים גדול עם גדרות ועמודי שמירה מסביב. את הבנות רצו להעביר למחנה אחר, אבל לא הסכמנו. עמדנו זוגות־זוגות ואמרנו שאנחנו נשואים, אז הכניסו אותנו זוגות־זוגות לאוהלים. היינו בבגדים שלבשנו, בלי להתקלח, קיבלנו מעט מאוד אוכל והבחורים היו רעבים כל הזמן. אבל העובדה שהיינו עם הבחורים וגם עם שבויים מהעיר העתיקה עזרה לכולנו לשמור על המורל. היינו שם כשבוע, ובוקר אחד הגיעו קצינים ירדנים ואמרו שמחזירים את הבחורות לירושלים. חששנו לנסוע איתם לבד, שמא יזרקו אותנו לאיזה ואדי, אבל עלינו לאוטובוסים שהובילו אותנו עד לגבול שהיה אז ליד בית־ליד. משם לקחו אותנו באוטובוסים שלנו לתל השומר, שם נאלצנו לעבור ריסוס. כשעברנו בתוך המדינה ראינו חיילים במדים. ידענו שהבריטים עזבו את הארץ ולא הבנו מי אלה. ואז אמרו לנו שאלה חיילים שלנו ושיש לנו מדינה! זה היה רגע מכונן!
"כשעברנו בפתח־תקווה, ראיתי את אחי. עליתי על האופנוע שלו והוא לקח אותי לבית הוריי, שלא היו בבית כי שמעו ששוחררנו ונסעו לחפש אותי"
לאורך הדרך עמדו אנשים שהריעו לנו כי ידעו שהשבויות מגיעות. כשעברנו בפתח־תקווה, ראיתי את אח שלי על אופנוע – כי הוא היה שליח של ההגנה – וקראתי לו 'קח אותי הביתה!'. עליתי על האופנוע והוא לקח אותי לבית הוריי, שלא היו בבית כי שמעו ששוחררנו ונסעו לחפש אותי.
בארץ מלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. מהר מאוד חזרתי לפלוגה שלי, והציבו אותי למשימה קשה: לבקר משפחות שכולות, לאסוף תמונות וחומרים על חיילים שנפלו. זה היה נורא. בכל פעם שבאתי לבית כזה, בכיתי.
4 צפייה בגלריה
שושקה בגיוס לפלמ"ח ב-1947. משמאל: תעודת ההוקרה לשבויי מערכות ישראל שקיבלה
(צילום: אלבום פרטי)
את בעלי, נחמן ברבר, שנפטר לפני שנתיים אחרי 70 שנות נישואים, הכרתי בגדוד. כשהמלחמה נגמרה ופירקו את הפלמ"ח, הגרעין שלנו עבר לרמת־יוחנן כדי ללמוד איך מנהלים קיבוץ ולהתארגן לקראת הקמת קיבוץ ארז. בארז התחתנו. הייתי בת 19 ונחמן בן 21. אחרי שנה עזבנו כי נחמן רצה להיות מושבניק, אבל זה לא התגשם. גרנו שנה אצל הוריי, שם נולד בננו הבכור. בהמשך חברים מרמת־יוחנן שכנעו אותנו להצטרף אליהם, ומאז אני פה, בקיבוץ. כאן נולדו לי עוד שלושה ילדים, שלושה מארבעת ילדינו חיים ברמת־יוחנן, וכך גם הנכדים והנינים. הבן הבכור, שהיה טייס בחיל האוויר ובאל על, היחיד שלא גר בקיבוץ, הוא מוזיקאי שמארגן את המוזיקה בחגיגות בקיבוץ.
ברמת־יוחנן עבדתי כמטפלת לילדים, ובהמשך הקמתי וניהלתי מפעלון להעסקת קשישי הקיבוץ. נהגתי לנסוע לבתי חרושת לאטבים או לברזים, להביא ארגזים עם חלקים מפורקים, ובמפעלון הקשישים שקראנו לו 'גיל־עם', והחבר'ה קראו לו 'קשישושקה' על שמי, היו מרכיבים, אורזים ושולחים חזרה למפעל. זה היה מקום נחמד עם מוזיקה וכיבוד. כשהחברים הקשישים נפטרו ונשאר רק אחד, יצאתי לגמלאות. זה היה לפני כ־20 שנה. מאז אני מבקרת חמש פעמים בשבוע במועדון 'דורות'. אני מגיעה לשם בקלנועית שלי. אנחנו עושים התעמלות בוקר, משתתפים בחוגים ובהרצאות. בנוסף אני נפגשת בזום עם תלמידים וחיילים ומספרת על הפלמ"ח. אני רואה את הזיכרונות מול עיניי".
שורה תחתונה: "חוויתי חוויות רבות, חלקן לא פשוטות, אני לא מצטערת על שום דבר שעברתי ושמחה במה שיש לי".
