סיפורה של ירדן להבי־אדמוביץ' (36) נשואה + 1, קואוצ'רית וכותבת תוכן, מתגוררת עם בעלה ובתה בקופנגן שבתאילנד:
"הגעתי לקופנגן שבתאילנד בפעם הראשונה בגיל 21, בטיול של אחרי הצבא. זאת הייתה שנה מאוד משמעותית עבורי. איבדתי בה את איתן, אחי הקטן. במהלך השירות הצבאי שלו התחילה לו בעיה רפואית של פרכוסים. הרופאים רשמו לו תרופה נוירולוגית שפועלת נגד אפילפסיה והוא פיתח תופעות לוואי חריפות, אחת מהן הייתה מחשבות אובדניות, והוא התאבד. נותרתי לבד, הייתי צריכה חופש, היו לי חלומות, ורציתי להגשים את עצמי.
טסתי לקופנגן והתאהבתי בה. רוב התיירים מכירים בעיקר את חוף הדרין ממסיבות פול מון, ולא מכירים את שאר האי. זה אי מדהים ביופיו, גן עדן עלי אדמות. בצד השני שלו גרה הקהילה הבינלאומית שחיה בקצב משלה: אנשים מיוחדים, מטפלים אלטרנטיביים, נוודים דיגיטליים ומטיילים שחיים בהרמוניה עם האוכלוסייה המקומית.
מאז חזרתי לאי בכל שנה. כשהייתי סטודנטית עבדתי כדיילת והגעתי לתאילנד פעם בחודש. אחרי הלימודים נכנסתי לתפקידי שיווק וקריאייטיב בחברת הפקה וחסכתי כל השנה כדי לחזור לקופנגן. אחרי שהכרתי את בעלי גיליתי שגם הוא מכור לקופנגן, אז התחלנו לטוס לשם ביחד שוב ושוב. אחרי שהתחתנו גרנו בדרום תל־אביב. המחאה החברתית שהובילה דפני ליף, שלמדה איתי באוניברסיטה, השפיעה עלינו מאוד. הגענו למאהל והשתתפנו בהפגנות, ובאחת מהן משה סילמן התאבד מול העיניים שלי. זה גרם לנו להבין שאנחנו רוצים חיים אחרים, שיותר משקפים את הערכים שלנו.
3 צפייה בגלריה
"הייתי צריכה חופש, היו לי חלומות, ורציתי להגשים את עצמי. טסתי לקופנגן והתאהבתי בה"'
(צילום: אלבום פרטי)
כשניסיתי להרות גיליתי שאני נשאית של גן X שביר, ושאני צריכה לעבור הפריות חוץ־גופיות כדי לעשות אבחון גנטי לעוברים ולא להעביר את הגן. פחדתי כי שמעתי סיפורי אימה על התהליך, אבל עבדתי על התת־מודע שלי, ובניסיון השני נכנסתי להיריון. עשיתי קורס היפנובירת'ינג שעזר לי בלידה, ובגיל 33 ילדתי את תום.
כשהתינוקת הייתה בת חמישה חודשים קנינו כרטיס לתאילנד, לראשונה כמשפחה מורחבת, אבל אז אובחנתי עם גידול סרטני בדרגה 3. התחילו לי כאבים בבטן התחתונה וחום. טופלתי באנטיביוטיקה, ואחרי שבועיים רופאת הנשים שלי ראתה באולטרסאונד ממצא של 10 ס"מ. היא אמרה 'וואט דה פאק איז דיס?', ושלחה אותי למיון. התרוצצתי בין בתי חולים, והרופאים השונים שבדקו אותי אמרו לי, 'אל תיבהלי, אין סיכוי שזה ממאיר, זה שרירן או ציסטה'. רק אחרי חודשיים של בדיקות נשאלתי על היסטוריה משפחתית. אמרתי שלאבא שלי הוציאו פוליפ ממאיר מהמעי גס, והחליטו לבדוק את הסיכוי לסרטן. בקולונוסקופיה נראה גידול שכבר צמח ל־15 ס"מ ויצא מהדופן של המעי הגס לכיוון הרחם ושלפוחית השתן.
עברתי 12 סבבי כימותרפיה אגרסיבית. על יד מיטתי בבית החולים תליתי תמונות של שקיעה בחופי קופנגן ודמיינתי את טעם הקוקוס מחיה את כל גופי. נעזרתי במנטרות, במדיטציות ובדמיון מודרך, והייתה לי מטרה ברורה אחת לנגד עיניי: להבריא, להפוך לנוודית דיגיטלית שיכולה לעבוד מכל מקום בעולם, ולחזור עם המשפחה אל האי.
"החלמתי מהסרטן בפברואר 2019. הניתוח היה קשה, ובמהלכו הוציאו לי את הרחם, כך שאני לא יכולה להביא יותר ילדים. היו לנו שלוש שנים של סיוט וטסנו לתאילנד ברגע שהיא נפתחה"
החלמתי מהסרטן בפברואר 2019. הניתוח היה קשה, ובמהלכו הוציאו לי את הרחם, כך שאני לא יכולה להביא יותר ילדים, קמתי עם רגל משותקת שלא חזרה לתפקוד מלא, ולקח לי שנתיים להתאושש. היו לנו שלוש שנים של סיוט וטסנו לתאילנד ברגע שהיא נפתחה. אחרי שבועיים בידוד במלון בבנגקוק שכרנו בית בקופנגן מול הים, עם בריכה וחוף פרטי, בשליש מחיר מבשנה רגילה, ורשמנו את תום לגן בג'ונגל הקרוב.
בכל בוקר אני קמה חנוקה מהתרגשות שהמציאות שרציתי קרתה, ואנחנו באי. ככה זה מרגיש להגשים חלום. זאת נסיעת מבחן. באנו לבדוק את השטח כדי לחיות פה בתקופה הקרובה ולהשתלב בקהילה המקומית שכוללת עשרות משפחות ישראליות שגרות כאן באווירה קיבוצית וחוגגות יחד חגים. הגעתי לעבוד, ללמוד, להתפתח, לכתוב ולהפיץ את הבשורה ואת הכלים שהשתמשתי בהם כדי להגשים את החלום שלי ולהעביר אותם הלאה.
אנחנו רוצים להרחיב את המשפחה בעזרת פונדקאית. בשביל זה נצטרך לחזור לארץ, ואנחנו מקווים לשוב הנה במתכונת מורחבת.
שורה תחתונה: היום אני מבינה שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון. אם אני הצלחתי - כולם יכולים.
פורסם לראשונה: 23:57, 18.02.21
