כ־33 אלף מדענים ישראלים נמצאים כיום במכוני מחקר ובאוניברסיטאות ברחבי הגלובוס. חלקם מתכוונים לנסוע לכמה שנים ולחזור, אך הצעות עבודה מפתות גורמות להם להאריך את שהותם, לפעמים לעשרות שנים, ולתרום את כישוריהם למדינות אחרות. ההפסד של מדינת ישראל מבריחת המוחות המבריקים הוא כ־55 מיליון שקל בשנה, ואילו מכל חוקר שחוזר ארצה ומשתלב כאן, תרוויח המדינה כ־2.9 מיליון שקל בחמש השנים הבאות (לפי נתונים של חברת המחקר "נובו", שמדדה את התועלת הכלכלית של עבודת מדענים ואנשי מחקר). הנה שלוש מדעניות מצליחות ששבו לארץ בעקבות הקורונה.
מקיימברידג' לבאר־שבע
ד"ר גלית קטריבס־לוי (37), נשואה ואם לבן (7.5) ובת (6.5), מרצה בכירה במחלקה להנדסה ביו רפואית באוניברסיטת בן־גוריון, תושבת להבים.
חזרה ארצה באוגוסט האחרון, אחרי שלוש שנים בבריטניה
במשך 11 שנות לימוד, שבמהלכן גם נישאה וילדה שני ילדים, עשתה ד"ר גלית קטריבס־לוי את שלושת התארים שלה במחלקה להנדסת חומרים באוניברסיטת בן־גוריון. בדצמבר 2017, במסגרת מלגת "בלווטניק", המאפשרת לישראלים לעשות פוסט־דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג', ומלגה של אוניברסיטת בן־גוריון לנשים במדע, יצאה עם משפחתה לבריטניה. הם יצאו מהארץ עם מכולה אחת, ואת דירתם בבאר שבע החליפו בבית שכור בקיימברידג'.
"עבור בעלי, חגי, הנדסאי כימיה שעבד במפעל לתרכובות ברום (כי"ל), זו הייתה החלטה לא פשוטה, שדרשה הרבה מאוד ויתור מצדו. אבל הוא ידע שזה החלום שלי ורצה שאגשים אותו וידענו שחשוב שהוא ינצל את שהותנו שם ללמוד ולפתח את עצמו. בדיעבד, זה השתלם. הוא עשה השלמות של נקודות זכות אקדמיות ומבחנים באנגלית, ובשנת שהותנו השנייה התחיל ללמוד לתואר שני באוניברסיטת מידלסקס בלונדון וסיים בהצטיינות תואר שני בהנדסת בטיחות".
"המזל היה שעוד לפני פרוץ הקורונה הגשתי מועמדות לעבודה במחלקה להנדסה באוניברסיטת בן־גוריון. הגעתי ארצה לסמינר ולשיחות אישיות, קיבלתי תשובה חיובית והתחלנו בתהליכי החזרה ארצה"
חמישה ימים אחרי שהגיעה עם המשפחה לבריטניה התחילה ד"ר קטריבס־לוי לעבוד במחלקה להנדסה באוניברסיטת קיימברידג' והילדים נכנסו למסגרות הלימודיות.
איך השתלבת?
"הכל היה חדש, אבל הייתה איתי ישראלית ותיקה ממני שעזרה לי להתאקלם. כללית, התקבלתי מאוד יפה על ידי המנחה לפוסט־דוקטורט ועל ידי חברי הקבוצה".
והילדים?
"הם היו בני ארבע ושלוש, וההתאקלמות הייתה קשה מאוד. באנגליה בגיל ארבע כבר הולכים למסגרת בסגנון בית ספר, והבן שלי לא ידע מילה באנגלית ולא הצליח לתקשר עם הילדים. לבת היה יותר קל, אולי כי הייתה שם גננת שהקדישה לה זמן, אבל אחרי כחצי שנה שניהם כבר היו משולבים יפה".
איך ניצלתם את הזמן עד פרוץ הקורונה?
"בסופי השבוע יצאנו לטיולים ולגילוי מקומות חדשים. עם כל הלחץ של הפוסט־דוקטורט, המחקר והמאמרים שלי והלימודים של בעלי, ידענו גם ליהנות ולהתערות חברתית. יש שם קהילת ישראלים חמה והיה לנו נעים. במשך שנה גם ניהלתי את הסניף של ארגון ScienceAbroad ותפקידי היה ליצור מעגל חברתי וקהילתי של הישראלים שנמצאים בקיימברידג'".
ומה קרה כשהווירוס השתלט על העולם?
"בהתחלה זה היה מבלבל. צפינו בחדשות מהארץ וראינו שבישראל הוכרז סגר והתייחסו למגפה ברצינות. באנגליה בעצם לא עשו שום דבר. אבל אז, ב־20 במרץ הכל נסגר: האוניברסיטאות והמעבדות, בתי הספר והגנים. מאחר שלא יכולנו לבצע ניסויים, התמקדתי בתוכנית חלופית - איסוף חומר וכתיבה של מאמר בנושא שבו עסקתי - ציפוי מגנטי לשתל מפרק הירך, שמטרתו לשפר את השילוב בין הרקמה והתאים של המנותח לשתל המתכתי, כדי למנוע דחיית השתל".
הצלחת להגיע להישגים?
"פרסמתי שני מאמרים בנושא ויש לי עוד שני מאמרים משותפים עם קבוצות אחרות".
"אני רוצה לעודד מדעניות לצאת לצאת לפוסט דוקטורט בחו"ל ולא לוותר על החלום האקדמי. עם כל הקשיים, מדובר בחוויה מגבשת לכל המשפחה"
התכנון המקורי של קטריבס־לוי היה לשהות בקיימברידג' שלוש או ארבע שנים, אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הכל. "לי לא הייתה אופציה להמשיך במחקר המקורי שלי, הילדים היו בבית ללא מסגרות, בעלי כבר קיבל את התואר והיה בתהליכים לקבלת עבודה והכל נעצר. המזל היה שעוד לפני פרוץ הקורונה הגשתי מועמדות לעבודה במחלקה להנדסה באוניברסיטת בן־גוריון. הגעתי ארצה לסמינר ולשיחות אישיות, כעבור שלושה־ארבעה חודשים קיבלתי תשובה חיובית והתחלנו בתהליכי החזרה ארצה. בעלי התחיל לחפש עבודה בארץ ולקראת חזרתנו התקבל לתפקיד מתאם הבטיחות הגלובלית בחברת 'נטפים'".
הגעתם לארץ באוגוסט ונכנסתם לבידוד מיד עם הנחיתה.
"את הבידוד עברנו בדירה של אוניברסיטת בן־גוריון. האמהות שלנו וחברים פינקו אותנו באוכל ובצ'ופרים, וביום ה־13 החליטו שבריטניה מדינה ירוקה ואין צורך בבידוד. חסכנו יום", היא צוחקת. "עברנו לביתנו בלהבים ובעלי התחיל לעבוד כבר בסוף אוגוסט. הילדים השתלבו מהר במסגרות ואני נכנסתי לתפקיד ב־1 באוקטובר. ואז הגיע הסגר השני, הכל השתבש והיה מורכב וקשה מהצפוי. אבל אנחנו מאוד מרוצים שחזרנו".
מה את עושה כיום באוניברסיטת בן־גוריון?
"אני בתהליכים של הקמת מעבדה שתעסוק בפיתוח חומרים ביו רפואיים בשימוש בטכנולוגיות הדפסה תלת־ממדיות. יש לי שלושה פרויקטים: האחד שעוסק בהדפסת שתל של מפרק הירך; השני, פיתוח שתל המאפשר שחרור מבוקר של תרופה כימותרפית לטיפול בסרטן מוח; השלישי, הדפסה תלת־ממדית של רקמת עצם באמצעות שילוב תאים חיים עם חומר ביולוגי, שזה בעצם ניסיון לגדל רקמת עצם".
את ממליצה למדעניות אחרות לצאת לחו"ל?
"בהחלט. הייתי מאוד רוצה לעודד נשים מדעניות, במיוחד בעלות משפחה, לצאת לפוסט דוקטורט בחו"ל ולא לוותר על החלום האקדמי. עם כל הקשיים, מדובר בחוויה מגבשת למשפחה שכל אחד מחבריה יוצא נשכר".
מניו־יורק לבית ההורים בסביון
ד"ר אלונה ברנע (36), פוסט־דוקטורנטית במעבדה לחקר המוח באוניברסיטת רוקפלר, ניו־יורק. נשואה ואם לשניים (בן 3 ובת 10 חודשים).
חזרה ארצה באוגוסט האחרון, אחרי חמש שנים בארצות־הברית
התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה סיימה ד"ר אלונה ברנע בהצטיינות יתרה באוניברסיטת בן־גוריון ומשם עברה לתואר שני בחקר המוח בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, וזכתה במלגה לדוקטורט בחקר מוח קליני. במהלך לימודיה שם פגשה את בעלה נמרוד, ישראלי שלמד שם לתואר שני במנהל עסקים. הם חזרו ארצה נשואים ושנה אחרי שובם יצאו לניו־יורק לטובת הפוסט דוקטורט שלה במעבדתו של זוכה פרס נובל, פרופ' פול גרינגרד, באוניברסיטת רוקפלר בניו־יורק.
ניו־יורק לא הייתה זרה לה. היא נולדה שם, ובגיל ארבע, כשתמה שליחותו של אביה, חזרה משפחתה ארצה לסביון. גם כיום היא, בעלה וילדיהם מתגוררים אצל הוריה בסביון, והיא אינה יודעת עדיין מה יהיה מקום עבודתה הבא. "אף שההגעה שלנו ארצה הייתה ספונטנית ומפתיעה, הבנתי שיש ביקוש רב למה שאני מביאה איתי ושיש לי מה לתרום בארץ. זו הרגשה נהדרת".
"אף שההגעה שלנו ארצה הייתה ספונטנית ומפתיעה, הבנתי שיש ביקוש רב למה שאני מביאה איתי ושיש לי מה לתרום בארץ. זו הרגשה נהדרת".
מהו תחום העיסוק שלך?
"אני משתמשת בתאי גזע מהונדסים כדי לחקור את הבסיס המולקולרי של מחלת האלצהיימר. תאי הגזע הם תאים ראשוניים שיכולים להפוך להיות כל תא בגוף. אני לוקחת תאים בוגרים, שכבר מצאו את ייעודם (תאי עור, לדוגמה) ובמעבדה אני מחזירה אותם בזמן כדי שישובו להיות תאי גזע. את אלה אני הופכת לתאי מוח, ומשתמשת בהנדסה גנטית כדי לשנותם, במטרה להבין איך גנים שונים משפיעים על מחלת האלצהיימר וגם כדי לבדוק יעילות של תרופות שונות. המטרה הסופית היא למצוא בשלב מוקדם טיפול שימנע מהמוח להתנוון".
מיד עם הגיעם לניו־יורק, בנובמבר 2015, השתלבה ד"ר ברנע במעבדה ובעלה מצא מקום עבודה אחרי כמה חודשים. לפני שלוש שנים נולד בנם הבכור, היא יצאה לחצי שנה חופשת לידה, וכשחזרה השתלב הילד בגן לילדי הסגל, מרחק עשר דקות ממקום עבודתה.
בדצמבר 2019 נולדה בתם, וקצת אחרי פרצה הקורונה. "הסגר בניו־יורק החל ב־20 במרץ, כמה שבועות אחרי שובי מחופשת הלידה. האוניברסיטה נסגרה, המעבדות הושבתו והגן נסגר. נשארנו עם הילדים בבית. בעלי עבד בעבודה מקוונת, אבל את העבודה שלי הקורונה שיבשה לחלוטין", אומרת ד"ר ברנע. "בשל סגירת המעבדות הוקפאו הניסויים. היה לי מזל, כי הייתי כבר בסיום הפרויקט, תהליך המחקר לא נפגם ויכולתי לכתוב את המאמר שלי בלילות".
בעקבות הקורונה שונו חוקי ההגירה בארצות־הברית, ובני הזוג נתקלו בבעיות עם חידוש האשרה שתאפשר להם המשך עבודה שם. "נוצר מצב שאילו נשארנו בארצות־הברית לא יכולנו לצאת לביקור בארץ ולחזור לאמריקה. בגלל הקורונה, המשפחה מהארץ גם לא יכלה לבקר אותנו שם, וזה היה ממש מטלטל".
מתי החלטתם לחזור לארץ?
"קיבלתי מענק מחקר עד 2022 והתוכנית שלנו הייתה להישאר באמריקה עוד כשנה וחצי. אבל הבנו שהחיים הטובים שחיינו שם לא ישובו להיות כשהיו. בעלי יכול להמשיך לעבוד מהבית גם בישראל, ואצלי המחקר כבר היה בשלבי כתיבת המאמר הסופי. בנוסף, המנחה של המעבדה שלי נפטר חודשים מספר קודם לכן. הבנו שיש לנו אופציה לזרום עם הכאוס שנוצר בגלל הקורונה או לקחת שליטה על עתידנו ולבחור הכי טוב במסגרת הנסיבות. הכל יחד הצטבר לסימנים שאולי זה הזמן לעזוב. עצרנו את התהליך לקבלת גרין קארד והחלטנו לחזור".
"הבנו שיש לנו אופציה לזרום עם הכאוס שנוצר בגלל הקורונה או לקחת שליטה על עתידנו ולבחור הכי טוב במסגרת הנסיבות. הכל יחד הצטבר לסימנים שאולי זה הזמן לעזוב. עצרנו את התהליך לקבלת גרין קארד והחלטנו לחזור"
למרות שלא ידעת לאן בדיוק את חוזרת.
"רשמית, אני עדיין מחוברת למעבדה שלי בניו־יורק, שבעצם נמצאת בתהליך סגירה. אני בקשר יומיומי עם הקבוצה שלי שם, וממשיכה את העבודה מכאן, בעיקר באמצעות זום. במקביל, אני בודקת אפשרויות בארץ, באקדמיה ומחוצה לה. לשמחתי, יש בארץ תנופת עשייה בחקר המוח, בביולוגיה ובביוטכנולוגיה. אני בקשר רצוף עם ארגון ScienceAbroad, שמסייע ביצירת קשר למעבדות ולחוקרים בתחומים שונים ויוצר תשתית טובה למדענים שחוזרים מחו"ל".
שמחים שחזרתם?
"מאוד. קודם כל, אחרי שהיינו סגורים בדירת שלושה חדרים בקומה ה־25 במנהטן, אנחנו בבית המשפחה שלנו בסביון, עם חצר, מרחב ומשפחה תומכת, וזה הבדל עצום. הבת שלנו, שעלתה ארצה בגיל שמונה חודשים, כמעט לא ראתה אף אחד אחר מלבדנו, בגלל הסגר. כאן מתחבקים עם הסבים ועם משפחה וחברים. בעלי ממשיך לעבוד לפי שעון ניו־יורק ולי יש אפשרות להתלבט ולבחור בפרויקט שישלב בין היכולות שלי לבין תחומי העניין שלי וכבר קיבלתי הרבה פניות מגוונות".
אז יש סיכוי שעוד יימצא טיפול לאלצהיימר?
"אני מאמינה שהמחקר שלי בהחלט יקדם את המדע לכיוון הזה".
ממרילנד לרחובות
ד"ר מיכל רמות (40), נוירוביולוגית, נשואה ואם לשניים (בני 8 ו־10), פותחת בימים אלה מעבדה למדעי המוח במכון ויצמן, מתגוררת ברחובות.
חזרה ארצה באוגוסט האחרון, אחרי שש שנים בארצות־הברית.
חלק ניכר מילדותה חייתה ד"ר מיכל רמות, ילידת רמת־גן, בטורקיה ובסינגפור, בשל שליחותו של אביה הדיפלומט. כשהייתה בת 16 חזרה המשפחה לרמת־השרון. בסיום התיכון והשירות הצבאי החלה לימודי מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים במקביל לתוכנית רב־תחומית למצטיינים במדעי הרוח. בהמשך נחשפה לתוכנית לימודים של מדעי המוח והבינה שמדובר בתחום מרתק וכר נרחב לגילויים. בתום מסלול ישיר לדוקטורט בנוירוביולוגיה, בהנחיית מנחה ממכון ויצמן, קיבלה את התואר השלישי ב־2013, ושנה אחר כך יצאה ללימודי פוסט־דוקטורט בארצות־הברית.
"רציתי להמשיך במסלול האקדמי וקשה לקבל משרה אקדמית בארץ אם לא עשית פוסט דוקטורט בחו"ל", מסבירה ד"ר רמות את הסיבה להחלטה לצאת לחו"ל. זו בהחלט דרישה קשה, במיוחד לנשים, ובגלל זה, בשלב המעבר בין דוקטורט לפוסט דוקטורט מאבדים הכי הרבה נשים מדעניות בארץ".
אילו קשיים ליוו את ההחלטה שלך?
"הייתי אמא לשתיים (הגדולה הייתה בת ארבע והשניה בת כמעט שנתיים) ובעלי, בועז, שבא מתחום ההיסטוריה, היה מנהל ארכיון במכון 'משואה'. הוא עזב הכל ובא איתי, כשידע שיתקשה למצוא עבודה בתחומו. אין ספק שהיה פה ויתור מצדו. ואכן, במהלך שש השנים של שהותנו שם הוא עשה קצת עבודות, אבל בגדול היה בבית עם הילדות. לשמחתי, הוא לא ראה בזה משבר, אלא תקופה שבה אפשר לחזק את הקשר עם הילדות. בנושא זה אני חייבת להדגיש שחשוב מאוד לדעת לבחור בן זוג תומך, שהצלחת בת הזוג חשובה לו כהצלחתו, והוא אינו מצפה בהכרח שבת זוגו תהיה כינור שני".
כשהגיעו למרילנד חיכתה לה משרה במעבדה לחקר המוח במכון הלאומי האמריקאי לבריאות (NIH – National Institute of Health). המשפחה התגוררה ברוקוויל, מרילנד, פרבר של וושינגטון הבירה.
"קיבלתי כמה הצעות בארצות־הברית, אבל כשהגיעה ההצעה ממכון ויצמן היה ברור לנו שאנחנו חוזרים. בעצם, הקורונה לא שינתה לי את התוכניות, אבל בהחלט חיבלה באחד הניסויים שלי. קיוויתי לסיים אותו לפני העזיבה, אבל לא הצלחתי"
מה חקרת?
"פיתחתי שיטות לנוירופידבק. הניסויים שעשינו היו מיועדים לטיפול באוטיזם, אבל הרעיון הכללי הוא לאמן את המוח בעזרת נוירופידבק באופן לחלוטין בלתי מודע. כלומר, במקום שנבדקים ינסו לשלוט בפידבק המוצג להם, עקבנו אחרי הפעילות המוחית שלהם בכל רגע ורגע, וכשזיהינו פעילות ברשת המוחית שרצינו לחזק, הענקנו להם נקודות שהיו שוות כסף. המוח למד לבד לחזק את הרשתות הרצויות כדי לזכות בתגמול, בלי שהנבדקים שולטים בזה באופן מודע. פרסמנו כמה כמה מחקרים בכתבי עת חשובים".
איך התאקלמתם?
"ההתאקלמות הייתה מאוד מהירה. גרנו באזור המכונה 'הקיבוץ', שיש בו קהילה גדולה שחיה כמו בקיבוץ, עם בתים לא גבוהים ומדשאות גדולות לילדים. הבנות למדו בבית ספר ציבורי, אומצנו על ידי משפחה ישראלית ותיקה והצטרפנו לפעילויות של ארגון ScienceAbroad, שהיה מאוד מרכזי בחיינו ובחיי החוקרים הישראלים שם. היו לנו חיי קהילה מאוד ערים והיה בהחלט כיף".
ואז באה הקורונה.
"מצבי היה טוב יחסית, כי הייתי בסיום הפוסט־דוקטורט וכבר חיפשתי מקומות עבודה. קיבלתי כמה הצעות בארצות־הברית, אבל כשהגיעה ההצעה ממכון ויצמן היה ברור לנו שאנחנו חוזרים. בעצם, הקורונה לא שינתה לי את התוכניות, אבל בהחלט חיבלה באחד הניסויים שלי. קיוויתי לסיים אותו לפני העזיבה, אבל לא הצלחתי.
"באמצע מרץ ה־NIH נסגר כמעט לחלוטין, כולל המעבדה שלי. עברנו לעבוד מרחוק, אבל לא היה אפשר לאסוף נתונים חדשים והיה קשה להתקדם. בנוסף, הילדות למדו בזום והיה קשה ומתסכל לעבוד מהבית. אז הקדמנו את החזרה בכמה חודשים".
"כשנחתנו בארץ קיבלנו דירה במתחם מכון ויצמן, היינו שבועיים בבידוד וכשיצאנו ממנו החל הסגר. בקושי הספקנו לראות את ההורים. במצב כזה עוד קשה לדבר על התאקלמות"
הספקתם להתאקלם כאן?
"כשנחתנו בארץ קיבלנו דירה במתחם מכון ויצמן (חממה נהדרת לילדים), היינו שבועיים בבידוד וכשיצאנו ממנו החל הסגר. בקושי הספקנו לראות את ההורים. במצב כזה עוד קשה לדבר על התאקלמות".
ובכל זאת, שמחים שחזרתם?
"אני מאושרת, אבל המצב לא פשוט. המעבדה שלי במכון ויצמן בשלבי הקמה, הילדות לומדות בזום, בעלי מחפש עבודה וזו תקופה לא טובה לחפש".
מה הכי קשה לך כאן אחרי שש שנים באמריקה?
"אחרי אמריקה לא פשוט לחזור לתרבות הנהיגה הישראלית".
1,500 מדענים כבר חזרו
=================
ScienceAbroad, ארגון המדענים הישראלים בחו"ל, הוא ארגון ללא מטרות רווח, הפועל יותר מעשור לטיפוח ולשימור קשר עם חוקרים ישראלים ברחבי העולם ופועל למען "השבת המוחות לישראל", אומרת פרופ' רבקה כרמי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון וכיום חברת הוועד המנהל בארגון. "הארגון הוא קהילה עבור יותר מ־3,700 חוקרים ישראלים ברחבי העולם, מעניק להם כלים וקשרים לפיתוח מקצועי ואישי ופותח עבורם דלתות באקדמיה ובתעשייה בישראל, כדי שיביאו עמם את הידע, הכישרון, הניסיון והקשרים שצברו לטובת יצירת מנועי צמיחה לאומיים.
"מאז הקמת הארגון בשנת 2006 חזרו ארצה כ־1,500 חוקרים ישראלים חברי הארגון, שהשתלבו כאן באקדמיה ובתעשייה. בכך תרם הארגון, ועדיין תורם, לשגשוגה המדעי והטכנולוגי של מדינת ישראל ואני גאה להיות שותפה להנהגתו", מסכמת פרופ' כרמי.
גם שרת הקליטה, פנינה תמנו שטה, מברכת על שובם ארצה של כל מדענית ומדען. "אחד מיעדי המשרד הוא עידוד ישראלים לחזור לארצם. לשם כך, מפעיל המשרד מערך של יוזמות ותוכניות בתפוצות, בין השאר הפעלת 30 מרכזים לחיזוק הקשר שלנו עם הישראלים בחו"ל. חזרתם ארצה היא הרווח של החברה הישראלית. טוב שהם בבית".
