באחד הימים של יוני 1982, כשדנה לביא הייתה בת שש, הגיעה אמה רחלה בשעה מוקדמת מהרגיל לאסוף אותה מבית הספר. "התרגשתי ושמחתי", משחזרת לביא, "אבל בדרך, כשהלכנו יד ביד, אמא אמרה לי: 'אבא נפטר. לא תוכלי לראות אותו יותר אלא רק בחלומות'. ידעתי שכשאומרים 'נפטר', צריך לבכות כי זה עצוב - אז בכיתי, אבל לא הרגשתי שהבכי שלי אמיתי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שלוש ומאז הקשר עם אבא לא היה רציף וראיתי אותו רק לעתים רחוקות".
האב, ליאו ויקטור קרוק, שעבד אז כדי־ג'יי במלון אילתי, נפטר בגיל 33 מהתקף לב בעת שירות מילואים. לביא, בתו היחידה, הפכה עם מותו ליתומת צה"ל - מושג שריפד את חייה מבחינה כלכלית, אך הכביד על ילדותה ועל נעוריה. על כך היא כותבת בספר "יתומת צה"ל", שיצא לאור באחרונה (הוצאת ניב).
"אמא לא לקחה אותי להלוויה הצבאית, וגם לא הייתה שבעה, כי סבי וסבתי חיו באוסטרליה והגיעו רק להלוויה. חזרתי מיד לבית הספר, ואף אחד לא דיבר איתי על זה שהפכתי ליתומה מאבי, לא המורה־המחנכת, לא היועצת, לא הילדים. כאילו לא היה לי אבא מעולם".
"לא הלכתי להלוויה ולא הייתה שבעה. חזרתי מיד לבית הספר, ואף אחד לא דיבר איתי על זה שהפכתי ליתומה. כאילו לא היה לי אבא מעולם"
בטקס יום הזיכרון, כשכבר הייתה בכיתה ב', חשה מבוכה גדולה. עיניים רבות ננעצו בה, כי הייתה יתומת צה"ל היחידה בבית הספר. "הרגשתי לא ראויה לתואר הזה. בטקסי יום הזיכרון מדברים על הגיבורים שנפלו על הגנת המולדת כשעשו מעשי גבורה והקרבה, ואילו אבא שלי לא היה גיבור אלא מת מהתקף לב. חוץ מזה לא הכרתי אותו באמת, לא את הריח שלו, לא את הצחוק שלו. היו לי זיכרונות מעטים ממנו ולא כולם היו טובים. אז איזו יתומת צה"ל אני?", שואלת לביא (46), כיום תושבת גני־תקווה, נשואה ואם לשלושה.
כילדה, דיברת עם מישהו על התחושות שלך?
"ממש לא. עם אמא שלי לא יכולתי לדבר. היא אהבה את אבא, ובמשך שנים החזיקה בארון את הבגדים שלו שנשארו בבית אחרי שהתגרשו. רק בגיל 12 שאלתי אותה למה הבגדים האלה בארון, והיא אמרה שאינה יכולה להוציא אותם, אז עשיתי זאת, בהסכמתה, כשלא הייתה בבית. יכולתי לדבר איתה רק על הדברים הטובים שקשורים בו. סחבתי את התחושה הזאת לבדי. התביישתי להיות יתומת צה"ל, ופחדתי שישאלו אותי איך אבי נהרג. כשהייתי כבת שמונה הייתי בקייטנה של יתומי צה"ל, ובלילה התחילה השיחה שפחדתי ממנה. הבנות סיפרו על אבא טייס ועל אבא שחירף את נפשו. ואז מישהי אמרה: 'אבא שלי היה אידיוט. הוא השתכר במסיבה והתנגש בעץ', כל הבנות צחקו צחוק משחרר. הבנתי שאני לא פגומה. שזה בסדר להיות בת של מישהו שבסך הכל מת מהתקף לב. זה נתן לי תחושה של נורמליות".
"אחת מהיתומות אמרה: 'אבא שלי היה אידיוט. הוא השתכר במסיבה והתנגש בעץ'. הבנתי שזה בסדר להיות בת של מישהו שבסך הכל מת מהתקף לב"
איך זה השפיע על חייך?
"לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, שקראתי להם 'הימים הנוראים', הייתי מגייסת את כל תעצומות הנפש כדי לשחק את התפקיד שמצפים ממני כיתומת צה"ל, כאנדרטה מהלכת. היה שבוע שבו רציתי להיעלם, כי הרגשתי שזה שלי אבל גם לא שלי. השתתפתי בטקסים, כי לא הייתה לי ברירה. הרגשתי עצובה והתגעגעתי, אפילו שלא באמת הכרתי את אבי - אבל לא בכיתי. היה לי חשוב לא להיראות מסכנה, וכשמתרגלים להדחיק רגשות, זה הופך לטבע. הייתי ילדה 'הורית' - מאופקת, טובה, משתדלת שלא להדאיג את אמא. גם היום יש לי אחריות עליה. היא כמו בתי הבכורה".
נושאים על הכתפיים סיפור של מדינה שלמה
כילדה טובה, השלימה לביא תואר ראשון באנגלית ובתולדות האמנות עם תעודת הוראה, ובהמשך גם תואר שני בניהול מערכות חינוך. זה 23 שנה היא מורה לאנגלית בתיכון: "משרד הביטחון מאוד עזר לי. קיבלתי קצבה שבזכותה למדתי וכן מסגרת תומכת שאני מודה עליה גם היום".
בגיל 38 הוזמנה עם בעלה לסמינר סוף שבוע של יתומי צה"ל בוגרים ובני זוגם, שערך ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "המפגש הזה שינה את חיי. לראשונה, בעצם, נפגשתי עם קבוצת השווים מנקודת מוצא בוגרת. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להרגיש. לא הייתי מתורגלת בחשיפת הרגשות שלי, אבל שם הרגשתי לראשונה מוגנת. כל כך הרבה שנים החזקתי את העצבות והגעגוע אל מה שהיה יכול להיות, אל מי שאני. בפעם הראשונה בכיתי את עצמי לדעת, והרגשתי מוכנוּת להיפתח. שם סיפרתי כמה אני כועסת על אבא שלי, שהשאיר אותי לבד, בלי שידעתי בכלל מה התפקיד של אבא. רק כשהתחתנתי למדתי זאת מבעלי.
"החשיפה לסיפורים של היתומים האחרים הבהירה לי עד כמה הם ואני היינו זקוקים ליד מכוונת, שלא הייתה לנו", היא מוסיפה. "רציתי לעבד את מה שעברתי, ובעלי יעץ לי להעלות את רגשותיי על הכתב. זה הבסיס לספר שכתבתי. במקביל, במסגרת לימודיי לתואר שני, החלטתי לחקור את השאלה כיצד משפיע אובדן אב על גיבוש הזהות של יתומי צה"ל בוגרים. לצורך זה ראיינתי 14 יתומות ויתומי צה"ל וקראתי מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים רבים על שכול, אובדן והיעדר אב".
"הגברים רובם ככולם הביאו לעולם ילדים רבים כתיקון למשפחה שנגדעה בטרם עת. יתומות צה"ל שראיינתי לא ילדו הרבה ילדים, כנראה מהפחד לאבד אותם"
מה המסקנות?
"ראיינתי נשים וגברים בני 72-35 מרבדים שונים באוכלוסייה, כאלה שלא הכירו את האב וגדלו אל החסר, ואחרים 'בני מזל', שהכירו את אביהם בטרם נפל או נפטר. התברר לי שההשפעה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. כמעט כל הגברים שראיינתי עברו תקופה של מרד, כי לא היו יכולים לבטא תסכול וכאב או לקחת סיכוני־יתר. רובם ככולם הביאו לעולם ילדים רבים כתיקון למשפחה שנגדעה בטרם עת, והדגישו את היותם אבות טובים כפיצוי על מה שנבצר מהם לקבל מאבותיהם. כולם רואים את יתמותם כמקור לגאווה. אצל הגברים המרואיינים האם האלמנה נתפסה כאישה חלשה שיש להרעיף עליה אמפתיה. אם אמהותיהם נישאו מחדש, זה הקל מבחינתם את הדאגה להן.
הספר "יתומת צה"ל" של דנה לביאצילום: פרטי"את יתומות צה"ל שראיינתי אפיינה התחושה שהיתמות דומיננטית לאורך כל החיים. מגיל צעיר הן חיפשו אחר דמות אב. רובן נישאו צעירות, וכנשים נשואות ואמהות הן חוות פחד נטישה, חשש לאבד את היקרים להן וגם רצון לשליטה בחייהן. יתומות צה"ל שראיינתי לא ילדו הרבה ילדים, כנראה מהפחד לאבד אותם. בניגוד לגברים, שחשים אמפתיה לאמהות שלהם, הנשים כועסות על גילויי חולשה מצד האם הנותרת. כל הנשים שראיינתי, אגב, עוסקות במקצועות טיפוליים. היו גם מאפיינים משותפים לשני המגדרים: פחד מאיבוד האם הנותרת ותחושת אחריות מוגזמת כלפיה, אפיון של 'ילד הורי' ורצון עז להצליח בזכות עצמם".
למה ולמי כתבת את ספרך האוטוביוגרפי?
"בהתחלה כתבתי אותו לעצמי, כי היה לי חשוב להגיע להשלמה עם החסר. בהמשך הרגשתי שחשוב לי להראות את הצד הלא מדובר של נושא היתמות הצה"לית, לחשוף את העובדה שהתואר 'יתום צה"ל' הוא מעמסה עצומה על היתומים עצמם. הם אוכלוסייה עם תפקיד קשה מנשוא: להיות אנדרטה של אדם שלא נמצא, שחלקם בכלל לא מכירים אותו, והם נושאים על כתפיהם ציפייה כבדה כי הם מה שנשאר מהאדם הזה. בעצם הם נושאים על כתפיהם סיפור של מדינה שלמה".
איך להתייחס לילדים יתומים?
"חשוב להבין שהיכולת של ילדים ונוער לשאת את האובדן תלויה בדרך שמתווכים להם את המוות", מדגישה לביא ומנדבת עצות מניסיונה:
מה לעשות
- להורה שמתאבל קשה לתמוך בילד שמתאבל. לכן יש לגייס אנשים מבחוץ לתמיכה בילד - סבא, מורה, חבר של המשפחה - ולאפשר לילד לבחור את התומך.
- ילדים בדרך כלל מודרים מהאבל, כי רוצים לגונן עליהם, אבל ככל שמשתפים אותם יותר, ייווצר אצלם עיבוד נכון יותר של האבל.
- אם הילדים בני 7-3 ספרו להם על נסיבות המוות בצורה ישירה ("אבא היה חולה ומת"), ואל תיתנו מקום לדמיון.
- עודדו קשר פנימי עם המת. לדוגמה, אם ילד אומר: "אמא, חלמתי על אבא", עודדו אותו לשתף.
- אפשרו לילד לתת ביטוי לכל מנעד הרגשות, כולל כעס. מותר לכעוס!
- אם ההורה חלל צה"ל בדקו בעדינות אם מתאים לילד להשתתף בטקסי יום הזיכרון.
- אנשי חינוך: היו רגישים לילדים כאלה! שדרו להם אכפתיות, אך אל תרחמו עליהם.
- מותר ורצוי לילד אבל להמשיך בחייו כרגיל, בהתאם לרצונו.
מה לא לעשות
- לא להאיץ בילד האבל לדבר על הצער. שאלו אם אפשר לעזור לו. מותר גם לשתוק ביחד.
- לא לתת לילד עצות מה עליו להרגיש או לעשות. גם לחבק בלי לדבר זה אחלה.
- לא לבטל ולייפות את מה שהילד מרגיש. לא לומר לו "יהיה בסדר".
- כשבאים לנחם ילד, אל תדברו על עצמכם. שאלו לשלומו ותנו לו לדבר.
- חשוב: אל תשאירו את הילד עם פחדיו ועם מחשבותיו. תנו לו הרגשה שאינו לבד.
- אנשי חינוך: להעניק לילד שגרה וביטחון, להתעניין אך לא להעיק. הילד יחליט עם מי הוא רוצה לדבר.
דנה לביא: "לא הלכתי להלוויה ולא הייתה שבעה. חזרתי מיד לבית הספר, ואף אחד לא דיבר איתי על זה שהפכתי ליתומה. כאילו לא היה לי אבא מעולם"
"אחת מהיתומות אמרה: 'אבא שלי היה אידיוט. הוא השתכר במסיבה והתנגש בעץ'. הבנתי שזה בסדר להיות בת של מישהו שבסך הכל מת מהתקף לב"
