אי של יציבות
בר אלפסי (40), טבריה, רכזת התנדבות באגף הרווחה בעירייה וסטודנטית לתואר שני, נשואה ואם לאמרי (12), ליעד (11) ואביה (ארבע):
"אני בעלת תעודת הוראה ומחנכת את ילדיי ללמידה עצמאית מכיתה א'. הם מכינים את השיעורים לבד ואני לא עוברת אחריהם. אני סומכת עליהם. הם עומדים ביעדים וזה מעולה. בסגר הראשון עבדתי מהבית. ההתחלה הייתה מאתגרת, אבל צלחתי אותה. הכנתי טבלה שבועית שבה שילבתי את הזומים של בתי הספר, הלמידה העצמאית והלמידה איתי אחר הצהריים".
במרץ כבר הבינה שילדיה לא ישובו בקרוב לבית הספר: "ראיתי שהייתה אנדרלמוסיה במערכת החינוך והייתי חייבת לייצר להם אי של יציבות. קיבלתי החלטה שמבחינתי הם לא חוזרים לבית הספר. מה שקיים עכשיו בבית הספר לא מספיק, והאצבע המאשימה שלי ממש לא מופנית אליהם. הקורונה הבליטה את הפערים בין הפריפריה למרכז, למשל בהקשר הטכנולוגי. כאן האמצעים הטכנולוגיים של צוותי ההוראה דלים".
בעלך יצא לחל"ת באותה תקופה ובהמשך חזר לעבוד ופתח עסק עצמאי. איך הוא והילדים הגיבו?
"בעלי מקבל את כל מה שאני מחליטה בתחום והילדים הסכימו איתי. היו רגעי משבר ורצון לחברה בבוקר, אבל זה הפך לסוג של הרגל, מה גם שבשעות אחר הצהריים הבן הגדול הולך לחוג טניס כשאפשר".
לימודים לא חסרים בבית משפחת אלפסי. בימים ללא סגר אביה הקטן הולך לגן, הגדולים לומדים מתמטיקה ואנגלית באופן פרטי אחר הצהריים, ואמם מלמדת אותם כישורי חיים דיגיטליים כמו בניית מצגות וניהול טבלת דמי כיס באקסל. נוסף לכך, הם נדרשים לבצע מטלות בית כמו מיון כביסה. "הכל בסבלנות ובנועם אצלנו, שזה הכי חשוב. הלמידה שלהם עולה על למידה של תלמידים בבית הספר כי פיתחתי אצלם את העצמאות הפדגוגית", היא אומרת.
אבל אין לטעות. אלפסי לא תמיד ייחלה לחינוך ביתי וילדיה נשארים בבית מסיבה משמעותית נוספת: "כיתות ה', ו' לומדות לסירוגין. בגלל הקורונה מערכת החינוך נסגרת ב־13:00, אנחנו גרים רחוק מבית הספר ואין אוטובוס קרוב אלינו הביתה. מי יחזיר אותם הביתה? ביקשתי פתרונות אפקטיביים, אבל אין". כדי שלא ייווצר מצב שבו אחד מילדיה יהיה לבד בבית, שניהם נשארים יחד, בגלל מה שהיא מגדירה "שיקולי בטיחות": "אני מתה מפחד מרעידות אדמה. אנחנו גרים בקומה שנייה ואין לנו ממ"ד".
זה מה שמטריד אותך? מה לגבי השהות עצמה בבית במשך היום, כשהם לבד?
"הגז סגור, במיקרוגל הם לא משתמשים. האוכל מסודר בקופסאות, הכל מתוקתק ויש להם את כל הפסיליטיז. אני בקשר רצוף איתם, מעירה אותם בטלפון וזמינה עבורם. ב־14:30 בעלי בבית. הם עברו תדרוך קצר שקשור לעזרה ראשונה. הם אלופים. יש הוראות ברורות, למשל איך להוריד את הכלב. כשכל המורות יתחסנו, אני מחזירה את הילדים לבית הספר".
לומד אנגלית בזכות הפלייסטיישן
טלי (48), מתגוררת במושב בשפלה, נשואה ואם לשני בנים (11 ו־15):
"לבני הצעיר יש ריאות חלשות וב־1 במרץ כבר הבנתי שאני לא רוצה לקחת סיכונים. הוא 'ילד מבחנה' והייתי בשמירת היריון איתו, אז אולי יש שם משהו חרדתי עמוק אצלי. אני לא יכולה לשלוח אותו רגועה לבית הספר, ואני יודעת שלא עושים שם את המקסימום כדי להימנע מהתחלואה. פנינו לבית הספר וביקשנו שבקפסולה שלו ימדדו לילדים חום, והם לא הסכימו. לא קיבלתי שום שיתוף פעולה עם הרעיונות שהעליתי. הבן הגדול שלי בוגר יותר ואני יודעת שהילדים בכיתה שלו מקפידים יותר על מסכות. בבית הספר שלו לומדים בדרך כלל 'היברידי' - יומיים בבית הספר ושלושה בבית".
איך בנך הצעיר קיבל את זה?
"הוא לא היה מזועזע, הוא הבין מה קורה. ביום של חגיגות פורים שלחתי אותו ואמרתי לו להיזהר. נשמתי עמוק ולקחתי את הסיכון, הוא מספיק גדול ללמידה עצמאית אבל מתפנק, אז אני מלמדת אותו".
את רואה שינוי במצבו החברתי?
"הוא ממש לא רוצה לצאת מהבית. היו לי לבטים אם לדחוף אותו לזה, אבל בגלל הפלייסטיישן הוא מדבר אנגלית מדהימה ואני רואה שהוא מדבר עם חברים דרך המשחק ושהוא צריך להתמודד שם גם עם סיטואציות חברתיות. זה מטריד אותי ברמה שהרמתי טלפון למורה ונזפתי בה שהיא לא עושה שום מאמץ, אבל זה לא מפריע לי ברמה של לקחת סיכון, כי זה לא הולך להיפתר בקרוב".
איך זה בשבילך?
"קשה מאוד. הבן הגדול שלנו מאובחן עם הפרעת קשב והמעבר ללמידה מקוונת הצריך המון. הצעיר אימפולסיבי. בראייה כוללנית, יותר חשוב לי שהם יתנתקו מהמסך וזה משאיר אותי מותשת, אבל הכנסנו מערכת חוקים שקשורה לשעות המחשב. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזאת תקופה וכשאני מסתכלת על החלופה - הלחץ של החשש מהידבקות לא שווה את זה".
איפה בעלך בתמונה?
"הוא עובד הרבה, אבל מבין ומכיל. ברוב שעות היום הוא לא זמין בנייד כדי לתמוך בי, אבל כשאני 'נחנקת' אני יכולה לשלוח לו ווטסאפ באורך הגלות על מר גורלי, כדי להכין אותו למה שיפגוש כשיגיע הביתה. ברגע שזה קורה, בסביבות שש וחצי, הילדים והוא יוצאים להליכה ואז אני טיפה נושמת. הם לא קטנים, כך שכשהם מול המסכים אני יכולה לצאת לרגע לעבוד בגינה או לשבת לקפה עם חברה, אבל כשהם בבית אין לי את הלבד שלי. בעלי אחראי על לימודי המתמטיקה והוא שם בשביל 'לתפוס את כל הכדורים שנופלים'. אני מקווה שבאיזשהו שלב נוכל לצאת לסוף שבוע זוגי. כן הצלחנו לנסוע לאילת, ארבעתנו. יש לנו שם חברים שגם הם בקבוצת סיכון ואנחנו הולכים לחוף ריק יחסית, צוללים ועושים הפוגה. בסופי שבוע אנחנו יוצאים לרכיבות על אופניים. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עושה איתם את שביל ישראל".
שומרות על אבא
רונית (43), מקיבוץ ליד רחובות, נשואה ואם לשתי בנות (תשע ועשר):
"בעלי סובל מדלקת פרקים כרונית ובשל זריקות שמחלישות את מערכת החיסון, מוגדר בקבוצת סיכון. הוא יצא לחל"ת בתחילת הסגר הראשון ומאז הוא בבית. אני עבדתי כסייעת בגן ילדים והתפטרתי ביולי בגלל הקורונה. מאז הסגר השני בתי הגדולה לא הלכה ללימודים. בתחילת השבוע הראשון היא הלכה, כי מאוד רצתה לראות את החברים. קיבלנו הבטחה שתהיה שמירה על נוהלי הבטיחות, אבל היא אמרה שלא שומרים מספיק ולכן לא חזרה לבית הספר. הפן החברתי נפגע מאוד, על אחת כמה וכמה שאנחנו גרים בקיבוץ והן לא הולכות לחינוך המשלים אחר הצהריים. בקיבוץ יש חשיבות מאוד גדולה לחלק החברתי, אבל תחושת ה'לי זה לא יקרה' קיימת שם ולא מקפידים".
הבת הקטנה הולכת לבית הספר, היא בכיתת חינוך מיוחד ולומדת רק עם מורה וסייעת שמקפידות מאוד על עטיית מסכות. לדברי רונית, הבנות חרדות לאביהן: "אמרנו לגדולה שזה או אבא או חברים ושאני מצטערת שאני מציגה את זה ככה - אבל זה המצב, והיא אומרת את זה לחברים שלה". בניגוד להרבה חברי קיבוצים ותושביהם, שנהנים מיתרונות הטבע והאוויר הפתוח, "אנחנו לא ממש מאפשרים להן להסתובב בחוץ כי כשהילדים משחקים הם אחד על השני. היא מחוברת לקבוצת הווטסאפ של השכבה ואין לה ממש חֶברה עכשיו. קשה לה עם זה, אבל אין ברירה".
ואיך עובדת השהות האינטנסיבית בבית?
"היא ילדה טובה, כמו בספרים. תודה לאל שהבת השנייה במסגרת כשאין סגר, אחרת היה מאתגר מאוד. אנחנו מסיעים אותה לבית הספר בעצמנו כדי שלא תיחשף דרך ההסעות. אין לנו בעיה ששליש מהמשפחה בבית, אנחנו מסתדרים. זה מצב של חוסר ברירה שאליו הכניס אותנו בית הספר. בהתחלה ניסיתי להוכיח את המנהלת. זה מרתיח אותי, אבל אין עם מי לדבר. גם שיעורים בזום לא מוכנים לעשות לנו, כך שהיא לומדת מהספרים. לדעתי היא לא תבוא לבית הספר עד סוף השנה".
איך את מרגישה לגבי תפקידך החדש כמורה בישראל?
"אין מה לעשות. לא הוכשרתי לזה וזה לא תפקידי. למזלי זה חומר שאני יכולה להעביר לה, אבל בכיתות הגבוהות כבר לא אוכל. שאלתי את המורה למתמטיקה איך לעזור לה והיא אמרה לי לקחת מורה פרטית. איזו מין תשובה זאת?".
קצב ההתחסנות המהיר והיעיל במדינה מעודד אותך?
"אנחנו אומרים לה שעדיין צריך לשמור. אני מקווה שב־1 בספטמבר הקורונה תהיה מאחורינו".
