עד לפני שש שנים הרגישה מירב (41), עובדת סוציאלית מאזור השרון, שהיא חיה את החלום. היא הייתה נשואה 12 שנה למי שהחשיבה בתור "החבר הכי טוב שלה", היו להם שני ילדים (אז בני 8 ו־4), היא אהבה אותו בכל לבה, והרגישה שזה הדדי. "הייתה לנו באמת זוגיות טובה, לפחות בחוויה שלי", אומרת מירב (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה). "באותה תקופה עברנו לבית גדול ובדיוק ניסינו להביא לעולם ילד שלישי".
אלא שעולמה טולטל כשהתבשרה שהיא חולה בסרטן. ואם זה לא מספיק: פחות משנה אחרי גילוי המחלה הודיע לה בעלה שהוא רוצה להתגרש. "עד היום אני סובלת מפוסט טראומה", היא אומרת בעצב. "למרות שכבר חלפו שש שנים, אני עדיין מרוסקת נפשית".
המחלה התגלתה אצלה במהלך הניסיונות להיכנס להיריון. "בשני ההריונות הקודמים נקלטתי מהר", היא מספרת. "אבל כשרצינו להיכנס להיריון נוסף לא הצלחתי. הלכנו למומחה פריון ששלח אותי לסדרת בדיקות, ביניהן גם בדיקת פאפ. אמנם נבדקתי בעבר והבדיקות תמיד היו תקינות, אבל נשמעתי להוראות ונבדקתי שוב. ואז, יום אחד, הרופא ביקש שאבוא למרפאה. בעלי שאל אם אני רוצה שהוא יבוא איתי, ואמרתי לו שאין צורך ושהרופא בטח רק רוצה לקבוע לנו פרוטוקול טיפול".
וזה לא היה המצב?
"לא. לתדהמתי הרופא אמר שמשהו לא תקין בבדיקות ושבחדר לידו מחכה לי אונקולוג. הדם אזל לי מהפנים. האונקולוג הסביר לי שנמצאו אצלי ממצאים סרטניים בצוואר הרחם. ברגע אחד החלום שלי להביא עוד ילד לעולם התחלף בידיעה המסויטת שיש לי סרטן".
מירב: "חודשיים אחרי שעברתי את הניתוח, הרגשתי שהוא מתחיל להתרחק. הוא סיפר לי שחבר גרוש אמר לו, 'אתה צעיר ונראה טוב. מה אתה צריך להיות עם אישה חולה? יש כל כך הרבה נשים פנויות בחוץ"
בתוך חודש כבר נותחה בניתוח חדשני שבמהלכו עברה כריתה של כל צוואר הרחם ובלוטות הלימפה. בתקופה הזו, היא מספרת, המשיך בן זוגה לתפקד בתור "הבעל המושלם": "בהתחלה התמיכה שלו הייתה מקיר לקיר. כשסיפרתי לו הוא חיבק אותי, הרגיע אותי ואמר, 'אנחנו נעבור את זה יחד ובסוף גם נביא עוד ילד'. בהמשך הוא ליווה אותי לכל הבדיקות והטיפולים, סעד אותי אחרי הניתוח, האכיל, קילח, גרב לי גרביים".
אז מה קרה?
"בניתוח נגרמה לי פציעה עצבית באגן והייתי במצב מאוד ירוד פיזית ונפשית. היה לי דוד שנפטר מסרטן בגיל 39, ואולי גם בגלל זה תקפו אותי חרדות שהסרטן יתפשט, שאמות ושאשאיר את ילדיי יתומים. חשבתי שאולי חליתי בגלל הלחץ של העבודה, כי עד אז הייתי מכורה לקריירה ועבדתי שעות ארוכות. החלטתי להתפטר, לקחת פסק זמן ולנסות להתרכז בעצמי. לדעתי לבעלי היה קשה מאוד להכיל את השינוי: מאישה שמחה ופעלתנית הפכתי לאישה עצובה שיושבת בבית. חודשיים אחרי שעברתי את הניתוח הרגשתי שהוא מתחיל להתרחק. הוא חזר הביתה מהעבודה בשעות מאוחרות ויצא יותר עם חברים. ערב אחד הוא סיפר לי שחבר גרוש אמר לו, 'אתה צעיר ונראה טוב. מה אתה צריך להיות עם אישה חולה? יש כל כך הרבה נשים פנויות בחוץ".
לא נעים.
"ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם היה חוסר טקט מצדו שהוא סיפר לי את זה, שהוא לא באמת חושב על זה. החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהשקיע בזוגיות. שוב ושוב הצעתי שנלך לסרט או למסעדה, אלא שהוא תמיד סירב. הוא העדיף לבלות עם החברים שלו בלעדיי. עד שיום אחד, שבעה חודשים אחרי שגילו אצלי את המחלה, טסתי עם אמא שלי ואחותי לשבוע לחו"ל. זו הייתה מתנה מאמא שלי לחגוג את סיום הטיפולים. שמתי לב שבכל פעם שאני מתקשרת הביתה הוא לא משוחח איתי או שואל לשלומי, אלא מיד מעביר את הטלפון לילדים. כל הטיול בכיתי. אמרתי לאחותי, 'יש לי תחושה שהנישואים שלי מגיעים לקצם, שאני לא מבינה איך אדם שאמר לי שאני כל עולמו ושננצח את המחלה יחד, חצי שנה אחרי זה כבר לא רוצה להיות בקרבתי'. ובאמת, כשחזרתי הביתה, עוד לפני שחלפו 24 שעות, הוא בא ואמר, 'תשמעי, לא אכפת לי יותר מכלום. אני רוצה להתגרש'".
"הוא אמר, 'תשמעי, לא אכפת לי יותר מכלום. אני רוצה להתגרש'. אפילו לא היה מוכן שנשוחח על זה. התמוטטתי נפשית. במשך שנתיים אחרי זה חייתי על משככי כאבים וכדורי הרגעה. לא יכולתי לתפקד"
וזהו? נפרדתם?
"כן. הוא אפילו לא היה מוכן שנשוחח על זה וגם לא שנלך לטיפול זוגי. התמוטטתי נפשית. במשך שנתיים אחרי זה חייתי על משככי כאבים וכדורי הרגעה. לא יכולתי לתפקד. המזל הגדול שלי הוא שהיו לי חברות טובות ומשפחה שעזרו לי בגידול הילדים".
מה קורה איתך היום?
"אני צריכה להיות במעקב תמידי, כי הסרטן כבר חזר ועברתי עוד שלושה ניתוחים. אני גם סובלת ממוגבלות בתנועה בגלל הפגיעה העצבית, אבל בעיקר אני פגועה נפשית. בעוד שהגרוש שלי מצא מהר מאוד זוגיות, אני מאוד סקפטית שיהיה לי פרק ב'. במהלך הגירושים הוא גם ניהל איתי מאבק מכוער ואמר אמירות נוראיות כמו 'אף פעם לא באמת אהבתי אותך. תמיד רק העמדתי פנים'. האמון שלי בגברים נפגע ברמות קשות. האדם שהכי היה אמור לאהוב אותי ולתמוך בי בתקופה הכי קשה בחיים שלי, לא רק קם והלך, הוא גם סובב את הסכין".
גם הארוס ובן הזוג עזבו אותי כשחליתי
אמנם את ההבטחה "לאהוב אותך בחולי ובבריאות" שומעים בעיקר בחתונות נוצריות, אבל לכולנו, בלי קשר לדת, יש ציפייה שבני הזוג שלנו ימשיכו לתמוך בנו ולהיות לצדנו גם בתקופות קשות. הסיפור של מירב אינו יוצא דופן. כמוה יש עוד נשים רבות (וגם גברים כמובן) שחוו נטישה בעקבות מחלה. ליבי (44), אמא לשניים (8, 6), מנהלת כוח אדם מכרמיאל, חוותה נטישה כזו משני בני זוג שונים: פעם ראשונה רגע לפני שעמדה להתחתן, ופעם שנייה על ידי אבי שני ילדיה.
"בגיל 30 הייתי מאורסת למישהו שהייתי איתו שלוש שנים", היא מספרת. "חמש שנים קודם גיליתי גוש מתחת לבית השחי שנבדק ונמצא שומני. לקראת החתונה החלטתי להסיר אותו משיקולים אסתטיים. בנוהל הרגיל הוא נשלח לביופסיה, וכמה ימים אחרי זה קיבלתי הודעה שהגוש התגלה כסרטני. אובחנתי עם סרטן שד בדרגה שלוש. לא היו גרורות אבל הייתי צריכה לעבור טיפולי כימותרפיה, הקרנות וגם שלושה ניתוחים. החלטנו לדחות את החתונה עד שאסיים עם הטיפולים. רק שהחתונה מעולם לא התקיימה. חצי שנה אחרי זה הארוס שלי עזב אותי".
בגלל המחלה?
"לא הייתה סיבה אחרת. לפני הגילוי הוא היה מקסים והרגשתי שיש לנו זוגיות אוהבת, אבל הכל השתנה מהרגע שבו התברר שחליתי. אמנם כשבישרתי לו שאני חולה הוא אמר, 'יהיה בסדר, את תעברי את זה כמו גדולה ואחרי זה נתחתן', אבל למעשה הוא לא תמך בי אף פעם. הוא ליווה אותי לכימו הראשון ואפילו לא החזיק לי את היד. לשאר הטיפולים כבר נאלצתי ללכת לבד. המשפחה שלי גרה רחוק, ולא היה מי שילווה אותי, אבל זה לא הזיז לו. ניסיתי להצדיק את ההתנהגות שלו. אמרתי לעצמי שגם לו קשה ושזו לא אשמתו שאני חולה. גם לא האשמתי אותו על כך שמצא יותר ויותר סיבות לא להיות בבית, כשבאותו זמן הייתי שבר כלי ושכבתי במיטה, סובלת מתופעות לוואי נוראיות של הכימותרפיה. ניחמתי את עצמי שבקרוב אבריא והחיים יחזרו למסלולם".
ליבי על הפרידה הראשונה: "כשבישרתי לארוס שלי שאני חולה הוא אמר, 'יהיה בסדר, את תעברי את זה כמו גדולה ואחרי זה נתחתן', אבל למעשה הוא לא תמך בי אף פעם"
ומה קרה?
"ערב אחד, בדיוק כשסיימתי עם הכימותרפיה והייתי צריכה להתחיל לעבור הקרנות, הוא חזר הביתה ואמר, 'לא טוב לי. אני צריך את החיים שלי פשוטים, ואני לא יכול להמשיך ככה'. צנחתי על הספה. הוא שאל, 'להזמין לך אמבולנס?', אמרתי לו 'לא', ואז הוא פשוט עזב את הבית. לא שמעתי ממנו אחרי זה כמה חודשים, עד שיום אחד התקשר כדי להגיד שהוא רוצה לבוא לקחת את חפציו מהדירה.
"אמרו לי שבגלל הטיפולים אסור יהיה לי להרות במשך חמש שנים. מבחורה מאושרת שהייתה אמורה להתחתן ולהקים משפחה, הפכתי לאישה פסימית. חשבתי, 'אם הבחור שאהב אותי והכיר אותי עוד לפני שחליתי כבר לא רוצה בי, איזה גבר ירצה להיכנס לקשר עם מישהי שהיה לה סרטן ולא ברור אם תוכל להביא ילדים?'".
אבל מצאת.
"במשך שנתיים הייתי כבויה נפשית. נעזרתי בטיפול פסיכולוגי, עד שלאט־לאט חזרתי לחיים ובגיל 35 הצטרפתי לקבוצת ריצה. שם פגשתי את מי שהפך לאב ילדיי: רווק מבוגר ממני בשמונה שנים. מהרגע הראשון שנפגשנו היה בינינו קליק. שבועיים אחרי שהכרנו הוא התחיל לשאול אותי על אמצעי מניעה. בגלל המחלה אסור היה לי לקחת גלולות, והחלטתי לספר לו הכל. אמרתי לו שאני לא בטוחה שאצליח להרות באופן טבעי בגלל הטיפולים שעברתי. הוא אמר שהוא מאוד רוצה להיות אבא ושהוא אפילו חשב להביא ילד בהורות משותפת, אבל הוא לא נבהל. הוא אמר שמבחינתו אפשר שנוותר על אמצעי מניעה ומה שיהיה יהיה".
ומבחינתך?
"הייתי מאוהבת בו לגמרי ורציתי מאוד להיות אמא. נותרה לי אז שנה להמשיך לקחת את התרופה שבזמן נטילתה אסור להיכנס להיריון והחלטתי על דעת עצמי להפסיק לקחת אותה. הרגשתי שעד שפגשתי את הגבר של חיי, שרוצה להביא איתי ילדים, זה סיכון ששווה לקחת".
היא הרתה בתוך חודשיים, ושנתיים אחר כך נכנסה להיריון טבעי נוסף. "זו הייתה התגשמות החלום", היא אומרת. "מצאתי את עצמי בזוגיות אוהבת, אמא לשניים, הכל היה מושלם. עד שלפני ארבע שנים שוב חליתי".
ליבי על הפרידה השנייה: "המחלה שלי גרמה לו לחשוש שגם הוא יחלה והוא התקשה להתמודד עם זה. הוא כל הזמן חיפש תירוצים לא להיות בבית, עד ששמונה חודשים אחרי שחליתי הוא אמר, 'אני לא יכול להיות פה יותר. אני צריך לדאוג לעצמי', ארז תיק והלך"
איך גילית?
"התחלתי לסבול מכאבי צוואר שהלכו והחמירו. ביקרתי אצל רופאי משפחה ואורתופדים, שרשמו לי משככי כאבים. רק אחרי שנה, כשהכאבים היו חזקים מאוד, עשו לי סי.טי והגיעו תשובות קשות מאוד: התגלה אצלי סרטן מפושט בכל השלד. התברר שסרטן השד חזר ושלח גרורות לעצמות. הוגדרתי כחולת סרטן שלב ארבע, כזה שכבר לא ניתן לריפוי. הרופאה אמרה לי, 'את בסופו של דבר תמותי מסרטן השד. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה הקרנות ולתת טיפול ביולוגי שנועד להאריך חיים'. מה שלמעשה אני מקבלת עד היום".
איך זה השפיע על הזוגיות?
"בחודשיים הראשונים שבהם הייתי מאושפזת בן הזוג תמך מאוד. כשהוא לא היה עם הילדים, הוא היה איתי, הרגיע ועודד. אבל כשחזרתי הביתה הכל השתנה. אני חושבת שהייתה לו ציפייה שברגע שאצא מבית החולים אחזור לעצמי. ברגע שהוא הבין שאני עדיין חולה, היה לו קשה. הוא נעשה מאוד חרדתי, אבל לא לי, אלא לעצמו. הוא התקשה לישון בלילות, התחיל למדוד לעצמו לחץ דם, והיה בטוח שיש לו משהו. המחלה שלי גרמה לו לחשוש שגם הוא יחלה והוא התקשה להתמודד עם זה. העובדה שהייתי חולה בבית הזכירה לו את זה שהחיים לא נצחיים, ולכן הוא כל הזמן חיפש תירוצים לא להיות בבית. הוא רב איתי כל הזמן על שטויות, עד ששמונה חודשים אחרי שחליתי הוא אמר, 'אני לא יכול להיות פה יותר. אני צריך לדאוג לעצמי', ארז תיק והלך".
אבל מה עם הילדים?
"מעולם לא נישאנו, אבל הוא אמר שהוא ייקח אותם אליו פעמים בשבוע וכל סוף שבוע שני. הייתי חלשה מהטיפולים ומהכאבים, ולא ממש יכולתי לטפל בילדים בשאר הזמן. בגלל שאין לי משפחה קרובה, מצאתי את עצמי נעזרת בנשים זרות שהכרתי דרך קבוצות פייסבוק, והן באו לשמור על הילדים כשהייתי צריכה ללכת לטיפולים. בהתחלה הוא אפילו סירב לשלם מזונות. נאלצתי להיכנס איתו למאבק משפטי, עד שבית המשפט חייב אותו. מאז חלפו שלוש וחצי שנים והצלחתי קצת להשתקם. התחזקתי פיזית, לפני חצי שנה אפילו קניתי דירה. אבל על זוגיות ויתרתי סופית".
בעלי צעק: אני לא צריך אישה נכה
את אושרת (47), מזכירה במוסד רפואי מתל־אביב ואמא לשלושה (15, 12, 7), עזב בעלה אחרי שבהריונה השלישי לקתה בניוון שרירים. "היינו נשואים אז עשר שנים", היא מספרת. "הקשר בינינו ידע עליות ומורדות, אבל כל עוד תפקדתי ודאגתי לילדים, הכל היה בסדר. המחלה שלי טרפה את הקלפים".
איך התפרצה המחלה?
"כשנכנסתי להיריון הזה הרגשתי שהוא שונה מקודמיו. הרגשתי כאילו יש לי 40 מעלות חום. סבלתי מתשישות נוראית, והיה לי קשה להזיז את הגוף. בחודש החמישי יכולתי ללכת רק עם תמיכה בקירות. הרופאים לא ידעו מה זה אבל הורו לי על שמירת היריון. כבר אז בעלי לא תמך בי. כשהוא ראה אותי שוכבת במיטה הוא צעק, 'קומי, יש לך ילדים, תטפלי בהם'. אחרי שילדתי ולא הייתה הטבה, נוירולוג שלח אותי לביופסיית שריר, ואז התברר שאני סובלת מניוון שרירים. הוא הסביר שההיריון היה זרז ושאין הרבה מה לעשות: ששריר חולה אי־אפשר לרפא. הדבר היחיד שניתן לעשות זה טיפולי הידרותרפיה, שאמורים למנוע את התפשטות המחלה".
אושרת: "לא רק שלאורך כל התקופה הוא לא תמך בי, אלא שהוא אמלל אותי רגשית. ידעתי שעדיף לי בלעדיו, אפילו שהרגשתי שאין לי אופק"
ובזמן הזה יש לך שני ילדים קטנים ותינוק קטן.
"לא יכולתי להרים אותו, לטפל בו, לקלח אותו. הייתי צריכה כל הזמן לבקש מבעלי שיעשה את זה ושגם יעזור במטלות הבית. הוא עשה זאת בחוסר חשק כשהוא לא מפסיק לריב איתי. כדי לא להיכנס עימותים נעזרתי יותר ויותר בשכנות. חצי שנה אחרי הלידה חזרתי לעבודה. בהתחלה עוד הלכתי עם מקל, אבל אחרי שנה המצב החמיר והייתי זקוקה לכיסא גלגלים. כשהייתי חוזרת הביתה הייתי חייבת לשכב ולאגור כוחות. בעלי כל הזמן היה רב איתי, עד שיום אחד הוא צעק, 'אני רוצה להתגרש. אני לא צריך אישה נכה'. אני זוכרת שאמרתי לו, 'אני אולי נכה פיזית אבל אתה נכה רגשית'".
והתגרשתם?
"כן, שנתיים אחרי שהתפרצה המחלה. אני מודה שאפילו רציתי בזה. לא רק שלאורך כל התקופה הוא לא תמך בי, אלא שהוא אמלל אותי רגשית. ידעתי שעדיף לי בלעדיו, אפילו שהרגשתי שאין לי אופק. את הילדים אנחנו מגדלים במשמורת משותפת, ככה שאני לא מקבלת מזונות. אני חיה מקצבה וממשכורת מינימלית כי אני מסוגלת לעבוד רק בחצי משרה. לא רק שאין לי בן זוג אוהב ותומך, גם אין לי תמיכה כלכלית".
הצד האחר: "נפרדתי מאשתי אחרי שהמחלה הפכה אותה לאלימה"
תומר (35), מהנדס מכפר־סבא ואבא לשלושה (9, 6, 4), התגרש מאשתו אחרי שחלתה, ויש לו זוגיות חדשה. "אני לא חושב שזה בסדר שבעל יעזוב את אשתו ברגע שהיא חולה", הוא מבהיר, "אבל חשוב להבין שלפעמים למטבע יש שני צדדים, ושצריך לשפוט כל מקרה לגופו. במקרה שלי, למשל, המחלה של אשתי באה לידי ביטוי גם בפגיעה קוגניטיבית".
כשאשתו חלתה, לפני שלוש שנים וחצי, הם היו נשואים זה כעשור. "היינו משפחה רגילה לכל דבר, והיה טוב בסך הכל, עד שבוקר אחד ראיתי שאשתי מפרכסת ויוצא לה קצף מהפה. בצבא הייתי חובש, אז מיהרתי לעשות לה הנשמה מפה לפה והזמנתי אמבולנס. התברר שיש לה מחלה אוטואימונית נדירה בשם אנצפליטיס, דלקת במוח שנוצרת מליקוי של המערכת החיסונית".
"המחלה התגלתה אחרי שכבר נוצר אצלה נזק בלתי הפיך ברקמת המוח. במשך חודשיים היא הייתה מאושפזת ובהמשך עברה לשיקום. לאורך כל התקופה, כשלא הייתי עם הילדים, הייתי איתה. התפללתי שהטיפולים והשיקום יעזרו והיא תחזור לעצמה"
אי־אפשר לטפל בזה?
"המחלה התגלתה אחרי שכבר נוצר אצלה נזק בלתי הפיך ברקמת המוח. בין היתר נפגעו לה הזיכרון לטווח קצר והיכולת לדבר בצורה עניינית. במשך חודשיים היא הייתה מאושפזת ובהמשך עברה לשיקום. לאורך כל התקופה, כשלא הייתי עם הילדים, הייתי איתה. התפללתי שהטיפולים והשיקום יעזרו והיא תחזור לעצמה.
"זה לא קרה. אחרי שלושה חודשים בשיקום, למרות שהיא לא ממש תפקדה, הודיעו שהיא חוזרת הביתה. אז התחילו הקשיים הגדולים. היא לא יכלה לבצע אפילו משימות פשוטות. זה גרם לה המון תסכול והיא הוציאה אותו עליי. היא הייתה צועקת ונוהגת כלפיי באלימות פיזית, גם מול הילדים. היה למשל ערב שבו הכנתי לכולם ארוחת ערב ובסופה הרמתי את התינוקת כדי לקלח אותה. פתאום אשתי אמרה, 'אני רוצה לקלח אותה'. לא יכולתי להגיד לה שהיא לא מסוגלת, שזה מסוכן. אמרתי בנועם, 'זה בסדר, אני אעשה את זה. תסיימי לאכול', אלא שאז היא חטפה לי את התינוקת מהידיים, התחילה לצרוח, ואחרי שלקחתי אותה ממנה היא שלפה לעברי סכין. פעם אחרת כשהלכנו לישון היא אמרה, 'אם אתה מעז להירדם עכשיו אני ארצח את הילדים'. מרוב פחד ישנתי כל הלילה על הרצפה צמוד לדלת".
"היא חטפה לי את התינוקת מהידיים, התחילה לצרוח, ואחרי שלקחתי אותה ממנה היא שלפה לעברי סכין. פעם אחרת כשהלכנו לישון היא אמרה, 'אם אתה מעז להירדם עכשיו אני ארצח את הילדים'. מרוב פחד ישנתי כל הלילה על הרצפה צמוד לדלת"
באמת לא פשוט.
"שנה אחרי פרוץ המחלה אשתי סבלה מפרכוס נוסף. היא הובהלה לבית החולים, ואז נהגה באלימות גם כלפי הרופאים. החליטו לאשפז אותה בכפייה במרכז לבריאות הנפש. כשהייתה אמורה להשתחרר הרגשתי שלא אוכל לשאת זאת עוד. פניתי למשפחה שלה וביקשתי שנעביר אותה להוסטל, מקום שיֵדע לטפל בה ויעניק לה את האמצעים שהיא צריכה. משפחתה סירבה בתוקף. הם אמרו שאני רק רוצה להיפטר ממנה. זה אילץ אותי בסופו של דבר לפתוח בהליכים. אמרתי למשפחה שלה שאני מוכן לתת את כל החסכונות שהיו לנו יחד עבור הטיפולים שלה, ושמה שחשוב לי זה לתת בית יציב לי ולילדים".
איפה היא היום?
"היא גרה אצל ההורים שלה. היא רואה את הילדים בימים קבועים בהשגחת מבוגר אחראי. המשפחה שלה מאשימה אותי שמיהרתי להחליף אותה, אבל אני לא אשם במה שקרה לה. אני יכול להגיד בביטחון שאם זה היה הפוך וזה היה קורה לי, הייתי מצפה ממנה שהיא תעזוב אותי ושתמצא לה זוגיות חדשה".
