שמונה בידודים
"סיפורה של שפחה" זה כאן
ענת ניסים (51) מקיבוץ שניר, מנהלת מוזיאון בית אוסישקין של החברה להגנת הטבע, נשואה ואמא לילדים בני 19, 16.5 ו־10.5
רוב הבידודים שנחוו בביתה של ענת ניסים הם בחסות צה"ל. "הבת שלי, שהיא חיילת, נכנסה לארבעה בידודים שאחד מהם היה קצר ושלושה ארוכים, כלומר כשבוע עד עשרה ימים", היא מחשבת. "הבן האמצעי נכנס לשני בידודים, שהראשון מהם נמשך תשעה ימים והשני 11, ובעלי נכנס לבידוד לתשעה ימים. הבידוד השמיני נגרם בגלל שהות קצרה של בני בכיתה עם תלמידה מאומתת. זה לא חייב בידוד רשמי, אבל כדי להיות בטוחים הוא נסגר בחדרו והגיח משם למקרר כשאנחנו לא היינו באותו אזור (שזה גם כך מצבו הטבעי)".
איך התנהלו הבידודים אצלכם מבחינה לוגיסטית וטכנית?
"הבידוד הראשון של החיילת, בתחילת מאי, היה הכי מחמיר כי היא נחשפה לחולה קורונה בהסעה ואז 'החרגנו' מקלחת אחת בבית לטובתה. כל ההתנהלות הייתה 'לפי הספר', וזה היה קשוח. בקיץ, ממש כשנפתחו המסגרות, הבן שלי היה נלהב ללכת להסתפר. אחרי ארבעה ימים פורסם מסלול של חולה קורונה מהאזור והבנתי שזה הספר. מכיוון שהוא ילד עם צרכים מיוחדים בתפקוד גבוה, החלטנו לא להגיד לו שהוא בבידוד, ובאמת עברנו את זה חלק כי הוא ממילא היה בבית מתחילת הקורונה. לא היו לו סימפטומים, וחזרנו לחיים רגילים, ואז הבת שוב הייתה צריכה להיכנס לבידוד והקפיצה אותנו לקחת אותה, והיינו עם מסכות באוטו. איך שהיא חזרה לבסיס קיבלנו הודעה שבעלי צריך להיכנס לבידוד בעקבות ישיבה בעבודה".
ענת: "במשך שלושה שבועות הייתי עם שלושה ילדים שמחסלים את המקרר אחת ליומיים. אני יוצאת לעבודה בבוקר, משאירה מטבח נקי וכיור ריק, וחוזרת לסדום ועמורה"
כאם לילדים גדולים שלא צריך לעשות להם בייביסיטר בבידוד, מהם תפקידייך העיקריים בסיטואציה?
"בישול, ניקיון, כביסות ותמיכה מורלית", היא צוחקת, "וגם אספקת כל מאווייהם, כמו להכין להם הפוך או להביא משלוחים. הייתי קוראת לזה 'סטטוס המפנקת המשפחתית'. מאתגר, אבל לפחות לא צריך להעסיק אותם. צריך לעודד. זה גם מאתגר לבדוק שמעבר לדלת הסגורה המתבגר המבודד נכנס לשיעורים שלו בזום. הוא עונה שכן, אבל איך את יכולה לדעת?".
לדברייך, הבידוד של בעלך היה הקשה מכולם.
"כי נאלצתי לוותר על החדר שלי לתשעה ימים ועברתי לסלון. לא היה לי עזר כנגדי, וזאת הייתה חוויה לא פשוטה. פתאום, אחרי כל כך הרבה חודשים, לא הייתה לי הפינה שלי לברוח אליה, והמשפחה בבית 24/7".
אז את בורחת לעבודה, כמובן.
"זה מה שעשיתי", היא צוחקת. "ואז הגיע עוד בידוד של החיילת, וכבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אחריו היא התחילה לעשות שבוע־שבוע, התחילה שגרה וחזרה למסגרות, והגיע יום ראשון. היא בבסיס, כולם בבית הספר, ואני מוצאת את עצמי לבד בבית, מעלה בפייסבוק פוסט צוהל שיש לי פתאום בית רק לעצמי אחרי שמונה חודשים. יומיים אחרי, הבן שלי שוב נכנס לבידוד. הבנתי שיותר אני לא מתרברבת".
וזה כבר לא היה קל כמו בבידוד הראשון.
"עכשיו הוא רק חיפש הזדמנויות לצאת. התחילו עשרה ימים של סחיטה רגשית ופינוקים קולינריים, הוא תיזז אותי כל הזמן לקניות, ובאותו שבוע גם החיילת הייתה בחופשה בבית, ושבוע אחר כך הודיעו לה לא לחזור לבסיס. במשך שלושה שבועות הייתי עם שלושה ילדים שמחסלים את המקרר אחת ליומיים. אני יוצאת לעבודה בבוקר, משאירה מטבח נקי וכיור ריק, וחוזרת לסדום ועמורה, הרגשתי כמו ב'סיפורה של שפחה'".
מבחינה נפשית, היא אומרת, מבידוד לבידוד כוחה ירד, מה גם ש"זה נהיה יותר קשה כי בעלי ואני מעל גיל 50, ולא ידענו אם נחטוף את זה. אבל מבחינת הפרקטיקה נהייתי יותר מיומנת".
את צוחקת לאורך כל השיחה. איך שמרת על השפיות?
"החוכמה היא לא להיכנס לפאניקה, לזרום עם הסיטואציה ולהתבדח. לא עשינו דרמה. לא נפלנו למרה שחורה, והמשכנו את שגרת שאר בני המשפחה כרגיל. הקטנה המשיכה ללכת למסגרות, אף אחד לא פיתח תסמינים ולא חלה וזה נס בעיניי. אנחנו מקפידים על ריחוק חברתי ומסכות. החיים הפכו להיות מאוד פרקטיים".
ארבעה בידודים (שלושה מהם לבד לגמרי)
לבד על המרבד
מירי נוב (39), כפר־יובל, מנהלת החינוך בקיבוץ משגב־עם, נשואה ואם לבני 13, 9 ו־5:
על פניו המקרה של מירי נוב הוא זה שלו מייחלות אמהות רבות בפוסטים ציניים בפייסבוק: שלושה מתוך ארבעת הבידודים הממושכים שחוותה היו שלה בלבד. "שני הבידודים הראשונים נמשכו 14 יום. הראשון היה ביולי והשני בספטמבר. באותו החודש בעלי נכנס לבידוד עם בני בגלל הגננת שלו, ולפני שבועיים שוב נכנסתי ל־12 יום", היא מונה.
איך בודדת את עצמך?
"יש לי חדר שינה עם מקלחת ושירותים. בעלי והילדים היו מחוץ לחדר והוא היה המטפל הראשי. הם הגישו לי ארוחות ודיברנו דרך החלון".
הרבה אמהות היו מקנאות בך.
"לא לא, זה ממש לא כיף. הילדים היו צריכים אותי ולא הייתי זמינה. אני מאוד מחוברת לילדים והתגעגעתי נורא. זאת הרגשה מתסכלת של חיים במרחב לא רגיל".
מה עשית בחדר כל כך הרבה זמן?
"עבדתי, ניהלתי הכל מרחוק. הייתי כל הזמן בטלפונים וישיבות זום וזה העביר לי את הזמן. מערכת חינוך קיבוצית דורשת זמינות מרבית ואכן הייתי זמינה יותר מהרגיל וזה שמר על השפיות".
מירי: "זה ממש לא כיף. הילדים היו צריכים אותי ולא הייתי זמינה. אני מאוד מחוברת לילדים והתגעגעתי נורא. זאת הרגשה מתסכלת של חיים במרחב לא רגיל"
פינקת את עצמך?
"עשיתי המון כושר, ראיתי טלוויזיה – מה שלא קורה בשגרה. ממש לקראת הסוף כבר התרגלתי. הימים הראשונים היו שוק ואז ביום העשירי זה התחיל להיות נוח. לישון, לקום מתי שבא לי... גם עשיתי קניות אונליין וזה עשה לי מצב רוח טוב, השליח הביא לי את השקיות לחלון".
מה רכשת בבידוד האחרון?
"נעליים. אף בידוד לא היה כלכלי מהבחינה הזאת, אבל אם אני מסתכלת על נקודות אור – זה מאוד עזר לי. לא קניתי מלא, אבל כל בידוד הביא את המשלוח שלו".
היו לך רגשות אשמה כלפי המשפחה?
"לא, אבל הייתה הקלה גדולה שהבדיקות יצאו שליליות, שאף אחד לא חלה בגללי ושלא הייתי צריכה לפגוע בשגרה של מישהו אחר. ביומיים הראשונים של כל הבידודים הייתי במתח לקראת תוצאות הבדיקה. בכל בידוד אני הופכת יותר ויותר חרדה כי אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאני נכנסת למקום הזה שוב".
סלחי לי על השאלה השוביניסטית, אבל איך בעלך הסתדר?
"הוא מצא דרך. בשגרה הוא טס הרבה לחו"ל ואני לפעמים עובדת בשעות מאוחרות, אז אנחנו רגילים לזה והילדים עוזרים. הוא פינק אותי, הוא והבת הגדולה היו מבשלים לי ארוחות, מביאים על מגש, מפנים...".
את מחכה להתחסן?
"כן, אני ממש רוצה שהמצב הזה ייגמר ושנחזור לשגרה של מגע ומפגשים חברתיים ושהחינוך יוכל להיות כמו קודם".
ארבעה בידודים
לנשום עמוק
אילה דנגור (36) מחולון, מזכירה במחלקה ההמטולוגית באיכילוב, נשואה ואמא לבן 9 ולתאומות בנות 5
מכיוון שהיא עובדת מערכת הבריאות, חלים על אילה דנגור חוקים מחמירים במיוחד, כמו חיטוי ידיים תכוף ובדיקות קורונה גם במקרה של נזלת קלה. זה לא הפריע לה להיכנס לארבעה בידודים, כולם בשל חשיפה לחולים בגן של בנותיה. "הבידוד הראשון היה בתחילת מאי, לתקופה מלאה של שבועיים, בגלל סייעת שנדבקה. קיבלנו הנחיה להכניס את כל הבית לבידוד", היא מסבירה. גם הבידוד השני, כחודש וחצי מאוחר יותר, נמשך שבועיים מלאים. הבידוד השלישי נמשך עשרה ימים, והרביעי היה "רק" חמישה ימים. "למזלנו זה נפל על סוף השבוע, אז זה לא היה מורגש", היא מסכמת.
אילה: "הבידוד השני היה הרבה יותר מבוסס מסכים, השלישי כבר היה 'וואו!', חוסר סבלנות מוחלט, והרביעי פחות הורגש"
איך חווית את ההבדלים בין הבידודים?
"בבידוד הראשון החברות המדהימות שלי קנו לילדים המון דברי יצירה ומשחקים, והייתה להם ולנו כל כך הרבה סבלנות, שאפילו קצת נהניתי. הבידוד השני היה הרבה יותר מבוסס מסכים, השלישי כבר היה 'וואו!', חוסר סבלנות מוחלט, והרביעי פחות הורגש. כהורים זה הלך ונהיה יותר ויותר קשוח. בראשון עוד סידרתי ארונות מטבח ובגדים, כך שהגענו לבידוד השני כשהכל מסודר... אבל היה קשה מאוד מבחינתנו".
מה שעזר לבני הזוג היה גיוון שגרת הבית וקיום סדר יום מובנה. "ניסינו לשים מוזיקה, לרקוד, כיבינו את האורות והקרנו סרטים, מצאתי מלא הצעות לפעילויות באינטרנט. ידענו שב־21:00 מסתיים היום. סימנו איקסים על הימים, חיכינו שזה יסתיים, אבל זאת המציאות. מקום העבודה נתן לי פרופורציות. הבנתי כמה אני לא מסכנה. מה זה בידוד לעומת מחלה?".
הרהרת באפשרות של חינוך ביתי?
"לא", היא צוחקת, "זה גרם לי להבין שחינוך ביתי לא מתאים לי. כולנו זקוקים למסגרת".
יצאת מחושלת?
"כן. את הבידוד האחרון כבר לקחנו ממש קוּל, 'טוב, עוד בידוד'. אני רוצה להאמין שתוך חצי שנה הכל יהיה מאחורינו".
גם מבחינה זוגית זה נשמע לא פשוט. שניכם הייתם ביחד בסיפור, ובעלך עוד ניסה לעבוד מהבית.
"נכון, צריך לנשום עמוק, לבלוע את הרוק וללמוד לשרוד את זה. אין לנו לאן לברוח, יש לנו בית קטן, ואין מרפסת לצאת אליה".
לקפוץ ממנה, התכוונת.
"בדיוק (צוחקת). אני חושבת שאם שרדנו את זה, נשרוד כל דבר".
