צעירה מגיעה לבית חולים פסיכיאטרי כדי לבקר את אביה המאושפז שם. אחד החולים, שחובש כובע של סנטה קלאוס, מבצע בה מין אוראלי והולך. היא לא יודעת את שמו, הוא לא יודע את שמה. לביקורים הבאים היא מגיעה מאופרת ופוגשת את המאהב במחשכים. אביה שקוע בעולמו ולא מבחין במתרחש. זה התקציר (המעודן) של הסיפור הקצר "אדיפוס הבת" שמשתלב היטב עם הקונספט של "סקס", אסופת סיפורי מין ומיניות (הוצאת "תשע נשמות", ערכו: ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון).
למרבה הפלא, המחברת אושר סניור גדלה במשפחה חרדית בת עשר נפשות ולמדה במוסדות בית יעקב. היא בת 28, רווקה, נולדה בצרפת וגדלה בירושלים. בגיל 19 עזבה את הדת, וכיום היא סטודנטית לפילוסופיה ועובדת בתחום התקשורת. מגיל צעיר כתבה יומנים, וזהו סיפורה הראשון שיוצא לאור. את הוריה לא עדכנה בהישג: "אני מכבדת אותם ועושה הפרדה ביני לבינם. התוצאה היא שהם לא אומרים לי 'איזה יופי שהסיפור שלך יצא לאור', וגם לא 'אוי ואבוי איזה סיפור כתבת'. אם הם יראו, הם יראו. לאחיות שלי שלחתי את הסיפור. אחת אמרה 'וואו', ואחרת כתבה לי שהיא לא אוהבת דיבור זול ומלוכלך ושכל מה שקשור למין אוראלי דוחה אותה ברמות־על. במקום להיעלב העליתי צילום מסך של ההודעות שלה כדי לקדם את הספר. לדעתי זאת אחלה פרסומת", היא צוחקת. "צריך להתבייש פחות בכל מה שקשור לסקס. בכל זאת, רגע לפני שהספר התפרסם שקלתי למשוך את הסיפור שלי".
למה?
"אני רק בתחילת דרכי בתקשורת, יש לי כל מיני שאיפות בתחום. הייתי רוצה להפוך לפרשנית פוליטית, רינה מצליח כזאת, ולהביע את דעותיי. אני לא יודעת איך אתפס כאישה שכותבת על מין. האם זה ראוי? כל הזמן יש לי מחשבות על זה".
מה עזר לך להחליט?
"נזכרתי בכמה וכמה אנשי תקשורת שהמשיכו להתקדם למרות שכתבו ועשו דברים כאלה ואחרים בעברם. אראל סגל, למשל, פרסם ב־2002 ספר בסגנון הזה, 'מיומנו של פסיכופת'. מישהו זוכר לו את זה? שופט אותו על זה? התודעה הפמיניסטית המתפתחת שלי עזרה לי להכריע, כאישה אני יכולה להיות גם וגם וגם. אני יודעת שאנשים יכולים להתייחס לסיפור הזה רק כאל סיפור סקס. מבחינתי הוא על אלימות ושליטה. צעירה נמצאת לבד בעולם, עם אבא פסיבי שהיא צריכה לטפל בו. היא רק רוצה לעוף משם, אבל הנפש שלה מובילה אותה לעשות השלכה על המשוגע ששולט בה".
אושר סניור: "אחותי אמרה שהיא לא אוהבת דיבור זול ומלוכלך. במקום להיעלב, העליתי צילום מסך של ההודעות שלה כדי לקדם את הספר"
תיארת את בית החולים הפסיכיאטרי כאילו את מכירה אותו מבפנים.
"כן, הייתה לי חברה שהוריה אושפזו בבית חולים פסיכיאטרי, ואני ביקרתי שם הרבה. כשאוריאל קון כתב שהוא מחפש סיפורים ארוטיים, מיד עלה לי לראש הלוקיישן, בית חולים פסיכיאטרי. הייתי אז חזק בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, והעיסוק בשיגעון עניין אותי".
את זוכרת את המפגש הראשון שלך עם שיגעון?
"כן. כשהייתי בת 11 הייתה לי קרובת משפחה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. הייתי ילדה חרדית קטנה, מה לי ולנפש האדם? אמא שלי שלחה אותי אליה, לוודא שהיא לא קופצת מהמרפסת. פתחתי את הדלת ואמרתי 'היי'. היא הייתה שם לבד, בלי התינוק, ואמרה: 'לכי מכאן, את מפריעה לי'. לא ידעתי מה עובר עליה, כי אף אחד לא דיבר על הנושא הזה בחברה החרדית".
לצד הסיפור של סניור מתפרסמים בקובץ סיפורים קצרים של אילנה ברנשטיין, רון דהן, תמר מור סלע ועוד.
ז'אנר הספרות הארוטית, שבעבר היה חלק נידח בספרות העברית, נעשה מבוקש במיוחד בשנים האחרונות, מאז פרסום סדרת ספרי "50 גוונים של אפור". כ־500 כותרים ארוטיים יוצאים לאור בכל שנה בעברית - מתורגמים ומקוריים.
אושר סניור: "בגיל 13 חברה נתנה לי ספרון עם 'אוזני חמור' ב'קטעים הלא־צנועים', ככה קראנו לזה. כשהייתי בת 15 שאלתי מהספרייה ספר של דניאל סטיל והחבאתי אותו מאמא שלי"
"דווקא בתור חרדית היו לי כמה מפגשים ראשוניים עם סקס בספרות", נזכרת סניור. "בגיל 13 חברה נתנה לי ספרון עם 'אוזני חמור' ב'קטעים הלא־צנועים', ככה קראנו לזה. כשהייתי בת 15 שאלתי מהספרייה ספר של דניאל סטיל, ואני זוכרת סיפור על לסביות שאור הירח העיר על מיטתן, ותיאורי הסקס בו מאוד עניינו אותי והחבאתי אותו מאמא שלי. בגיל 17 קניתי מחשב מכספי וגלשתי באינטרנט דרך החיבור של השכנים. נכנסתי לפורומים של בני נוער והכרתי חילונים שאהבתי אבל לא פגשתי. התחלתי לשאול את עצמי מי צודק ומי לא".
מתי עזבת את הדת?
"כשהייתי דתייה הרגשתי בת מלך, שזו זכות להיות יהודייה, הייתי בתוך זה עד הסוף, למדתי ושאלתי הרבה שאלות. בסוף זה גם מה שערער את הדת עבורי. התחלתי בתהליך היציאה בשאלה בגיל 19, הפכתי לחילונית לחלוטין בגיל 23, אבל במובן התרבותי אני דתייה עד היום".
מה גילית בעולם החילוני?
"שיש מלא דברים שאני עדיין לא יודעת: אנגלית, מוזיקה, ספרות. יש לי רעב אינסופי לדעת. אצלנו לא לימדו את נתן אלתרמן ולאה גולדברג. שיעורי הספרות היו מצונזרים, למדנו בהם בעיקר סיפורים עם מוסר השכל נגד תאוות העולם. למרות זאת אני מרגישה מלאוּת גדולה מהתכנים הדתיים שספגתי, מהמוזיקה, מהאגדות ומסיפורי חז"ל. אני אוהבת ללמוד, והשלמתי הרבה חומר בנושאים שעניינו אותי: אזרחות, פילוסופיה ואמנות. כבר השלמתי עם זה שלא אכיר כל שיר וסרט. למרות זאת הרבה פעמים חברים יורדים עליי. מה, לא ראית 'התפוז המכני?', זה חור בהשכלה! זה מבאס אותי".
מה היה הגילוי הכי משמעותי שלך?
"התחברתי ליומנים של אתי הילסום, אינטלקטואלית הולנדית צעירה שנספתה בשואה. עשיתי את הקעקוע הראשון שלי בעקבות מילותיה האחרונות ביומן: 'הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים'. גם אני כותבת יומנים מגיל צעיר, ובאיזשהו שלב התחלתי לכתוב מכתבים לאתי. אני תמיד מסתובבת עם אחד הספרים שלה".
