רק בגיל 30, קצת אחרי שהתגרשה מהמוזיקאי אריאל קשת (הבן של ששי ויונה) שהיה גם המנהל המוזיקלי שלה, הגשימה הזמרת גל דה פז (34) את חלומה להתנסות בחומרים אסורים כדי להרגיע את הכאב. "מה לא ניסיתי? אסיד, MDMA, פטריות, כל הדברים שתמיד רציתי לנסות ואף פעם לא העזתי", היא אומרת. "וויד (כלומר, קנאביס) אני מעשנת מהתיכון. הוא מרגיע אותי ואת הכאבים שלי, גם הפיזיים. אני סובלת מאוד מכאבי מחזור, על גבול האנדומטריוזיס, ואם זה קורה בהופעה זה נורא, אני כמעט לא יכולה לעמוד על הבמה. בשבילי הוא כמו תרופה. הייתי נותנת לכל המנהיגים שלנו איזה ג'וינט, שיירגעו".
איך הרגשת עם החומרים האלה? לא פחדת?
"אני אף פעם לא עושה סמים ברמה שאני מאבדת את זה, אני מאוד נזהרת. אני רק רוצה את הקצת מעבר, לא לגמרי לעבור לצד השני, בטח לא להתמכר. כשעשיתי אסיד כתבתי את האלבום הכי טוב שלי, Supply & Demand, שנבחר בין 30 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של עיתון 'הארץ', ואחד השירים משם נבחר לשיר השנה שלהם. זה האלבום הראשון שלי שבו אריאל לא היה מעורב, וצללתי לתוך השירים בעומקים שלא הייתי בהם לפני כן. אריאל הוא מוזיקאי מדהים ומפיק מדהים, אבל כל עוד עבדתי איתו, לא באמת יכולתי לגלות את עצמי עד הסוף, כי נשענתי עליו. אין מה לעשות, זה מאוד נוח".
אריאל רצה ילדים, אני רציתי חופש
את אריאל (42), מפיק מוזיקלי והקלידן של להקת Full Trunk, היא הכירה דרך חבר משותף. "אריאל למד אז בפריז, ובביקור בארץ הוא בא להופעה שלי", היא משחזרת. "התחלנו לעבוד ביחד וגלשנו לקשר רומנטי, הכי קלישאה שיש: הזמרת והמפיק. אחרי חודשיים הוא כבר הציע לי נישואים, ואחרי שנה התחתנו. זו הייתה אהבה גדולה, אבל עם השנים ראינו שכל אחד מאיתנו רוצה דברים אחרים, והרבה זמן לא הצלחנו להגיד את זה בקול רם אחד לשני".
מה רצית שהוא לא רצה?
"חופש. הרגשתי כבולה והתחילה להתפתח אצלי סלידה ממונוגמיה. עדיין לא ידעתי את זה, פשוט רציתי לנסות עוד דברים. בבסיס שלי אני היפית, ילדת פרחים שלא מסתדרת במסגרות".
ומה הוא רצה שאת לא רצית?
"ילדים. אף פעם לא רציתי ילדים משלי. בגיל 25 נכנסתי להיריון ועשיתי הפלה. הרופאה אמרה לי, 'את בת 25, נשואה ובריאה, אף אחד לא יאשר לך הפלה, אז אני רושמת לך שלקחת תרופה שעלולה להזיק לתינוק, או שתגידי שבגדת בבעלך'. הלכתי לוועדה להפסקת היריון, כשאני יודעת שהם יודעים שאני עובדת עליהם, אבל הם חתמו לי".
איך אריאל הרגיש עם ההפלה?
"הוא תמך בי במאה אחוז, אבל ראיתי אצלו את הקושי".
אחרי ההפלה נסעו בני הזוג ללוס־אנג'לס. גל רצתה לנסות את מזלה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שם קראה לעצמה "גולדי", כשם אלבומה השני. "עשיתי שם איזה 30 הופעות בפחות משנה", היא מספרת. "הופעתי במקומות הכי מפוקפקים, למשל מאחורי מסעדה מקסיקנית, כשמלפניי עברו המלצרים ובקהל היו רק אלה שהופיעו לפניי ואחריי. הרגשתי שם ממש סיכה בערימה של חציר, וגם אריאל לא היה מבסוט והיה לי קשה להחזיק אותו שם בכוח".
כשחזרו משם אחרי שנה, התחילה מערכת היחסים להידרדר. "הייתי עצובה, שבורה נפשית, אומללה. נקרעתי בין מה שחשבתי שנכון לי לבין האדם שאני אוהבת, לא רציתי לפגוע בו".
הפרידה הייתה קשה?
"הייתי איתו מגיל 19 עד גיל 28, ואלה השנים שבהן האישיות שלך מתעצבת. אנשים שמכירים את שנינו אמרו לי אחרי זה שהם לא הופתעו, הם רק לא הבינו איך היינו ביחד כל כך הרבה שנים. נשארתי לבד, בלי בן זוג ובלי מפיק, ובתור בת לאמא שהתחתנה שלוש פעמים, הרגשתי כישלון. היום אריאל נשוי ויש לו ילד מדהים".
"הייתי עם אריאל מגיל 19 עד גיל 28, ואלה השנים שבהן האישיות שלך מתעצבת. נשארתי לבד, בלי בן זוג ובלי מפיק, ובתור בת לאמא שהתחתנה שלוש פעמים, הרגשתי כישלון"
איך הוריו, ששי ויונה, הגיבו?
"הם מאוד התאכזבו, וזה מובן לגמרי. יונה ואני היינו חברות מאוד טובות. כשנפרדתי מאריאל נפרדתי גם מהם, והיה לי מאוד קשה, הייתי ממש בדיכאון. היום אנחנו לא כל כך בקשר, אבל אם אני אראה אותם ברחוב, אתן להם חיבוק".
איך התאוששת מהפרידה?
"בזכות הלהקה שלי, The Paz Band. אחרי הפרידה הם היו סלע מאוד גדול בשבילי, היינו כמו משפחה. אחרי שכתבתי את האלבום החלטנו לעשות הד־סטארט וגייסנו 85 אלף שקל, וזה מה שביסס אותנו כלהקה".
6 צפייה בגלריה
"אם אראה אותם ברחוב, אתן להם חיבוק". החמים לשעבר, ששי קשת ויונה אליאן
(צילום: צביקה טישלר)
הייתי ילדת פרחים, אבל החיים דרשו שאתבגר
גל נולדה באילת, ובגיל שלוש עזבה עם אמה לקיסריה, כשהוריה התגרשו. אביה, עופר, שעמו היה לה קשר רופף, הקים משפחה חדשה ונולדו לו שני ילדים. הוא נפטר מדום לב בגיל 45, כשהייתה בת 20. מאמה, דפנה בן־דוד, עורכת דין לענייני משפחה (ולשעבר זמרת ברים) שהתחתנה עוד פעמיים, יש לה שני אחים.
"גדלתי כילדת פרחים, אבל החיים דרשו ממני להתבגר מהר", היא אומרת. "לא אהבתי את הקשר עם אבא שלי. כילדה הייתי טסה אליו מדי פעם לאילת, עד שלא הייתי חייבת יותר והפסקתי. הייתה לו טינה מסוימת כלפי אמא שלי והוא הוציא את זה עליי. לדוגמה, כשהייתי בת ארבע היו לי תלתלי זהב עד הטוסיק, משהו מדהים, והוא החזיר אותי הביתה עם שיער קצוץ. אני לא זוכרת את זה כטראומה, אני רק זוכרת את אמא שלי מזועזעת. כל הקשר עם אבא שלי יצר אצלי סלידה מהעיר עצמה, כי אילת בשבילי היא אבא שלי".
מאז שנולדה, הבמה היא חלק בלתי נפרד מחייה. בגיל עשר היא כבר הבינה שאפשר גם להתפרנס מזה, כשהחלה בגילה הצעיר להופיע במועדונים עם אמה, ששילמה לה עבור השתתפותה. "גדלתי בבית מאוד מוזיקלי, אמא הייתה שרה כל הזמן, היא הייתה שומעת שירים ומיד עושה קול שני", היא מספרת. "אני לא זוכרת שקיבלתי החלטה להיות זמרת, זה תמיד היה שם". בגיל 12 השתתפה בתחרות המוזיקה לילדים "בראבו", ובגיל 14 זכתה במקום השני בתחרות "קולות וצלילים" של הטלוויזיה החינוכית, כשאת המקום הראשון קטפה נינט. "אנחנו מכירות מאז, לא הפכנו לחברות, אבל תמיד נגיד שלום כשנראה אחת את השנייה", היא אומרת.
היא למדה בבית הספר האזורי בקיבוץ מעגן־מיכאל, וכנערה החלה לפתח "סוג של הפרעת אכילה", כדבריה. "הייתי ילדה רזה, אבל באיזשהו שלב נעשיתי עגלגלה והיה לי ציצי מהגדולים בשכבה. מגיל מאוד צעיר הייתי מאוד נשית, ומסביבי היו כל הילדות הקטנות עם הציצי השטוח... היה לי קשה לאכול את זה".
איך את מרגישה היום ביחס לגוף שלך?
"יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הגוף שלי. יש לי חברה טובה וצלמת מדהימה בשם אילנית תורג'מן, שמצלמת עירום נשי, והרבה שנים היא מנסה לשכנע אותי להצטלם בעירום. בשנים שהייתי עושה כושר והייתי נורא רזה התביישתי, ודווקא עכשיו, כשאני יותר עגלגלה, הסכמתי. זו תוצאה של הרבה עבודה עם עצמי כדי להרגיש בנוח עם הגוף שלי ולאהוב את עצמי כמו שאני".
אחרי שהצבא ויתר עליה ("מחזור עם עודף בנות") החלה ללמוד מוזיקה ב"רימון". "אני די בטוחה שהייתי המתמודדת הכי צעירה שזכתה אי פעם ב'שירימון', התחרות השנתית הגדולה של בית הספר", היא מספרת. "השנה הוזמנתי להיות שופטת בתחרות, וזו היתה סגירת מעגל מדהימה".
6 צפייה בגלריה
מתוך סדרת צילומי העירום שעשתה. "יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הגוף שלי"
(צילום: אילנית תורג'מן)
אחרי שפרשה מ"רימון", הוציאה גל את האלבום "בלוז לחלום", ראשון מתוך ארבעה שהוציאה (והיתה שותפה לעוד ארבעה אלבומים של לוסיל קרו) עד כה והיחיד בעברית. האלבום הזה לא מאפיין כלל את הכיוון המוזיקלי האינדי־רוק שבו המשיכה לאחר מכן, ונשמע הכי רחוק ממה שהיא היום. "נשברתי מהכישלון של האלבום, ראיתי את זה כסוף העולם, אבל היום אני מבינה שהוא היה עוד שלב בתהליך שאני עוברת כמוזיקאית", היא מסבירה. "היום נראה שהאלבום הזה לא קשור אליי, אני עומדת מאחוריו, אבל אני לא שרה אותו בהופעות. אני רואה את עצמי כלייט־בלומר. התחלתי מאוד מוקדם, אבל רק בשנים האחרונות אני מבינה מי אני באמת".
מי את באמת?
"אני לא מקדונלד'ס. זה סבבה מבחינתי להיות המסעדה הקטנה הזו בפריז, עם חמישה שולחנות ותפריט שלא כל אחד מתחבר אליו, אבל היא מדהימה וכל מי שמגיע לפריז חייב לבקר בה. הבנתי שלא כל המסעדות יכולות להיות מקדונלד'ס, ויש בזה משהו מאוד משחרר".
את מצליחה להתפרנס ממוזיקה?
"אני מתפרנסת רק ממוזיקה, אבל אני לא יכולה להסתמך רק על הופעות ולכן מלמדת פיתוח קול ועושה מנטורינג למוזיקאים צעירים. כל מה שאני רוצה זה להתקיים ממוזיקה, אבל אני לא מתפשרת ואני מוכנה לשלם את המחיר. למשל, לא עשיתי ולא אעשה ריאליטי לעולם".
אבל הלכת לאודישנים ב"כוכב נולד".
"די, נו. זה לא נחשב. הלכתי בכיתה י"ב כי כולם מסביבי אכלו לי את הראש. הגעתי עד השלב הלפני אחרון ונפלתי, וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. חוויית האודישנים לא עשתה לי טוב".
לחמם את אירוסמית' היה יוזמה שלי
בשנים שעברו מאז חזרה מאל.איי היא רשמה לעצמה כמה וכמה הישגים: שלום חנוך אירח אותה בשוני, היא הופיעה בערב מחווה ליצחק קלפטר, השתתפה באלבום הקורונה "צו השעה" (בדואט עם גיא מזיג), שרה עם אריק ברמן ודודו טסה, נבחרה בשנת 2015 לאשת השנה האלטרנטיבית בתחום המוזיקה בישראל, ואפילו חיממה את אירוסמית' כשהופיעו בפארק הירקון מול 50 אלף צופים, "ועדיין רוב האנשים לא יודעים מי אני", היא צוחקת. "פעם הופעתי עם נצ'י נצ' בירושלים, ואחד מעובדי הבמה שאל מי מופיע היום, אז השני ענה לו: 'נצ'י נצ' וזאת שצורחת'. ואני יושבת לידו. המשפט ששמעתי הכי הרבה בחיים הוא 'איך זה שלא מכירים אותך?'".
איך זה שלא מכירים אותך?
"כי אני לא במיינסטרים, למרות שיש לי שירים שאם אדל הייתה מוציאה הם היו חורכים את הרדיו. אני עושה הכי הרבה שאני יכולה כדי להגיע לקהל גדול, אבל יש לי קווים אדומים. תמיד רציתי להיות אריתה פרנקלין, לא בריטני ספירס. כשאני הולכת ברחוב, יש אנשים שמזהים אותי וניגשים, אבל נגיד אחד מתוך חמישה. מגיל ממש צעיר עשיתי הרבה שיתופי פעולה עם עולם המיינסטרים, אבל נראה לי שהז׳אנר שמייצג אותי עוד לא מתקבל בארץ בקלות, במיוחד כשאני שרה באנגלית".
אז למה באנגלית?
"אף פעם לא הרגשתי נוח לשיר בעברית, גדלתי על מוזיקה באנגלית, והאנגלית פותחת לי דלת לעולם, וזה מדהים מה שקורה בעולם. לשמחתי יש את הקהל שלי, וכשאני פותחת 'בארבי', הוא תמיד מלא. כיף שב־5.6 אני שוב מופיעה שם".
איך הגעת לחמם את אירוסמית'?
"כששמעתי שהם מגיעים לארץ חשבתי לעצמי שאין אף להקה בארץ שמתאימה יותר ממני לחמם אותם, כי אני תפורה עליהם. כתבתי מייל למכרה שעובדת בקבוצת בלוסטון, חברת ההפקה שהביאה אותם, נדנדתי וניג'סתי, ואז בא לי רעיון ופרסמתי בעמוד שלי שאם נגיע לכמות מסוימת של לייקים, נחמם את אירוסמית'. המפיקים נדלקו על הרעיון ולקחו את זה ל־ynet. הם עשו תחרות על הזכות לחמם את אירוסמית' אבל לא באמת, כי מי שהחליט בסוף היה המפיק של אירוסמית', והוא בחר בנו. זה היה רגע מכונן בחיי. נהניתי בטירוף להופיע מול 50 אלף איש, וידעתי במאה אחוז שאנשים שאוהבים את אירוסמית' יאהבו אותנו".
"כששמעתי שאירוסמית' מגיעים לארץ חשבתי לעצמי שאין אף להקה בארץ שמתאימה יותר ממני לחמם אותם. זה היה רגע מכונן בחיי. נהניתי בטירוף להופיע מול 50 אלף איש"
איך בישרו לך שנבחרת?
"הכי דרמטי. התקשרו אליי מהרדיו בשידור חי, ואני כמו איזו עלובה התחלתי לבכות. הכי מביך שיש. עבדתי על זה כל כך קשה, שכל המתח נפל לי באותו רגע".
איך היה לפגוש את סטיבן טיילר, אליל נעורייך?
"לצערי לא יצא לנו לפגוש אותו וגם לא את הלהקה. לדעתי הם לא היו מעוניינים. גם אני לא אוהבת שבאים לדבר איתי לפני הופעות, אז אני מבינה אותם. מדובר באנשים עייפים מאוד, כבר אין להם כוח לכלום, ואם להיות כנה, הם גם לא הכי נחמדים".
התבאסת?
"לא ממש, שמחתי בחלקי".
הודעתי שאני לא יכולה להיות ביחסים מונוגמיים
כבר שלוש שנים שגל מנהלת זוגיות פוליאמורית עם ישגב דותן (35), המפיק והגיטריסט של לוסיל קרו, להקת היפ־הופ ופאנק המונה תשעה מוזיקאים, שבה היא הסולנית. "אחרי חמש שנים של חברות אפלטונית, פתאום התאהבנו", היא צוהלת. "אני עשיתי את המוב, אבל ידעתי שזה יבוא לו טוב. אמרתי לו, 'תקשיב, אני אוהבת אותך ורוצה שנהיה ביחד, אבל אני לא יכולה להיות ביחסים מונוגמיים, והצעתי לו לנסות יחסים פוליאמוריים. הוא לא אוהב את המילה הזאת, הוא מעדיף 'זוגיות מאפשרת'".
למה את מעדיפה מערכת יחסים פתוחה?
"סקס אצלי אף פעם לא היה אישיו, זה פשוט עוד משהו שעושים כשאת בקשר עם מישהו, ואני בן אדם שאוהב אנשים. לאורך השנים רוב החברים שלי היו בנים, וגיליתי שקשר מונוגמי מפריע לקשרים שלי איתם, כי אני בן אדם מאוד פיזי. יכול להיות שזה בגלל שעברתי הטרדה מינית בגיל צעיר. זה משהו שאף פעם לא דיברתי עליו, אבל ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שיש קשר".
מתי זה קרה?
"אבא של חברה שלי הטריד אותי באופן מתמשך ביסודי, וזה בית שהייתי מבקרת בו המון. אמנם לא הייתה חדירה, אבל היו נגיעות מרחיקות לכת באזורים המוצנעים. בתור ילדה קטנה עם חסך אבהי לקח לי המון זמן להבין שזה לא בסדר. סיפרתי למטפלת של אחותי הקטנה, והיא סיפרה לאמא שלי. היא רצתה להגיש נגדו תלונה, אבל לא הסכמתי, אז היא הלכה וסיפרה לאשתו. אני מצטערת שלא הגשנו תלונה, כי אחרי זה גילינו שהוא הטריד עוד חברות, לא רק אותי. זה הגיע לבית הספר ועשו עליי חרם כי חשבו שהמצאתי את זה. החברה שלי מאוד כעסה עליי אז, אבל היום אנחנו חברות מאוד טובות".
"סקס אצלי אף פעם לא היה אישיו, זה פשוט עוד משהו שעושים כשאת בקשר עם מישהו. לאורך השנים רוב החברים שלי היו בנים, וגיליתי שקשר מונוגמי מפריע לקשרים שלי איתם, כי אני בן אדם מאוד פיזי"
איך הזוגיות שלך ושל ישגב נראית?
"אנחנו לא גרים ביחד, אבל ישנים ביחד בכל ערב כשאנחנו לא עם אחרים. יחסים כאלה יכולים להתקיים בצורה בריאה רק אם יש אהבה מאוד גדולה עם בן הזוג הראשוני, ורק אם יש תקשורת תמידית".
אין חשש שבן זוג מזדמן יתפוס את מקומכם בקשר?
"הדברים האלה יכולים לקרות גם במונוגמיה".
אבל פה יש יותר הזדמנויות.
"בגלל שהאהבה שלנו כל כך חזקה, אפילו שאנחנו פוגשים אנשים מדהימים שכיף לנו איתם, אנחנו תמיד חוזרים להיות ביחד. שנינו מרגישים שזו אהבת חיינו".
בני הזוג המזדמנים יודעים שאת במערכת יחסים?
"ברור, הכל ידוע מראש. מי שלא מתאים לו או שזה גדול עליו, לא נשאר".
את מקנאה לפעמים כשהוא עם אחרות?
"לא באמת. בהתחלה לא היה פשוט לי לחשוב שהוא מתעסק עם נשים אחרות, כי הוא כזה גבר מדהים, אבל אני שמחה שכיף לו. תכלס אני עושה את אותו דבר, גם אני חווה רגעים אינטימיים עם בני זוג אחרים. אני מניחה שאם יום אחד נרצה לגור ביחד, נוציא את הקונספט הפתוח מהבית".
"אני לגמרי שלמה עם זה שלא תהיה לי המשכיות, האלבומים שלי הם הילדים שלי, והשירים שלי תמיד יישארו פה"
ומה בנוגע לילדים, יש לך היום מחשבות אחרות?
"אני עדיין לא רוצה ילדים, מאוד נוח לי במקום האגואיסטי הזה. אני לא פנויה לזה בגלל העבודה, וגם קשה לי עם המחויבות הרגשית הזאת, אני רגישה מדי. כשאני חושבת על זה שיהיה לי ילד ואני אוהב אותו כל כך שאני אזנח את המוזיקה, אני מפסיקה לנשום. אני מאוד אוהבת ילדים, אני רואה את הילדים של החברים שלי, וזה מדהים, אבל לי לא מתאימה כל האחריות הזאת. אומרים לי, 'ואם תתחרטי? את לא נעשית יותר צעירה, והשעון הביולוגי מתקתק'. בטח שאני מבינה את זה, אבל אין לי בעיה לאמץ. לא דחוף לי לגדל ילד עם הגנים שלי, יש כל כך הרבה ילדים שאין להם בית. אני לגמרי שלמה עם זה שלא תהיה לי המשכיות, האלבומים שלי הם הילדים שלי, והשירים שלי תמיד יישארו פה".
