לא בקלות קיבלה הזמרת מנור שבת (40) את ההחלטה להביא לעולם ילד מתרומת זרע. קדמו לכך לבטים רבים, וגם כשהתחילה להריץ הליכים, הם הופסקו בכל פעם שנדמה היה לה שהנה היא תכף מכירה מישהו ועושה את זה כמו שתמיד חלמה. היום, כשהיא בשבוע ה־26 להריונה עם בת בבטן, היא כל כך מאושרת, שהיא לא מבינה למה היססה.
"אני עוד לא מעכלת שעשיתי את זה לבד", היא אומרת. "דחיתי ודחיתי את ההחלטה, לא ממקום שאני עוד לא בשלה להיות אמא אלא ממקום שאני רוצה לעשות את זה מאהבה. בגיל 35 התחלתי להתלבט אם להקפיא ביציות כדי להוריד את הלחץ. אמרו לי: 'כשתרצי ילדים בגיל 42, יהיו לך ביציות טובות של גיל 35', אבל משהו עצר אותי. אמרתי לעצמי: 'לאן את ממהרת? את רק בת 35, תמצאי את הגבר שלך ויהיה לך עם מי לעשות ילד'. אני מאוד רוצה זוגיות ועשיתי המון בשביל זה".
הייתה לך זוגיות מאז שהתגרשת, לפני שבע שנים?
"היו לי ניסיונות לייצר זוגיות, היו גם מערכות יחסים, חלקן טובות וחלקן פחות, והגעתי למסקנה שלמצוא חיבור אמיתי בגיל שלי זה לא פשוט. אני שומעת סביבי כל כך הרבה סיפורי אימה, חוויתי כל כך הרבה אכזבות והחמצות, הלב שלי נשבר לא פעם, והיום אני חושבת שזה קרה כי באתי עם אנרגיה של לחץ מהשעון הביולוגי".
5 צפייה בגלריה
"אני רוצה לחזק את אחיותיי הנשים לא לפחד ולא להתבייש"
(צילום: לירן מור, סגנון: לימור מאיה ריחאנה)
מה היו החששות לעשות את זה לבד?
"כל הזמן הרגשתי שאולי לא עשיתי מספיק. זה חוסר רציני לגדול בלי אבא, ותאמיני לי שאני יודעת מה המשמעות של אבא, כי יש לי את האבא הכי אוהב והכי תומך בעולם. באיזשהו מקום גם קצת התביישתי בזה. אמרתי, 'מה, כולם בזוגיות ואני לא? חסר לי משהו? אני פגומה? מה לא בסדר איתי?'. הרגשתי שלעשות ילד לבד זה קצת כמו הודאה בכישלון. אני זוכרת שבהתחלה חשבתי לא לספר לאף אחד, אבל תוך כדי התהליך הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון והשלם, והיום אני רואה את זה ממקום של גבורה. הייתי צריכה הרבה נחישות כדי לעבור את התהליך הזה לבד".
"ההורים שלי אוד תומכים, הם בעצמם אמרו לי כל הזמן, 'מנור, אין לך מה לחכות, הזמן לא פועל לטובתך', ואני תמיד עניתי, 'אבל רגע, יש לי דייט מחר, אולי זה הגורל שלי?'"
למה נחישות?
"בואי נתחיל מזה שיש המון אטימות כלפי נשים כמוני. כל דלת שניסיתי לפתוח נטרקה לי בפנים. את מלאת הורמונים שמשבשים לך את המיינד, ואין לך בן זוג שיחזיק לך את היד ויעודד אותך. כמה פעמים נצבט לי הלב לראות בחדרי המתנה זוגות שעושים את זה ביחד. בכיתי את החיים שלי כי אף אחד לא ניגש אליי או הביא לי כוס מים, הייתי לבד, לבד. היום אני מרגישה סוג של שליחות, ואני רוצה לחזק את אחיותיי הנשים לא לפחד ולא להתבייש, כי המון נשים מתביישות בזה. גם אני בהתחלה התביישתי, אבל ברגע שפרסמתי את זה נהייתי לביאה. מאות נשים כבר פנו אליי עם שאלות, ואני מסבירה להן ומדריכה אותן. הבטחתי לעצמי שאני אהיה בשבילן כל מה שלי לא היה".
"גם דודה שלי לאה שבת היא אם יחידנית. להבדיל ממני, לה לא הייתה סביבה תומכת. סבא וסבתא שלי לא קיבלו את זה, כי מה זה לאמץ ילדה מרוסיה? בשבילם זה היה סוג של מוקצה, והיא הלכה כמו גיבורה ועשתה את זה לגמרי לבד"
מתי במהלך ההיריון הרגשת במיוחד בחסרונו של בן זוג?
"כשהרגשתי אותה בפעם הראשונה. זה קרה ב־11 בלילה, הייתי לבד בבית, בכיתי מהתרגשות, ואז אמרתי לעצמי, 'אם היה פה מישהו שישים את היד ויתרגש ביחד איתי מהרגע הזה, זה היה מושלם'. הייתה לי צביטונת קטנה כזאת, אבל תוך שנייה אמרתי לעצמי, 'את גיבורה ואת לביאה ואת יכולה להתרגש מזה גם לבד'".
מה אמרו בבית על ההחלטה?
"שהם מאחוריי במאה אחוז. פעם אחת לקחתי את ההורים שלי לאולטרסאונד, ואבא שלי שם את התמונה של הילדה כשומר מסך. הם מאוד תומכים, הם בעצמם אמרו לי כל הזמן, 'מנור, אין לך מה לחכות, הזמן לא פועל לטובתך', ואני תמיד עניתי, 'אבל רגע, יש לי דייט מחר, אולי זה הגורל שלי?'. גם דודה שלי לאה (הזמרת לאה שבת, ד"ח) היא אם יחידנית לדנה המהממת. להבדיל ממני, לה לא הייתה סביבה תומכת. סבא וסבתא שלי לא קיבלו את זה, כי מה זה לאמץ ילדה מרוסיה? בשבילם זה היה סוג של מוקצה, והיא הלכה כמו גיבורה ועשתה את זה לגמרי לבד".
נס בחדר ניתוח
מנור בחרה לפנות לבנק זרע אמריקאי גם בעקבות התייעצות עם רב ("הוא אמר לי שעדיף לקחת תורם מחו"ל"), גם כי לדבריה בארצות־הברית הבדיקות הגנטיות לתורמים יותר נרחבות, וגם, ואולי בעיקר, כי אפשר שם לראות תמונות של התורמים הפוטנציאליים בילדותם. "בארץ יש רק פרטים יבשים, את לא רואה מה את קונה, ורציתי לראות בעיניים מה אני מקבלת", היא אומרת. "אמנם זו תמונת ילדות, אבל ביחד עם נתונים של גובה, משקל ותעסוקה, אפשר להשלים את התמונה. בחרתי בתורם שהכי דומה לנו: מוזיקאי, שמאלי כמוני, דומה בצבעים למשפחה שלי. התמונה שלו כילד ממש הזכירה לי את אחי, אביהו".
"בארץ יש רק פרטים יבשים של תורם הזרע. בארצות־הברית יש תמונת ילדות שלו. בחרתי בתורם שהכי דומה לנו: מוזיקאי ודומה בצבעים למשפחה שלי"
היא הרתה בהפריה השלישית (לאחר הזרעה והפריה שנכשלו), והתבשרה על כך בתום ניתוח קשה שעברה עקב זיהום בשחלות. "כמעט איבדתי את החיים שלי, עברתי ניתוח חירום מסוכן עוד לפני שידעתי בכלל שאני בהיריון", היא מספרת. "באותו יום, לפני הניתוח, עשיתי בדיקה ביתית שיצאה חיובית, אבל הייתי מפוצצת בהורמונים, אז לקחתי את זה בעירבון מוגבל, פחדתי לשמוח. למחרת הייתי אמורה לעשות בדיקת דם כדי לדעת במאה אחוז שאני בהיריון, ובלילה התחילו כאבי תופת, לא יכולתי לנשום מרוב כאבים".
"אמרו שאם הייתי מגיעה באיחור של כמה דקות, לא הייתי שורדת. הביאו את כל הרופאים של המחלקה לראות את הנס שקרה לי, הם לא הבינו איך שרדתי, ואותי כל מה שעניין היה אם אני בהיריון"
מה קרה?
"בגלל השאיבה אחת הביציות נתקעה בשחלה. כתוצאה מזה הבטן שלי התמלאה בדם. באמצע הלילה, כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים, הזמנתי אמבולנס ואמרתי להם, 'אני לבד בבית ואני הולכת למות, תבואו מהר'. איך שהפרמדיקים ראו אותי הם הזמינו ניידת טיפול נמרץ כי כל המדדים שלי היו ברצפה. בשש בבוקר כבר הכניסו אותי לניתוח בהול כי לא ידעו מה יש לי, ברמת המדאיג. הניתוח, שהיה אמור לקחת 45 דקות, נמשך שלוש שעות, אמא שלי כמעט מתה מדאגה בחוץ, לאבא שלי בכלל לא סיפרנו כי לא רצינו להדאיג אותו. בסוף הניתוח הרופאים אמרו שניצלתי בנס, שאם הייתי מגיעה באיחור של כמה דקות, לא הייתי שורדת. הביאו את כל הרופאים של המחלקה לראות את הנס שקרה לי, הם לא הבינו איך שרדתי, ואותי כל מה שעניין היה אם אני בהיריון".
5 צפייה בגלריה
"אף פעם לא ניסיתי להיכנס לנעליים הגדולות של אבא שלי או של דודה שלי"
(צילום: לירן מור, סגנון: לימור מאיה ריחאנה)
אבא הבוס
במהלך השנים הוציאה כמה סינגלים. אחד מהם, "כשאתה", שהלחין והפיק אביה כפיצוי על כך שהיא הפסידה בגללו הזדמנות להיכנס לתוכנית הריאליטי "דה וויס", הביא לה את התואר "תגלית השנה" של גלגלצ.
להיות "הבת של" זה לא תמיד יתרון.
"כולם צריכים לעשות דרך, לעבוד קשה ולדעת שיש המון גורמים שעלולים לגרום לך להיכשל, ובתור 'הבת של' - על אחת כמה וכמה. אף פעם לא ניסיתי להיכנס לנעליים הגדולות של אבא שלי או של דודה שלי, אני שרה בסגנון אחר לגמרי, אבל הציפייה ממני הייתה שאכנס לנעליים האלה, והמשקל על הכתפיים שלי היה כבד מנשוא. לא רק אני, דרך אגב, גם אביהו, שהוא זמר מעולה, גדל בצלו של אבא, ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כעובדה. זכינו להיוולד לאבא כזה, שהוא קונצנזוס במדינה, אבל עדיין זה לגדול תחת כנפיים גדולות שהרבה פעמים עוטפות אותך והרבה פעמים גם מטילות עלייך חובת הוכחה בלתי אפשרית. אין מה לעשות, תמיד יגידו שאת שם בגלל אבא שלך, אבל בסופו של דבר אם לא תהיי טובה, פשוט לא תהיי שם".
איך התמודדתם, את ואביהו, עם הצל הזה?
"שנינו זמרי ליווי של אבא, הוא נותן לנו במה מטורפת וגם פרנסה לא רעה, ועם זאת רצינו שיהיה לנו משהו משלנו, אז בנינו מופע שאותו אנחנו מריצים כשאנחנו לא מופיעים עם אבא".
איזה בוס הוא שלומי שבת?
"לא קל. כבוס הוא פרפקציוניסט, אז מהבחינה הזאת לפעמים הוא בן אדם קשה. הוא רוצה להוציא מהנגנים והזמרים שלו את המיטב, אז גם אם יש לו הערות, אני מקבלת, כי זו לא הבמה שלי אלא שלו".
הראיון המלא עם מנור שבת מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
