סיפורה של מרב שובל, 41, רווקה, מנהלת אופרציות דיגיטליות. מתגוררת בתל־אביב
לאורך השנים סבלתי מחוסר מזל בכל מה שקשור לזוגיות. בגיל 35 יצאתי עם מישהו כמה חודשים, ואז גילו אצלי סרטן שד. כשסיפרתי לבן הזוג הוא נעלם. למזלי הגילוי היה בשלב מוקדם ולא הייתי צריכה לעבור טיפולים ארוכים. חזרתי במהרה לעולם הדייטים, אבל לרוב הקשרים נגמרו אחרי חודשיים־שלושה - אני לא הייתי מעוניינת, או שהבחור לא היה מעוניין.
יום אחד נכנסתי לטינדר ונתקלתי בפרופיל של רווק בן 36, חתיך הורס, שכתב שהוא בעל תואר בהיסטוריה, אמן, צייר, שחקן וסופר. עשיתי לו לייק, התכתבנו, וקבענו להיפגש למחרת. הדייט היה ממש נחמד, אבל הייתי בטוחה שהוא לא מחפש קשר רציני, בין היתר כי הוא סיפר לי שבעוד חודשיים וחצי הוא יטוס עם חבר לטיול של חמישה חודשים בחו"ל.
למחרת הדייט הוא שלח לי הודעה, נפגשנו שוב, והתחלנו לצאת. אחרי שבועיים הוא כבר אמר לי שהוא מאוהב בי. שבועיים אחרי זה גם אני אמרתי לו שאני מאוהבת בו. לראשונה בחיי חוויתי זוגיות זורמת ואוהבת שעד אז רק חלמתי עליה.
לא הייתה אופציה שיבטל את הטיול, אבל דיברנו על זה שאנחנו נשארים ביחד גם בזמן שהוא בחו"ל. היה ברור שלקשר בינינו יהיה עתיד. סיכמנו שאטוס לפגוש אותו אחרי שלושה חודשים ונבלה יחד שבועיים.
כשהיה בחו"ל דיברנו בטלפון מדי יום. בדיוק התחיל הטירוף של הקורונה והייתה היסטריה. הוא סיפר לי שבני משפחתו לא מפסיקים להפציר בו לחזור לארץ.
"למחרת הדייט הראשון הוא שלח לי הודעה, נפגשנו שוב, והתחלנו לצאת. אחרי שבועיים הוא כבר אמר לי שהוא מאוהב בי. שבועיים אחרי זה גם אני אמרתי לו שאני מאוהבת בו. לראשונה בחיי חוויתי זוגיות זורמת ואוהבת שעד אז רק חלמתי עליה"
בוקר אחד שלחתי לו הודעה, אבל חלפו שעות והוא לא ענה. ניסיתי להתקשר, ולא הייתה תשובה. התחלתי לדאוג. לא היה לי את מי לשאול לגביו אם יצר קשר. בגלל הזמן הקצר שהיינו יחד, עוד לא הכרנו בני משפחה או חברים זה של זה, וחשבתי שאולי הטלפון שלו נגנב או התקלקל.
רק יומיים אחרי זה חבר טוב שלי ראה שהתפרסמה ידיעה על ישראלי שנהרג בחו"ל. זה היה בדיוק במקום שבו הוא היה ונלחצתי ממש. כתבתי בפייסבוק הודעה לבן הזוג של אחותו, הסברתי מי אני ושאני דואגת ושבבקשה יגיד לי שזה לא הוא שנהרג. זמן קצר אחרי זה הוא חזר אליי וכתב: "לצערי זה הוא".
הטראומה הייתה גדולה, ומצאתי את עצמי במצב מבלבל ונוראי. איבדתי את האהוב שלי, אבל לא הכרתי אף אחד מבני משפחתו ומחבריו. לא היה לי למי להתקשר ואת מי לנחם או לשתף. ביקשתי מבן הזוג של אחותו שיעדכן אותי על פרטי הלוויה. זה היה בסגר הראשון והייתה הגבלה של מספר האנשים שיכולים להגיע. חששתי שאפילו לא יאפשרו לי לבוא, אבל הוא שלח לי את הפרטים ובאתי.
כל הדרך ללוויה חשבתי, 'מה אני עושה כשאני רואה את בני המשפחה שלו? הרי זה היום הכי קשה בחייהם. מה אני אתקע להם פתאום?'. בסוף ניגשתי. הם ידעו מי אני ואמרו שהוא סיפר להם עליי.
לשבעה לא הלכתי. בגלל הקורונה הייתה הגבלה על מספר המבקרים, ולא הרגשתי נעים לקחת מקום ממישהו שמכיר אותם ואולי עבורם חשוב יותר שיהיה. נאלצתי להתמודד עם האבל לבדי. בהתחלה חברים שלי ובני משפחה ניסו לנחם, אבל מהר מאוד האמפתיה חלפה. אחרי שבועיים רובם לא הבינו למה אני ממשיכה להתאבל. מבחינתם זה היה בחור שהייתי איתו רק חמישה חודשים וחצי מהזמן בשלט רחוק. אמרו לי משפטים כמו, 'לא הכרנו אותו, אז אנחנו לא יכולים להתחבר', או 'גם אם הוא היה חוזר, בטח בסוף הייתם נפרדים'.
"כל הדרך ללוויה חשבתי, 'מה אני עושה כשאני רואה את בני המשפחה שלו? הרי זה היום הכי קשה בחייהם. מה אני אתקע להם פתאום?'. בסוף ניגשתי. הם ידעו מי אני ואמרו שהוא סיפר להם עליי.
הרגשתי שלאבל שלי אין מעמד, שהוא מלווה בהרבה חוסר הבנה. הרי ברור שאם בתקופה הזו הייתי נכנסת להיריון, אם היינו מתארסים, או אפילו עוברים לגור יחד, התגובה הייתה אחרת. התחלתי לחפש בפייסבוק מסגרת שאוכל לשאוב ממנה תמיכה, אבל לא מצאתי: יש קבוצה של אלמנות, אבל אני לא אלמנה. יש קבוצה של חברות של חללי צה"ל, אבל הוא לא חלל צה"ל. הבנתי שלאבל שלי יש שם מקצועי: 'יגון משולל זכויות', והחלטתי להקים קבוצה עבור אנשים במצבי.
הקמתי את קבוצת 'גם לאבל שלי יש מקום' בשיתוף עמנואל רגב, פסיכותרפיסטית מוסמכת. כבר בהתחלה הצטרפו מאות אנשים שאיבדו מישהו אהוב. הקבוצה ממשיכה לגדול, ואנחנו תומכים אחד בשני.
שורה תחתונה: אבל זה אבל. בן אדם שאיבד מישהו, לא משנה מה הטייטל שלו או כמה זמן הוא היה עם אותו אדם, הדבר היחיד שמשנה הוא הרגשות שלו כלפיו.
פורסם לראשונה: 17:25, 25.02.21
