יש דברים שלא שוכחים בחיים. אילנית סוויסה לא תשכח את היום שבו הגיעה אל הצדיקה יאמנה איבגי משדרות כדי לקבל ברכה לזוגיות. השנה: 2009. היא הייתה אז בת 35, תל־אביבית שהתגרשה עשור לפני כן מאהוב נעוריה ולא מצאה אהבה חדשה. שנה קודם החליטה לעשות שינוי בחייה, עברה לשדרות ועבדה שם כמדריכת תיאטרון. אולי אם תשנה מקום, ישתנה המזל.
״הייתי בלי זוגיות ופרנסה וגרתי בעיר שהמצב הביטחוני שלה רעוע. די היה ברור שמה שחסר לי זו זוגיות, כי הייתי מבוגרת לכל הדעות (צוחקת). יום אחד דודו איבגי, נער בן 16 שלמד אצלי בקבוצת התיאטרון, אמר לי, ׳אקח אותך לסבתא שלי, את תצאי חדשה׳. ואז התחלתי לשמוע סיפורי נסים ונפלאות על האישה הזו. על ילד שגמגם והפסיק אחרי שקיבל ממנה ברכה, אישה שנכנסה להיריון אחרי שהתייאשה״.
"יום אחד דודו איבגי, נער בן 16 שלמד אצלי בקבוצת התיאטרון, אמר לי, ׳אקח אותך לסבתא שלי, את תצאי חדשה׳. ואז התחלתי לשמוע סיפורי נסים ונפלאות על האישה הזו. על ילד שגמגם והפסיק ואישה שנכנסה להיריון אחרי שהתייאשה״
מה שכנע אותך ללכת אליה?
"אמרתי, אני אלך, מה אכפת לי. התעניינתי בה באופן ספרותי. חשבתי שאני אכתוב על זה. פגשתי אישה צנועה, קטנה כזו, שלא מגלה לך מה יהיה בעתיד אלא עוזרת לך כאן ועכשיו. היא שאלה, 'מה את רוצה?'. עניתי, 'זוגיות, פרנסה טובה'. היא חיממה אבני מלח על מחבת, וכשהן נמסו היא הסתכלה עליהן וניתחה את מה שקורה לי דרך המחבת. היא אמרה לי, ׳יש עלייך עין הרע ואת יכולה לסלק את זה. היא דקרה בסכין את ה׳עין הרעה׳ בתוך המחבת, והרגשתי שמשהו פקע בדקירה הזו. תוך כדי היא התפללה וביקשה את עזרתם של רבנים. בשלב מסוים היא הכניסה לפה ערק עם כמון וירקה עליי בהפתעה".
הטריילר של "הברכה של יאמנה"
(במאית: אילנית סוויסה)
וואו.
"כן. זה טקס אינטנסיבי שגורם לך להלם, לצאת רגע מאיזון, מהמצב הסטטי שאת נמצאת בו. משהו פנימי מתרחש. את אומרת לעצמך, מה, באמת? זה רציני? ומצד שני, את כן חווה את זה בעוצמה. הדיסוננס בין שני הדברים גדול. אבל מי שמגיעה לטקס מגיעה עם אמונה. מי שלא מאמינה בכלל, לא תגיע. ומי שמגיעה כבר עשתה צעד בעולם כדי לשנות את המעגל האנרגטי שלה, ויאמנה נותנת עוד פוש. היא מבקשת שתתפללי לטוב, ושבאותו יום לא תתחבקי ולא תנשקי אף אחד. את הולכת ככה לישון, ובבוקר את קמה, מתקלחת ומחדשת את עצמך מהדבר שעטף אותך. את בדף חדש עם העולם״.
האמונה שלי בזוגיות נפגעה
האם הברכה של יאמנה עזרה? תלוי את מי שואלים. נציין רק את העובדות: כמה ימים אחר כך הכירה סוויסה (היום בת 48) את חזי בוצר (68). הוא היה מנהל אגף התרבות במועצה האזורית שער הנגב (כיום פנסיונר), אז גרוש ואב לשלושה, והפך לבן זוגה לחיים ולאבי בתה היחידה רננה (11). כיום הם מתגוררים בכפר־עזה.
להיכרות הזו קדם עשור של דייטים כושלים וניסיונות לא טובים באהבה. ״אני עצמי הייתי חסרת אמונה שאני ראויה לזוגיות ושהיא מעניינת אותי. סיפרתי לעצמי המון סיפורים למה אני לא צריכה את זה. יאמנה הזיזה לי את הגבינה ואת הסיפור בדרך אנרגטית עוצמתית. זו לא סתם שיחה עם חברה כמו שיש לכל החברות - 'מגיע לך', 'את יודעת שבעלך הקודם זה לא מה שיקרה לך הלאה'. יאמנה לא מדברת הרבה, רק מזיזה משהו בעולם, איזה מסך או וילון, ומשם אפשר להמשיך הלאה. ברגע שבאתי אליה ואמרתי, 'כן, אני רוצה שתעשי לי משהו כדי שמה שעוטף אותי ישחרר אותי', זה חצי עבודה שלי ועוד חצי עבודה של התנועה שהיא עשתה עבורי בעולם״.
סוויסה, ילידת אשדוד, היא הבכורה מבין ארבעה ילדים של עולים ממרוקו שהתפרנסו מעבודת כפיים. אביה הביולוגי לא היה נוכח בחייה, אמה נישאה בשנית, ועד גיל שש חשבה שבעלה של אמה הוא אביה (ועוד נגיע לזה). היא התחנכה באולפנה, עשתה תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, התחתנה בגיל 21 עם החבר שלה, התגרשה ממנו בגיל 28 והשקיעה את מרצה בכתיבת מחזות. בשנת 2015 השלימה גם תואר שני בקולנוע במכללת ספיר.
על המעבר לשדרות: "רציתי להיות חלק מהעיר וממה שעובר עליה במצב הביטחוני הקשה שהיה שם. החיים התל־אביביים היו ליד, לא הדבר האמיתי, הרגשתי שחצי מדינה חיה חיים מסוכנים ואני חיה לי במין פריווילגיה בתל־אביב"
איך חווית את החיפוש אחר זוגיות לאחר גירושייך?
"היו לי המון דייטים, הכרתי ויצאתי ופגשתי, וזה לא התרומם. גם דברים שנראו ממש מבטיחים התפרקו משום מקום. אחרי חודש־חודשיים זה דעך ונעלם ולא קרה עם זה שום דבר, למרבה התדהמה. ככל שזה לא קרה עם אנשים נכונים וטובים, האמונה שלי בזוגיות הלכה ונפגעה. ברבות השנים למדתי שאנחנו יכולות להזיק לעצמנו כשאנחנו חיות באמונות מגבילות, כמו 'לא מגיעה לי זוגיות' ו׳הרסתי לעצמי כשהתחתנתי בגיל 21 והתגרשתי, זה אמור היה להיות לנצח׳".
ואז, לפני 13 שנה, החלטת לעזוב את תל־אביב כדי לשנות קארמה.
"בשלוש השנים שלפני המעבר ניהלתי קבוצת תיאטרון של בני נוער בשדרות ונסעתי לשם פעם בשבוע. לאט־לאט נוצרו לי עבודות בנתיבות, אופקים ושער־הנגב.
"רציתי להיות חלק מהעיר וממה שעובר עליה במצב הביטחוני הקשה שהיה שם. החיים התל־אביביים היו ליד, לא הדבר האמיתי, הרגשתי שחצי מדינה חיה חיים מסוכנים ואני חיה לי במין פריווילגיה בתל־אביב. רציתי להזדהות עם האנשים שחיים בשדרות".
מה חשבו סביבך על המעבר?
"לא היו תגובות אוהדות. בדיוק עלה לי מחזה בתל־אביב (״שיר פרידה״), וציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, אמרה, ׳זה לא זמן לעזוב את תל־אביב, שבי ותכתבי מחזה חדש׳, ואני אמרתי שמחזה יכול להגיע גם במייל. זה לא נכון, אגב. היא צדקה. הוא אמנם יכול, אבל זה לא מספיק טוב. בשביל להיות חלק מהיצירה צריך לגור בתל־אביב, צריך לשבת בקפה 'נחמה וחצי' ולפגוש את האמן שנכנס ואומר לך, ׳אהלן, מה העניינים? בדיוק חשבתי שאולי נעשה משהו יחד׳. תל־אביב זה יותר מסתם כתובת. אני חיה בשלום עם זה כי בניתי חיים אחרים, אבל המעבר הקיצוני היה קשה בהתחלה. בתל־אביב כל ערב הייתי בפאב, הצגה או סרט, ועברתי לשדרות שהיה בה פאב אחד. הייתי ממש לבד, גרושה ובלי ילדים, לא קל".
ובכל זאת נשארת.
"זו עיר חמה ואוהבת, והדלתות פתוחות. ההורים של הנוער שלימדתי מיד אימצו אותי, והוזמנתי לארוחות שבת".
"כשעזבתי את תל־אביב אמרתי לציפי פינס שמחזה אפשר לשלוח במייל, אבל זה לא נכון. בשביל להיות חלק מהיצירה צריך לגור בתל־אביב, לשבת ב'נחמה וחצי' ולפגוש את האמן שנכנס ואומר לך, 'אולי נעשה משהו יחד'"
את בוצר פגשה ב־2009, כשנה אחרי המעבר, בישיבת תרבות סוערת. ״אחרי שסיימנו להתווכח הבנתי שהוא חלף על פניי כמה שנים קודם, כשעוד לא התגוררתי בשדרות אך עבדתי בתיאטרון המקומי והגעתי לישיבות בעירייה. הוא בירר בזמנו מה מצבי, כי הוא היה פנוי, אמרו לו שיש לי בן זוג והוא ירד מזה. כשנפגשנו שוב, זה היה Meant to Be. לקח זמן עד שהפכנו לזוג, אבל באותו שבוע נפתח הצוהר והתרחש הרגע לאופציה הזוגיות. קודם לא ראיתי את זה ובטח לא חשבתי שזה יקרה עם מישהו מהסביבה. יאמנה פקחה לי את העיניים לדברים שנמצאים מתחת לאף שלנו, האוצרות הגדולים״.
בדייט היה אלמנט מיסטי? תחושה שקרה דבר שהוא מעבר למילים?
"לא היה פה מטה קסמים, הייתה בי העוצמה לזהות את הדבר הזה ולתת לו סיכוי שאולי לא הייתי נותנת לולא המפגש עם יאמנה".
חזי מכיר את הסיפור?
"ברור. אני לא בטוחה שהוא מאמין במיסטיקה ובברכות. מבחינתו הוא זכה. חשובה לו התוצאה ולא הסיבה".
ניקיון משרדים ושטיפת גופות
בימים אלה היא מציגה את ״הברכה של יאמנה״, סרטה הדוקומנטרי הראשון, המתאר את סיפורה של הצדיקה שבירכה אותה. הסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב. הקרנת הבכורה תתקיים ב־6 ביולי, והקרנה נוספת ב־9 ביולי בסינמטק בתל־אביב. בעתיד הסרט ישודר ב־HOT8.
הרעיון קרם עור וגידים בשנת 2015. במסגרת העבודה על סרט גמר לתואר שני בקולנוע במכללת ספיר החלה סוויסה להגיע עם מצלמה לביתה של יאמנה. כשלא הצליחה להשיג מימון לסרט, גייסה עורכים, צלמים ואנשי סאונד מתנדבים. במשך שנתיים ליוותה את יאמנה, את הטקסים ואת הנסים שחוללה, ואפילו הביאה אליה כמה חברות.
יאמנה איבגי היא אישה באמצע שנות ה־80 לחייה, תאריך לידתה המדויק לא ידוע. כיום היא לא מטפלת באנשים בשל מצבה הבריאותי. היא עלתה ארצה ממרוקו בשנת 1962 עם בעלה, שאיתו התחתנה בגיל 12, עבדה במפעל ״עוף קור״ ובניקיון משרדים, גידלה שמונה ילדים – חמש בנות ושלושה בנים - בבית קטן, ומעולם לא רצתה לצאת מהעיר. כאשר בעלה נפטר בטרם עת, בשנת 1985, לא נישאה שוב. כשהתאפשר לה עבדה בהתנדבות כשוטפת גופות בחברת קדישא. ״חלק מהצדיקות זה החסד האחרון שהייתה עושה עם נשים, כשהייתה רוחצת אותן לאחר מותן״, אומרת סוויסה.
"יאמנה לא דחפה את עצמה ולא הייתה לה חצר עם עוזרים שקובעים לך תור אצלה. זה היה בית פרטי ואינטימי שלא מגלגל מיליונים ומעולם לא הפך לעסק, כי היא לא ביקשה כסף. היא גרה כל השנים בבית צנוע ביותר, לעומת הארמונות שיש לרבנים מסוימים"
מתי התגלו הכוחות המיסטיים שלה?
"היא ידעה שהיא יודעת לעשות את זה, זה כוח שעבר אצל הנשים במשפחה מדור לדור. כשהיא רק הגיעה ארצה זה לא היה מקובל והיא חששה מה יגידו ואיך יקבלו את זה. בתקופה שבעלה חלה, היא התחילה לעשות טקסים בשקט לשכנים, וכשבעלה נפטר היא לא חזרה לעבודה. אז אנשים התחילו להגיע אליה מכל הארץ".
איך זה שהיא לא התפרסמה כמו רבנים אחרים מהדרום?
"הבאבא סאלי והרבנים מנתיבות היו שולחים אליה אנשים, ואנשי הדרום כן יודעים עליה. לחלק מהרבנים יש גלגלים ששימנו את הפרסום שלהם, והיא עשתה את הכל כדי לעשות טוב בעולם, לא דחפה את עצמה ולא הייתה לה חצר עם עוזרים שקובעים לך תור אצלה. זה היה בית פרטי ואינטימי שלא מגלגל מיליונים ומעולם לא הפך לעסק, כי היא לא ביקשה כסף. זה מה ששבה אותי בסיפור שלה. היא גרה כל השנים בבית פשוט וצנוע ביותר, לעומת הארמונות שיש לרבנים מסוימים. בנוסף, מה שהיא עשתה עם הכסף שכן נתנו לה, זה הכנסת ארבעה ספרי תורה בבתי כנסת בשדרות. היא תרמה שלושה כיסאות ׳אליהו הנביא׳ לבתי כנסת (תרומת כיסא היא עשרות אלפי שקלים, אמ״ר). אנשים באו אליה כדי למצוא אוכל חם, מקום לנוח ומשקה לשתות. הבית שלה היה פתוח, ואת זה ידעו כולם".
שושלת הנשים לבית איבגי מתכננת להמשיך את דרכה. ״כל אחת מהבנות שלה יודעת לעשות את מה שצריך כדי לברך אנשים. הבנים שלה חיים שם ויודעים מה לעשות, אבל רק הנשים עושות את הדברים. בסרט תיעדתי את שולה, בתה השנייה, שעושה כל מיני טקסים בים בשליחותה".
הייתה ליאמנה זכות וטו על הצילומים?
"היא נתנה לי יד חופשית. המשפחה שלה סמכה עליי ובטחה בי. באתי באהבה. קיבלתי ביקורת ממבקר קולנוע ששאל בציניות, ׳מה זה, סרט תדמית ליאמנה?׳".
במידה רבה זה אכן כך.
"מי שתסתכל לעומק תראה עוד רובד: יאמנה פחות מצליחה לברך את המשפחה שלה. אומרים שצדיקים לא מצליחים לעזור לבני המשפחה שלהם כי אסור להם לבקש עבורם. דודו, הנכד, שואל אותה אחרי הטקס, מה לעשות עכשיו. היא עונה, 'כלום. עכשיו תתפלל ותעשה, תקום, תלך לבנק, תלך לישון בשעה שצריך, תחיה את החיים ולא ליד החיים'.
"זה בהחלט סרט שנעשה ממקום אוהב גם אותה וגם את התרבות המזרחית. סיפור פמיניסטי על אישה מזרחית חזקה שמנהלת חצר, ויש גברים שממש מצדיעים לה. זו אישה שהצליחה לשמר תרבות עתיקה, וכל המשפחה שלה מתנהלת סביבה. יש סצנה בסרט שהיא חולה מאוד ואומרת, 'אלוהים, אל תיקח ממני את המצווה הזאת', והמשיכה לעשות טקס. השארתי את זה כדי להראות כמה הדבר משמעותי בקיום שלה".
"זו אישה שהצליחה לשמר תרבות עתיקה, וכל המשפחה שלה מתנהלת סביבה. יש סצנה בסרט שהיא חולה מאוד ואומרת, 'אלוהים, אל תיקח ממני את המצווה הזאת', והמשיכה לעשות טקס"
מה נשאר על רצפת העריכה?
"עדויות של אנשים שבאו אליה. הייתי יכולה לצלם יום שלם, ואחר כך אמרו לי, 'אל תשתמשי בזה'. ימי צילום שלמים התבזבזו".
מה היה הכי מאתגר מבחינתך?
"כל יום היה משמעותי וקשה. כשסיימתי את הלימודים ועדיין לא סיימתי את הסרט, יאמנה כבר הייתה מבוגרת ולא יצאה מהבית. בהתחלה לא היה לי מימון בכלל, ובסוף קיבלתי 80 אלף שקל תמיכה מהקרן לקולנוע כשהיה לי ראף קאט ביד. הרגשתי שהסרט יותר חשוב ממני ומהאגו שנפגע כשאף אחד לא תמך בו במהלך הצילומים עצמם".
הסרט התקבל לדוקאביב. זו תמונת הניצחון, לא?
"כשהוא התקבל לתחרות הרגשתי שיש לו את הברכה של יאמנה".
כשאנשים שואלים את סוויסה מה לה ולמיסטיקה, היא מגיעה עם תשובה מוכנה ולא מתנצלת על הבית שבו גדלה, שבו האמינו בעין הרע ובנסים. ״אני מטבעי נמשכת באופן קמאי לאסטרולוגיה ותורת הנסתר. גדלתי בבית דתי מזרחי שהיה בו מקום לאמונות טפלות, ואם חפץ הלך לאיבוד צריך להפוך כוס ולבקש מרבי בנימין שימצא. כשאמי הייתה נופלת, היא הייתה מזעיקה בתפילה את שמעון בר יוחאי והתעקשה שלא נתקלח אחרי 12 בלילה, כדי לא לעורר את השדים".
״אני שואלת את עצמי איך הדבר הזה של יאמנה עובד, והבנתי שכל אחת מאיתנו צריכה משהו שהוא יותר גדול ממנה. אנחנו פסיק קטן ביקום הגדול, ואם מוצאים את האדם הנכון לחצות איתו את הכביש הסואן, זה יקפיץ אותנו לדבר הבא"
באותה נשימה זו תרבות שבעטת בה. את לא מסורתית היום.
"כן, בעטתי בתרבות הזו. אני לא שומרת מצוות. אבל האם באמת נפרדתי מהאמונות? אנחנו גדלות על המצע הזה ואף פעם לא באמת נפרדות ממנו. כשמשהו קורה אנחנו מתפללות לאלוהים. אני לא יודעת איך אנשים שלא מאמינים בשום דבר מתקיימים. גם אני, כשלא נהגתי על פי המסורת, עדיין היה לי אלוהים בלב.
״אני שואלת את עצמי איך הדבר הזה של יאמנה עובד, והבנתי שכל אחת מאיתנו צריכה משהו שהוא יותר גדול ממנה. אנחנו פסיק קטן ביקום הגדול, ואם מוצאים את האדם הנכון לחצות איתו את הכביש הסואן, זה יקפיץ אותנו לדבר הבא. זה מתחבר עם התיאוריות הפסיכולוגיות שאומרות שאף אחד לא יכול להציל אותנו חוץ מעצמנו.
"הגעתי אליה סקפטית, אבל הייתי במסע של אמונה, והיא עזרה לי לנסח את האמונה שלי בטוב בעולם. יאמנה אומרת, 'את יכולה לעשות את זה לבד, רק תרגישי מבורכת ותשני את נקודת המבט'. צריך לפעמים מישהו חיצוני שיגיד לך, 'אני רואה אותך' כדי שתרגישי מבורכת. וצריך להיזהר משרלטנים".
גילוי מפתיע
זה עוד לא הסוף. לפני שנה וחצי גילתה סוויסה כי גם במשפחתה הייתה אישה ששמה יאמנה שעזרה לאנשים. ״יאמנה איבגי מתחברת באופן מיסטי לביוגרפיה המוזרה שלי״, היא מסבירה. ״בגיל שש סיפרו לי שהבעל של אמא שלי, חנניה, הוא בעצם לא אבי הביולוגי ושיש איש אחר שהוא אבי. זה טלטל את עולמי, וזו עובדה שעד היום מעצבת את מי שאני. לא הרבה ידעתי על אבי הביולוגי, ופגשתי אותו רק חמש פעמים בחיים".
מה ידעת עליו?
"בתחילת ההיריון של אמי, כשכולם מסביבה שמחים, היא גילתה שאבי לוקה בנפשו. הוא תקף אותה, היה חשש אמיתי לחייה, והיא ברחה ממנו וביקשה להתגרש. בגלל זה הסתירו ממני מי אבי הביולוגי, עד שהבינו שהוא עלול להופיע יום אחד בחיי. לצערי לא היינו בקשר והוא כבר נפטר. אני בקשר עם בני משפחתו, ויום אחד עוד אכתוב עליו ועליי. אחרי מותו יצאתי למסע היכרות עם המשפחה שלו, שהיא שלי. אחיו נתן לי במתנה ספר שמגולל את ההיסטוריה המשפחתית.
"זה היה בתקופה שבה הייתי צריכה להניע שוב את צילומי הסרט, ולא הצלחתי לאסוף כוחות. להפתעתי הרבה גיליתי בספר של דודי, אחיו של אבי, כי לסבתא רבתא שלי קראו יאמנה איבגי. נשמטה לי הלסת. השם זהה לחלוטין ליאמנה שאותה אני מתעדת כבר זמן רב.
"גיליתי שגם סבתא רבתא שלי נהגה לצום שבוע ימים, כמו יאמנה ׳שלי׳, שגם היא הייתה צדקת שניחנה בכוחות מיסטיים כמו ניבוי מדויק מתי תמות. זה הכה בי והיה זרז לסיומו של הסרט. אני בטוחה שזה לא מקרה, ושהקשר ביני לבין יאמנה איבגי מהסרט שלי הוא לא רק קשר רוחני אלא גם קשר עתיק וגנטי עם מי שאני חלק מהשושלת שלה, יאמנה איבגי סבתא רבתא שלי. סוכריית המידע הזאת גרמה לי להבין שהסרט שאני עושה יותר גדול ממה שנדמה לי״.
