"אבא, איפה המשפחה של אמא? למה אין לה הורים כמו שיש לך?", שאלה דבורה'לה זייפרט בת השש את אביה, יעקב. היא ניצלה שעת כושר כשאמה לא הייתה בסביבה ושאלה את השאלה שהטרידה אותה זמן רב. "בחוש של ילדה הרגשתי שיש לאמא סוד שמור ושאפגע בה אם אשאל אותה, אבל לא יכולתי להתאפק. משהו באינסטינקט אמר לי שמאבא אקבל את התשובה. אבל כששאלתי אותו, ענה לי מיד: 'אל תשאלי את השאלה הזאת שוב, ובטח לא את אמא'. הוא אמר את זה ללא כעס, אבל בצורה נחרצת. ומאותו רגע לא שאלתי יותר, עד גיל 17".
דבורה'לה זייפרט היא היום דבי שפריר קרת (73), מנחה בשילוב אמנויות, ציירת ומחברת הספר "שכבות שקופות" שיוצא לאור בימים אלה (בהוצאת "בין המילים"), והוא פרי של מחקר ממושך שבו ניסתה לפענח את סודה של אמה. "הרגשתי צורך אדיר להבין ממה עשויים חייה וחיי", היא מסבירה.
דבי, תושבת היישוב הקהילתי שכניה שבגליל המערבי, נשואה בשנית ואמא לשלוש בנות, האמצעית היא מעין קרת, שהייתה דוגמנית בינלאומית. היא גדלה בקריית־ים, מוקפת במשפחה ענפה מצד אביה, יליד אוסטריה, שעלה ארצה בגיל 16, בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. "אחותי הגדולה ואני גדלנו עם בני הדודים מצד אבא. כל קיץ בילינו יחד בשמחה גדולה. אבל מצד אמא לא היה לנו אף קרוב משפחה. ידענו שהיא נולדה בגרמניה, וזהו. בין הוריי היו אהבה הדדית וגם יחסי תלות. אמא שלי שתקה הרבה, 'הלכה על ביצים', בעדינות ובזהירות, לא רבה עם אף אחד, לא נהגה להביע דעה, אדם נוח. אבא היה גבר שרמנטי ונוכח, והבית התנהל לפיו", היא מספרת. "הקשר שלי ושל אמא היה עמוק. היו לנו הרבה שעות של שיחות טובות, ונהגנו לעבוד יחד בגינה, שהייתה כלי הביטוי העיקרי שלה. אבל מעולם לא שאלתי אותה בנושא שמאוד הטריד אותי. עד שהייתי בת 17, גיל המרד, ואמרתי לעצמי, 'אז מה אם אבא אמר לי לא לשאול, מגיע לי לדעת'. כשאמא ואני ישבנו על ספסל בגינה שאלתי אותה: 'אמא, איפה המשפחה שלך? את יתומה?'. היא עשתה את עצמה לא שומעת, והבנתי שנכנסתי לשטח אסור. אחרי שבועיים־שלושה המשכתי לשאול, כל פעם מכיוון אחר: 'אמא, למה את לבד? מי אמא שלך?', וגם כשענתה לי: 'די, תפסיקי. אני לא רוצה לדבר על זה!', לא ויתרתי. לא רק בגלל הסקרנות, באיזשהו מקום הבנתי שהסוד הזה מנהל לאמא, ואולי גם לנו, את החיים, ועדיף לפתוח אותו".
6 צפייה בגלריה
דבי שפריר עם אמה רינה זייפרט. "הבנתי שהסוד הזה מנהל אותה ועדיף לפתוח אותו"
(צילום: אלבום פרטי)
דיברת על זה עם אחותך?
"ניסיתי, אבל היא קיבלה את האיסור של אבא כפשוטו. לא שואלים את אמא. אצלי, לעומת זאת, זה הפך לאובססיה ממש. ואז, אחרי כמה פעמים שנדנדתי לה, אמא אמרה את המשפט שצרוב בזיכרוני בקולה: 'אם אפגוש את אמא שלי - אבעט בה'. הבנתי שיש כאן סיפור כואב שעיצב את אופייה והפך אותה לאישה העצורה שמתנהלת בזהירות, כפי שאני מכירה אותה. המשפט הזה סקרן אותי עוד יותר. כשהיא סירבה שוב ושוב לדבר על זה, עמדתי על כך שזה לא רק סוד שלה, ושזכותי לדעת מי הייתה סבתא שלי".
וזה שכנע אותה?
"כנראה. באחד הערבים הכנו יחד ארוחת ערב, ושוב נדנדתי לה בנושא. הפעם היא הגיעה לשאלה מוכנה. היא אמרה, 'בסדר, בואי'. הלכתי אחריה לחדר שלי, וכשהיא פתחה את הדלת של ארון הקיר גיליתי שהמגירה התחתונה היא מגירת הסודות שלה. היו שם תצלומים, מסמך רשמי, מכתבים - הכל בגרמנית. היה מוזר לגלות שהמגירה הזו הייתה לידי כל השנים ולא התעניינתי בה, למרות שמעולם אמא לא אסרה עלינו לפתוח אותה. היא הוציאה את המגירה, הניחה אותה על השולחן, ומכאן בעצם התחיל המסע שלי - לחשוף את סוד הולדתה של אמי ולמצוא את משפחתה".
"ניסיתי לשאול, כל פעם מכיוון אחר: 'אמא, למה את לבד? מי אמא שלך?', וגם כשענתה לי: 'אני לא רוצה לדבר על זה', לא ויתרתי. אחרי כמה פעמים שנדנדתי לה, אמא אמרה: 'אם אפגוש את אמא שלי - אבעט בה'"
קיבלת את ברכתה של אמך?
"היא הבהירה שאינה רוצה למצוא את אמה, אבל שתעזור לי כמיטב יכולתה, לכאורה בשבילי. זכרתי שבכל שנות ילדותי, כל יום בצהריים היא הייתה מרותקת לרדיו, כששודר 'המדור לחיפוש קרובים', והבנתי שכנראה הייתה בה בכל זאת כמיהה לגלות אמא שמחפשת אחריה".
ילדה במנזר
המידע שעלה מהמסכים היה מבלבל. "לאמי קראו בארץ רינה, ובגרמניה, שם נולדה לפי המסמך הרשמי, קראו לה אירֶנה או רֶני. באחד מהצילומים שבמגירה ראו אישה בלונדינית עם שביס של אחות, יושבת על ספסל ומחזיקה שני תינוקות, ועל הדשא המטופח לידה עוד כמה תינוקות וגם ילדה עם שיער שחור ומבט עגמומי. אמא אמרה שהיא הילדה, והאישה היא 'שווסטער (אחות) הִילדה', נזירה שגידלה אותה מאז שהגיעה למקום כתינוקת וראתה בה את בתה. על גב התמונה היה כתוב: 1930. אמי, ילידת 1923, הייתה אז בת שבע. המסמך בערימה היה הודעה רשמית שנמצאה האמא הביולוגית של הילדה אירנה פרידמן, ושאמא שלה, יוהנה (ששם נישואיה הוא גרזון) מתגוררת בריגה, בירת לטוויה. הפרט הזה לא היה מובן לי: אמא שלי גדלה בגרמניה, אז איך זה שאמא שלה חיה בלטוויה? מה הסיפור כאן?"
"כשאמא פתחה את הדלת של ארון הקיר גיליתי שהמגירה התחתונה היא מגירת הסודות שלה. היו שם תצלומים, מסמך רשמי, מכתבים - הכל בגרמנית. היא הניחה את המגירה על השולחן, ומכאן בעצם התחיל המסע שלי - לחשוף את סוד הולדתה של אמי"
אמך לא יכלה להסביר לך?
"אמא שלי לא ידעה כלום. כל הידע שלה על עברה היה המכתב הזה".
שאלת אותה למה היא לא חקרה את הנושא?
"היה בה כעס על כך שאמה נטשה אותה. היא הרגישה בושה ענקית על כך שלא גדלה במשפחה נורמלית. מצד שני, מאחר שהגיעה ארצה ב־1939 במסגרת 'עליית הנוער', בתקופה שבה הגיעו לכאן הרבה יתומים, אף אחד לא שאל אותה איפה המשפחה שלה. אז לא דיברו על הדברים".
מה עשית עם המידע המועט שהיה לך?
"לא היו אז אינטרנט וגוגל, וגם לא טלפונים זמינים. גרמניה המזרחית הייתה מאחורי מסך ברזל, והארכיונים שם לא היו בהישג יד. הגעתי ל'יד ושם', חילקתי דף עם פרטיה ושאלתי, 'מי מכיר, מי יודע?', לא דילגתי על שום אמצעי שהיה אפשרי אז, אבל במשך שנים העליתי חרס בידי".
במקביל לחיפוש המשיכה בחייה. בצבא שירתה בשל"ת בקיבוץ נווה־איתן, שם גם הכירה בן קיבוץ שהפך לבעלה הראשון, כשהייתה בת 21. בהמשך עבר הזוג לחיפה כדי ללמוד באוניברסיטה. דבי סיימה תואר ראשון במקרא, היסטוריה של עם ישראל וחינוך, וכשחזרו לקיבוץ נולדה בתם הראשונה, רותם (היום פסיכולוגית קלינית ואם לשלושה, שחיה בלונדון). אחרי מלחמת יום הכיפורים עזבה המשפחה הצעירה את הקיבוץ ועברה לצפת בעקבות משרה מבטיחה שקיבל מי שהיה בעלה. שם נולדו עוד שתי בנות. מעין, התפרסמה כדוגמנית בינלאומית וכיום פעילה בתחום דימוי הגוף, מנחת סדנאות לנשים ולנערות, בזוגיות ואם לשניים. רעות היא יועצת הנקה ויועצת שינה, אם לשתיים ומתגוררת בכליל. כעבור כמה שנים עברו דבי ובעלה לראש־פינה, והיא עבדה כמורה ורכזת חינוך חברתי בתיכון בחצור־הגלילית.
"אמא שלי הייתה נוסעת מקריית־ים לראש־פינה באוטובוסים כדי לעזור לי, ובינה לבין בנותיי נוצר קשר מיוחד. הן אהבו מאוד לבוא לסבא וסבתא. כשמעין טסה לצילומים באתרים אקזוטיים, היא שלחה מכל מקום גלויה לסבתא"
איזו סבתא הייתה אמך?
"היא הייתה נוסעת מקריית־ים לראש־פינה באוטובוסים כדי לעזור לי, ובינה לבין בנותיי נוצר קשר מיוחד. הן אהבו מאוד לבוא לסבא וסבתא. כשמעין טסה לצילומים באתרים אקזוטיים, היא שלחה מכל מקום גלויה לסבתא. אמי שמרה אותן, וכשנפטרה סידרתי את עשרות הגלויות באלבום, הבאתי אותו למעין במתנה, וכתבתי לה, 'כשם שאת שמרת על קשר עם סבתא, אני השתוקקתי למצוא את סבתי. כעת כולנו נכדות וכולנו אמהות. נסגר מעגל'".
לפני 31 שנה, כשהיו בנותיהם בנות 17, 14 ו־11 נפרדו בני הזוג קרת. דבי והבנות נשארו בבית בראש־פינה. היא ריכזה אז את ההדרכה ברשות שמורות הטבע בצפון ובהמשך הייתה מנהלת הדרכה במוזיאון תל־חי ולימדה מקרא במכללת תל־חי. כשנה לאחר גירושיה הכירה את שייקה שפריר, שניהל אז את בית ספר שדה חרמון, מבוגר ממנה בחצי שנה, אב לשלושה בנים וגרוש טרי. "נפגשתי איתו לסיעור מוחות לקראת ימי עיון שיזמתי. התאהבתי בו משיחה ראשונה. ראיתי בו אדם טוב לב וחכם, וחשבתי שהוא יכול להיות חבר נפלא. הוא, לעומת זאת, לא היה בשל לקשר. אבל אני, בהשקפת עולמי, לא מחלקת תפקידי חיזור בין גבר לאישה. רציתי אותו ועבדתי על להשיג אותו".
"בביקור הראשון שלי עם הבנות בביתו של שייקה הוא בישל לנו ארוחה לתפארת. כשנסענו הביתה, הבת הגדולה אמרה משפט מכריע: 'אמא, זה הרגיש כמו משפחה'. חודש אחרי הפכנו לזוג"
החיבור התרחש לאחר שנפצעה בתאונת רחוב והחלימה בבית. "צלצלתי אליו וסיפרתי לו על הפציעה, והוא הגיע ונשאר".
איך קיבלו אותו הבנות?
"באהבה. יש ביניהם קשר מעולה. בביקור הראשון שלי עם הבנות בביתו הוא בישל לנו ארוחה לתפארת. כשנסענו הביתה, הבת הגדולה אמרה משפט מכריע: 'אמא, זה הרגיש כמו משפחה'. חודש אחרי הפכנו לזוג. הוא היה אז כמעט בן 41 ואני בת 40, והבנו שבגיל הזה לא צריך לשחק משחקים. התאהבנו, הבנות מקבלות אותו, אז הוא יכול לעבור לבית שלי".
ואיך קיבלו אותך שלושת בניו?
"באהבה, בהבנה, בקבלה. יותר מזה: אשתו לשעבר ואני ביחסים קרובים מאז תחילת הקשר שלנו ועד היום".
ילדה במילאנו
כמה חודשים אחרי היכרותם עברו יחד לרמת־השרון, "כי שייקה רצה להמשיך ללמוד לתואר שלישי בגנטיקה בתל־אביב". דבי לימדה מתמטיקה בבית ספר תיכון בכפר־סבא. אז החלה לפרוח קריירת הדוגמנות של בתה האמצעית, מעין קרת (היום בת 45). "בצפון גרנו במקום קטן שכולם מכירים בו את כולם, ואנשים נהגו ללטף את התלתלים הג'ינג'יים שלה. ברמת־השרון אנשים אמרו לה: 'תעשי משהו עם המראה שלך, תהיי דוגמנית'. בגיל 14 וחצי היא באה הביתה מהתיכון, שבו למדה במגמת תיאטרון, סיפרה שמכונית נעצרה לידה והנהג אמר לה: 'את יודעת שאת מאוד יפה? את יכולה להיות דוגמנית מצליחה', ואז היא הצהירה: 'אני אהיה דוגמנית' ויצרה קשר עם סוכנת הדוגמניות בטי רוקאוויי. אחרי שבועיים היא כבר הייתה במילאנו. מהר מאוד הקריירה שלה המריאה.
"כשהיא הייתה, במשך שלוש שנים, דוגמנית הבית של איב סן לורן, נסעתי לבקר אותה בפריז, ובשדה התעופה קידמה אותי תמונת ענק שלה. הוזמנתי לתצוגת האופנה החגיגית של סן לורן, התלבשתי יפה, ישבתי בשורה הקדמית כאורחת כבוד, וחיכיתי לראות את בתי צועדת על המסלול. התאכזבתי כשכל הדוגמניות צעדו והיא לא הגיעה. בסוף התצוגה, מול סוללת הצלמים, איב סן לורן יצא עם מעין אנגז'ה (בשילוב זרועות), כשהיא בשמלת כלה - הטופ של הטופ".
בספרה "הנשים היפות" חשפה מעין שבתקופת הדוגמנות שלה היא הייתה אנורקטית במשך חמש שנים.
"לא ידעתי על כך בזמן אמת. נודע לי שמעין הייתה אנורקטית רק בדיעבד. היא פרשה מהדוגמנות כי הייתה לה ביקורת על העולם הזה, וגם כי התאהבה ביואב גורפינקל, בן זוגה ואבי ילדיה. רק אז היא סיפרה על הפרעות האכילה שלה. זה גרם לי למחשבות עצובות, היו לי רגשי אשם על כך שלא הייתי כאמא במקום ובזמן שבהם הייתי צריכה לסייע לבת שלי. כשמעין הייתה דוגמנית בחו"ל לא ידעתי מה באמת קורה לה. סמכתי עליה וחשבתי שציידתי אותה בכלים יעילים כי היא הייתה מאוד בוגרת ועצמאית. בתפיסתי, שכנראה ינקתי אותה בחלב אמי, אפשר לשחרר ילדה בת 15 לעולם הגדול ולסמוך עליה. בעיניי כיום זה סוג של נטישה. אולי אני מחמירה עם עצמי ומגזימה, וגם אמהות עם רקע אחר היו מאפשרות לבנותיהן להגשים חלום כזה. מעין ואני היינו בקשר קבוע, ביקרתי אותה לפעמים, אבל לא ידעתי את האמת. באיזשהו מקום יש בזה תמימות של בת כפר. כשזה נודע לי, הרגשתי שלא עשיתי את תפקידי האימהי כראוי, בכך שאפשרתי לילדה בת 15 לנסוע לבדה למילאנו. לשמחתי היא יצאה מזה בכוחות עצמה, בזכות כוחות הנפש והבגרות שלה".
"לא ידעתי על כך בזמן אמת. נודע לי שמעין הייתה אנורקטית רק בדיעבד. שזה נודע לי, הרגשתי שלא עשיתי את תפקידי האימהי כראוי, בכך שאפשרתי לילדה בת 15 לנסוע לבדה למילאנו. לשמחתי היא יצאה מזה בכוחות עצמה, בזכות כוחות הנפש והבגרות שלה"
ב־1997 עברה שפריר קרת לגור עם בן זוגה ביישוב שכניה שבגוש משגב. "אנחנו מעדיפים את המרחבים, שנינו צפוניים. אני מהקריות, ושייקה מהמושבה כנרת. כיום הוא בעלים של חברה שעוסקת בחינוך מדעי. אני יד ימינו בהיבט החינוכי והטכני".
מתי חזרת לעסוק בסיפור של אמא שלך?
"לפני כ־20 שנה עשיתי תואר שני בהנחיה בשילוב אמנויות בלסלי קולג', ובאחד השיעורים סיפרתי על החיפושים שלי. עמיתה ללימודים גילתה לי את פורום 'תפוז שורשים'. נכנסתי לשם, הקלדתי שאני מחפשת קרובת משפחה בשם יוהנה גרזון לבית פרידמן, ובין המגיבים היה מנהל האתר, ד"ר ערן ראם, אז דוקטורנט במכון ויצמן, שעזר לי בהתנדבות. הוא הכיר לי את אתר הגנאולוגיה היהודית Jewish Gen וסייע לי להגיע לשמה של סבתי, יוהנה פרידמן, ולשנת לידתה, 1902. מאחר שהיא הופיעה שם בשם נעוריה, ואמי ילידת 1923, הבנתי שסבתי ילדה אותה בגיל 21, כשעדיין לא הייתה נשואה. אז הרצתי סרטים בשאלה מי היה סבא שלי, איך הרתה, האם זה היה אונס, האם הוא היה נשוי לאחרת, אולי היא הייתה יהודייה והגבר לא יהודי? בהנחיית ד"ר ראם כתבתי לארכיב של ריגה ושאלתי אם אותה אישה גרה בשנת 1936, התאריך שצוין במסמך הרשמי שנמצא במגירה. ידענו שאם התשובה חיובית, זו אכן סבתא שלי. אחרי שבועות ארוכים הגיעה התשובה: 'שלחי כסף להמשך טיפול'. אחותי ואני התחלקנו בסכום, ואחרי כמה חודשים קיבלתי תמונות רשמיות של סבתא שלי, בעלה ודודה שלה ואילן יוחסין עם שם אביה, ידידיה פרידמן".
"הרצתי סרטים בשאלה מי היה סבא שלי, איך סבתי הרתה, האם זה היה אונס, האם הוא היה נשוי לאחרת, אולי היא הייתה יהודייה והגבר לא יהודי? מצאתי מסמך המעיד שאמי הוצאה מבית היתומים ואומצה על ידי זוג כשהייתה בת 13, אבל לא מצאתי שום דבר על הגבר שהכניס את סבתי להיריון"
מרגש.
"זו התרגשות שאין לתאר, לגלות שלאמא שלי הייתה משפחה, גם אם נטשה אותה והיא נאלצה לגדול בבית יתומים נוצרי. זה היה גילוי מאוד משמעותי, אבל לא הספיק לי. אם הייתה לה משפחה, למה נטשה את התינוקת? האובססיה לגלות מי היה סבא שלי הייתה עכשיו גדולה מאוד. הצלחתי לקבל את העובדות, אבל לא את המניעים. הרגשתי שכדי להשלים את הזהות של אמי ושלי עצמי אני חייבת למצוא את החתיכה החסרה".
עדכנת את אמך בתוצאות חיפושייך?
"כשהגיעה המעטפה המיוחלת מהארכיב בריגה, אבי כבר לא היה בין החיים, ואמי שהתה בבית אבות לתשושי נפש. נבצר ממני לספר לה את החדשות, כי היא הייתה דמנטית ולא זיהתה אפילו אותי. ידיד רוחני יעץ לי בכל זאת לספר לה ואמר, 'הנשמה שלה תבין'. עשיתי כדבריו. היא השתנתה למול עיניי. ראיתי אותה מזדקפת ומקשיבה. לאחר שיצאתי לביתי הודיעו לי שהיא הובהלה באמבולנס לבית החולים, כי התקשתה בנשימה. כשהגעתי לבית החולים הרופא אמר שהבדיקות לא הצביעו על בעיה רפואית כלשהי. אני מאמינה שאמי הבינה את מה שסיפרתי לה והתרגשה מאוד. הנשמה שלה קלטה, ואולי כשנפטרה ב־2006 היא עזבה את עולמנו יותר מפויסת".
"כשהגיעה המעטפה המיוחלת מהארכיב בריגה, אמי שהתה בבית אבות לתשושי נפש. היא הייתה דמנטית ולא זיהתה אפילו אותי. ידיד רוחני יעץ לי בכל זאת לספר לה ואמר, 'הנשמה שלה תבין'. עשיתי כדבריו. היא השתנתה למול עיניי. ראיתי אותה מזדקפת ומקשיבה"
איך המשכת בחיפושים?
"לפני כעשר שנים הכרתי באקראי גרמנייה צעירה, ברברה קירשנר, פרוטסטנטית אוהבת ישראל, שנולדה קרוב לבית היתומים שבו גדלה אמי. היא התגייסה בהתלהבות לעזור לי, השיגה את תעודת הלידה של אמי והוכחות איפה עברה סבתי את ההיריון (הלא רצוי, כנראה) צילמה את בית סבתי בריגה, ומצאה מסמך המעיד שאמי הוצאה מבית היתומים ואומצה על ידי זוג כשהייתה 13. אבל לא מצאתי שום דבר על הגבר שהכניס את סבתי להיריון, כלומר סבא שלי, שאמי בהיותה ילדה שמעה את שמו משווסטער הילדה שגידלה אותה. בספר שכתבתי נעזרתי בדמיון ובהיגיון וארגתי סיפור אהבה בלתי אפשרי ביניהם".
מה גרם לך להתחיל לכתוב?
"שייקה הציע לי לעשות את זה בתקופת הקורונה, וכשהתחלתי לכתוב זה זרם, כי הסיפור היה בתוכי כבר שנים. כתבתי אותו בצורת מונולוגים של ארבע נשים השזורים זה בזה. אני מרגישה שהרומן שיצרתי יכול לגעת בכל אדם, כי הוא נוגע בנושאים מהותיים לכולנו: משפחה, שורשים, זהות, הורות, אהבה, אחריות, וגם בתשלום הכבד שאנשים משלמים על נשיאת סודות".
6 צפייה בגלריה
עם שייקה בטיול בצ'ילה. "טיול כזה הוא אתגר הקורא תיגר על הגיל הכרונולוגי"
(צילום: אלבום פרטי)
דרום אמריקה בגיל 70
עוד טרם הקורונה, כשמלאו להם 70, אחרי 27 שנות חיים משותפים, החליטו דבי ושייקה להינשא כדת וכדין, מלווים במשפחה ובחברים. כחצי שנה לאחר מכן יצאו למסע של שנה בדרום אמריקה. "טיול כזה הוא אתגר הקורא תיגר על הגיל הכרונולוגי. לא להיכנע לשגרה ולזִקנה, אלא לעשות עוד סיבוב בחיים. זה מתאים לנו. כשאנחנו ביחד יש לנו אנרגיות מטורפות". במהלך הטיול ניהלה דבי בלוג בשם "לסבתא יש גלגלים".
"אני לא אמא של 24/7. אני לא מביאה לילדים שלי סירי אוכל. לקשר שלי ושל הבנות שלי יש איכות עמוקה שאינה נמדדת בשעות של יחד. אני אמא וסבתא שנוסעת לטייל בעולם שנה שלמה כי ככה טוב לה"
שנה זה הרבה זמן, לא התגעגעת לבנות ולנכדים?
"היו געגועים, אבל לשמחתנו יש היום אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים קשר. עם זאת, גם כשאנחנו כאן, אני לא אמא של 24/7. אני לא מביאה לילדים שלי סירי אוכל. לקשר שלי ושל הבנות שלי יש איכות עמוקה שאינה נמדדת בשעות של יחד, למרות שהן לעתים כמהות לאמא יותר נוכחת. אני אמא וסבתא שנוסעת לטייל בעולם שנה שלמה כי ככה טוב לה, ואני שלמה עם עצמי. אנחנו רוצים לצאת לטיול נוסף בקרוואן, והפעם לניו־זילנד. עקרונית, אני דוגלת במשפט, 'בסוף לא משנה כמה נשימות נשמת, אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה'. זה המוטו שלי בחיים".
