בשדה התעופה, בדרך לצילומי פרסומת חדשה בכיכובה, גילתה איילת זורר (51) שהשם שלה לא רשום על הטיסה מארצות־הברית לישראל. "הצילומים תואמו ונסגרו עם הבידוד שלי, לא הייתה שום אפשרות לעיכוב. פעם הייתי קודם כל מתעלפת מהחרדה, אחר כך מתווכחת שעה, אחר כך מתקשרת לכל העולם בהיסטריה, והיום זה פשוט לא הזיז לי. אמרתי לדיילת תודה יפה, הייתי מנומסת, אבל בעיקר לא נבהלתי, חשבתי שאם אני צריכה להיות על הטיסה הזאת אני אהיה ואם לא אז לא", היא אומרת. "בסוף זה הסתדר לטובה".
זה שינוי שבא עם הגיל או כזה שבא בעקבות הקורונה?
"אני חושבת ששניהם. עם הגיל אני יותר ויותר מפנימה שכעס זה השער לגיהינום ושציפיות זה לכריות, כמו שאומרים. ושלא תביני לא נכון, בעבודה אני יודעת לעמוד על שלי ולדרוש את מה שאני צריכה כדי להביא את התוצאות הכי טובות, אבל בחיים הזרימה שלי היום שונה, בגלל הגיל, בגלל הקורונה וגם בזכות המדיטציה שמרגיעה ומאזנת אותי. המדיטציה עשתה לי שינוי גדול בחיים, הורידה את מד הלחץ ועזרה לי להפוך לפחות אוטומטית ויותר אותנטית ומחוברת לעצמי".
לא פשוט לנחות בארץ ולהיכנס לבידוד של שבועיים.
"זו הייתה תחושה כל כך מוזרה להיות פה ולהסתגר בדירה. היה ממש קשה להיות כל כך קרובה ולא להיפגש עם המשפחה שלי אחרי שלא ראיתי אותם שנה וחצי בגלל הקורונה. בסוף נשארו לי שלושה ימים להיפגש איתם וגם לצלם את הפרסומת".
הגעת לארץ כדי לצלם פרסומת לרכב BMW חדש וחשמלי לנשים. מה לך ולמכוניות?
"גם אני שאלתי. ברגע הראשון זה באמת הפתיע אותי שפנו אליי, כי בחיים לא חשבתי שאהיה פרזנטורית למכונית, אבל כשאמרו לי שמדובר ברכב חשמלי לנשים, זה הכי החמיא לי, גם כי המון שנים אני מתעסקת באיכות הסביבה והנושא הזה קרוב ללבי, וגם כי הם ראו בי אישה עצמאית ועוצמתית. יש בזה גם אלמנט חתרני שאישה עושה פרסומת למכונית, אני אוהבת את הרעיון הזה, יש בזה מסר שמכבד נשים".
את מוצאת מסר גם במעבר מפרסומות לאופנה וביוטי לפרסומת לרכב?
"אם מישהו רוצה לראות בזה מסר, שיראה, אני רוצה להגיד לך שאני ממש בטוב עם זה. יכול להיות שעברתי את הגיל לביוטי ואופנה, אני לא מתנצלת ולא מסתירה את הגיל שלי. כבר עברתי את החוויה הזו עם 'גולברי', שאמרו שאני מבוגרת מדי ולקחו את אסתי גינזבורג, ואני רוצה להגיד לך שרק התחזקתי ממנה".
לא נעלבת?
"תראי, זאת הייתה התנהלות לא יפה, והם גם שילמו לי את מה שמגיע לי על פי החוזה. עשינו הסכם פשרה ולכן אני לא כל כך יכולה לדבר על זה (זורר תבעה את גולברי על הפסקת ההתקשרות איתה וזכתה בפיצוי של 150 אלף שקל, ד"ח). מיד אחרי זה קיבלתי את הקמפיין ל'המשביר לצרכן' והפכתי לפנים של 'נעמת' ביום האישה הבינלאומי, אז אני לא מתלוננת. קיבלתי חיבוק מאוד גדול מכל כך הרבה נשים, ובסך הכל יצא טוב מכל הסיפור הזה כי הוא עורר שיח נגד אייג'יזם".
50 זה גיל של סיכומים וחשבון נפש - מה השגתי עד היום ומה כבר לא אשיג.
"יותר כמו 'מה אני רוצה להשיג שבאמת חשוב לי', אולי בזכות הקורונה שלימדה אותי מה חשוב ומה פחות חשוב בחיים. אני במאני טיים שלי עכשיו, אני מסוגלת ליהנות ממה שיש לי בלי לחשוב מה אני עוד רוצה להשיג, בלי להתעצבן, בלי להתמרמר, בלי לכעוס ובלי לצפות".
מה את עושה בשביל להיראות כמו שאת נראית?
"תחזקתי עם בוטוקס פה ושם, ממש בקטנה, אני הרי לא רוצה לאבד את הבעות הפנים שלי, זה לא מצטלם טוב. למזלי, יש לי גנים טובים. יש לי כתמי שמש ומלא נמשים, אז אני צריכה מייק־אפ, אבל לא הרבה יותר".
ניתוחים תעשי?
"לא יודעת, ממש לא בטוח. פעם חשבתי שבטח אעשה כשיגיע הזמן, אבל שיניתי את דעתי. כשזה ממש יציק לי אני מקווה שכבר יהיו פתרונות אחרים פחות פולשניים, כי התעשייה הזאת ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן".
"תחזקתי עם בוטוקס פה ושם, ממש בקטנה, אני הרי לא רוצה לאבד את הבעות הפנים שלי, זה לא מצטלם טוב"
הצלחת בהוליווד בגדול וקיבלת מחמאות מקיר לקיר, משפילברג ועד טום הנקס, אבל לא נהיית גל גדות. מזהים אותך ברחוב?
"אני שחקנית עובדת ומתפרנסת, אבל לא מאוד מפורסמת. אם מזהים אותי ברחוב זה רק בזכות 'שטיסל', את לא מבינה איזו הצלחה משוגעת יש לסדרה הזאת באמריקה, ואני עוד משחקת שם עם פאה. מזהים אותי גם בזכות 'דרדוויל', בעיקר קהל מאוד צעיר, ועכשיו מתחילים קצת לזהות אותי בזכות 'לאבד את אליס', שקיבלנו עליה ביקורות מדהימות בכל העולם.
"כדי להיות גל גדות, קודם כל את צריכה תפקיד מסוים שיביא אותך לשם, תפקיד שגל גדות קיבלה ואני לא, ואחר כך את צריכה להמשיך ולאחוז בו, לתחזק את המעמד החדש שלך. חוץ מזה, הגעתי להוליווד בגיל אחר, כבר הייתי בת 38-37, וכנראה גם המזל שלי היה אחר. אי־אפשר בכלל להשוות. הגעתי עשר שנים לפניה, כשעדיין לא היו רשתות חברתיות שעושות הבדל גדול".
את בעלה, גלעד לונדובסקי (50), מדריך גלישה והיום בעל בית ספר לגלישה בלוס־אנג'לס, הכירה זורר כשעשתה אצלו קורס במכמורת. די מהר היא הבינה שזה זה ונישאה לו.
בריאיון שערכתי איתה לפני עשר שנים צפינו מרחוק על גיל 50, והיא ראתה את עצמה עם עוד ילד, מלבד בנה היחיד ליעד (16). בפועל זה לא קרה, אבל היא לא מצטערת. "אני מבסוטה שיש לי ילד אחד מהמם והחיים שלי שלמים, רק מבחוץ כל הזמן שאלו על זה", היא אומרת. "חשבנו על זה והחלטנו שלא, ללא קשר לקריירה. בשלב הראשון הפרנסה הייתה עליי, עד שגלעד בנה את עצמו לקח לו זמן. אחר כך התחלתי לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה, כי עבר זמן מאז ההיריון הראשון, ואז החלטתי שאני לא רוצה וזהו. היו לנו שיחות על זה, רצינו וחששנו, חששנו ורצינו, עד שהגיע הרגע שהבנו שאנחנו לא באמת רוצים".
איך הולך עכשיו לגלעד בארצות־הברית?
"בהתחלה היה לו קשה, אבל היום הוא עושה חיל, יש לו בית ספר לגלישה, והוא כל כך מבסוט שהיום גם אם הייתי רוצה לחזור, הוא היה מהסס, כי יש לו עסק מצליח, והילדים מטורפים עליו".
שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה עוד ילד, והחלטתי שאני לא רוצה וזהו. היו לנו שיחות על זה, רצינו וחששנו, חששנו ורצינו, עד שהגיע הרגע שהבנו שאנחנו לא באמת רוצים
דיברתם על זה?
"מדי פעם זה עולה, כי הגעגועים גדולים, כל פעם מחדש אנחנו הופכים והופכים בזה, ובסוף מחליטים שלא. הוא מאוד מחובר לארץ וליהדות, ליום ההולדת ה־50 שלו הוא ביקש שאקנה לו טלית ותפילין, כי הוא החליט שאחרי גיל 50 כל יהודי צריך שיהיה לו בבית טלית ותפילין".
איך את מרגישה עם זה שאת מגדלת ילד אמריקאי?
"אני משתדלת לא להרגיש שום דבר לגבי זו, זו ההחלטה שנעשתה וזהו, אני לא יכולה להיות גם פה וגם שם. הוא מגדיר את עצמו כאמריקאי־ישראלי, הוא יודע עברית, אבל זה נכון שהחיים שלו הם באמריקה. יכול להיות שיום אחד הוא ירצה לבוא לפה, ואני לא אעמוד בדרכו. אני תמיד אלווה אותו איפה שהוא יהיה, אבוא איתו בלי לפחד ולחשוב מה יהיה עם העבודה שלי".
איך את עברת את שנת הקורונה?
"בשנה שבה הכל נעצר, דווקא לי הגיעו פתאום שתי עבודות מדהימות: קיבלתי את הקמפיין ל־BMW בישראל, וגם תפקיד אורח לאורך העונה השלישית של הסדרה 'את' של נטפליקס. אין מצב שהייתי עולה על טיסה באמצע הקורונה, אבל למזלי הצילומים היו באל.איי, ליד הבית. נדיר שזה קורה".
"אני מצטערת על תפקיד שהפסדתי כי הסוכנת שלי לא ויתרה על שכר שווה לשכר של שחקן גבר, למרות שהשחקן הראשי הסכים להעביר חלק מהשכר שלו בשבילי"
מה עומד על הפרק כרגע?
"אין לי שום דבר על הפרק, ותאמיני או לא – אני לא לחוצה. תמיד, לא משנה כמה היה לי, חששתי שלא יהיה לי, כי אני דור שני לשואה, אבל התגברתי על זה. אני לא רוצה לקפוץ לעבודה שלא מעניינת אותי באמת, ואני בעיקר רוצה להיות בבית. אני נהנית להיות אמא, ואני נהנית להיות בבית עם המשפחה שלי. אולי כשליעד יגדל ויעזוב את הבית אוכל לעוף על תפקידים, אבל כרגע זה לא נורא שאין שום דבר מתוכנן. עבודה של שחקנית מאוד מתעתעת, את יכולה לא לעבוד שנתיים ואז להתפוצץ על תפקיד ענק".
התעשרת בהוליווד?
"אני לא יכולה להגיד שאני עשירה, אבל אני בהחלט אמידה. עבודה בקנה מידה כזה מתגמלת בסופו של דבר".
רבות דובר על ההבדל בשכר בין גברים לנשים בהוליווד, לטובת הגברים כמובן. כמה זה מרגיז אותך?
"זה מרגיז מאוד, אבל זה מתחיל להשתנות עכשיו, כי הרבה שחקניות מובילות הקימו חברות הפקה לעצמן. פעם אפילו הפסדתי תפקיד בגלל שהסוכנת שלי לא הסכימה לוותר על שכר שווה, ואני די מצטערת על זה היום, כי זו הייתה טעות. זה היה מיד אחרי 'מלאכים ושדים', הציעו לי תפקיד נהדר, והיה קרב על השכר. הסוכנת שלי חשבה שמגיע לי יותר מכיוון שיצאתי מסרט גדול, היא נלחמה כמו לביאה, והמפיקים סירבו לה. השחקן הראשי, שתמיד רציתי לעבוד איתו, הסכים להעביר חלק מהשכר שלו בשבילי, ובסוף הכל נפל. האמת שהייתי מוכנה לעשות את התפקיד בסכום שנתנו לי, אבל אז הקשבתי לה, ובלב אני תמיד מסתכלת על הרגע הזה ושואלת את עצמי מה היה קורה אילו. המאבק אולי היה צודק, אבל אני הפסדתי".
הראיון המלא עם איילת זורר מתפרסם בגיליון "לאשה", השבוע בדוכנים
