את חגיגות היובל לחייה תכננה דורית כהן לחגוג עם בעלה, הכדורגלן האגדי אבי כהן, בטיול חלומות בדרום אפריקה, שהוא ארגן והזמין עבורה. אלא שהגורל רצה אחרת: חודש לפני התאריך המיועד, כהן נפצע אנושות בתאונת אופנוע.
חצי שעה לפני התאונה הוא עוד שתה קפה עם בתו לי, ואז נסע ברכבו לבסיס של בנו החייל דביר, החליף את האוטו באופנוע של בנו והמשיך לרופא השיניים. בצומת הבורסה ברמת־גן נפגע האופנוע ממכונית, וכהן הובהל במצב אנוש לבית החולים איכילוב. תשעה ימים אחרי התאונה, ב־29 בדצמבר 2010, נקבע מותו בגיל 54. אשתו דורית ושלושת ילדיו, לי (כיום בת 40), תמיר (34) ודביר (29), לא משו ממיטתו יומם ולילה והתפללו לנס שלא הגיע.
"אבי הונצח, קראו למגרש האימונים של מכבי תל-אביב על שמו, יש טורניר כדורגל על שמו, ומשמח אותנו שעכשיו יש גם ספר. בהתחלה אמרתי, 'מה יש לחדש על אבי שאין בגוגל?', אבל הספר הצליח להפתיע אותי"
לאחרונה, במלאת עשור למותו של כהן, יצא לאור הספר "הליברו – אבי כהן שחקן וג'נטלמן" (הוצאת "מילים מדברות"), שכתב איש התקשורת מוטי אקסמיט. את העותק הראשון העניקו המחבר אקסמיט והאלמנה דורית לנשיא המדינה, ראובן ריבלין, שהיה עורך דינו של כהן ואחראי, ביחד עם סוכן השחקנים פיני זהבי, לכך שהוא הגיע בשיא תהילתו לשחק בקבוצת ליברפול האנגלית.
הספר מגולל את סיפורו של הילד שעלה עם משפחתו ממצרים בגיל שנה למעברה ברמת־גן, גילויו כעילוי בגיל שש, כששיחק כדורגל עם חבריו לשכונה על מדשאות הפארק הלאומי, הפיכתו לשחקן מרכזי במכבי תל־אביב, לקפטן נבחרת ישראל, ובהמשך לכוכב ליברפול האנגלית וגלאזגו ריינג'רס הסקוטית. בספר שזורים ריאיונות עם כדורגלנים, יריבים מָרים על המגרש וחברים קרובים מחוצה לו, תמונות משלבים שונים בחייו וברקודים לסריקה המציגים סרטונים נדירים מכל השנים.
"אני רואה בספר סוג של הנצחה לאבי ומברכת עליו", אומרת דורית. "בעשר השנים האחרונות אבי הונצח בכמה אופנים, קראו למגרש האימונים של מכבי תל־אביב על שמו, יש טורניר כדורגל על שמו, וגם חדר הישיבות בבית הנבחרות החדש נקרא על שמו, ומאוד משמח אותנו שעכשיו יש גם ספר. בהתחלה אמרתי למוטי, 'מה עוד יש לחדש על אבי שאין בגוגל?', אבל הוא הצליח להפתיע אותי. אני חושבת שכל אוהד של מכבי תל־אביב, בעיקר מהתקופה של אבי, צריך לקרוא את הספר הזה, למרות שאבי בטח היה אומר, 'השתגעתם? 467 עמודים עליי? ממש הגזמתם!'".
משחת גוגואים
גם עשר שנים אחרי האסון, דורית (60) עדיין מתקשה לחזור לרגע ההוא, שבו צלצל הטלפון שלה והיא התבקשה להגיע דחוף לבית החולים. "עבדתי אז בחברת היי-טק, ישבתי לאכול צהריים עם חברה, ופתאום הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, היה לי לחץ בחזה", היא משחזרת. "כשיצאתי החוצה לנשום הטלפון צלצל, מספר שאני לא מזהה. על הקו הייתה העובדת הסוציאלית של בית החולים איכילוב, ששאלה אותי אם אני אשתו של אבי כהן. ישר ירד לי הלב, אמרתי שכן, והיא אמרה, 'תגיעי דחוף לאיכילוב, בעלך עבר תאונת דרכים קשה עם הווספה'. שאלתי אם היא בטוחה שזה אבי, כי האופנוע היה בכלל אצל דביר. היא שאלה שוב, 'בעלך זה אבי כהן? אז תגיעי דחוף'. הייתי בהיסטריה, הטלפון נפל לי מהיד, כמובן לא יכולתי לנהוג, שני חבר'ה מהעבודה הסיעו אותי".
"הרופא אמר שאבי נפצע אנושות בגזע המוח, והוא עוד לא ראה מישהו שיצא מפציעה כזאת. אמרתי, 'הוא יֵצא מזה'. הייתי קצת מסטולית, דפקתי שם כדורי הרגעה, כי איך אפשר לשרוד אחרת?"
מי הראשון שצלצלת אליו?
"קודם כל צלצלתי לדביר לשאול אם הוא נתן לאבי את האופנוע, רציתי להאמין שזו טעות, אבל הוא אמר לי שכן, אז אמרתי לו תגיע דחוף לאיכילוב. אחר כך צלצלתי לליאור, החתן שלי, רציתי שיבוא להיות שם איתי. העובדת הסוציאלית התקשרה כמה פעמים לשאול איפה אני, היא הייתה לחוצה, וזה לא נשמע טוב. כשהגענו היו שם מלא אנשים, אין לי מושג איך הם ידעו. יומיים אחר כך הייתי אמורה לנסוע לתמיר למנצ'סטר, הוא שיחק אז בקבוצת בולטון וונדררס. למרבה המזל אבי בדיוק חזר משם שבוע קודם, וזו הייתה מתנה משמיים, כי בעצם הוא נפרד מתמיר והיה להם שבוע מדהים ביחד".
איך בישרתם לתמיר?
"ליאור צלצל לספר לו. תמיר היה מאוד קשור לאבי וקיבל את הבשורה בהלם. הוא ואשתו יעל ישר יצאו ללונדון לקחת טיסה, אבל זה היה שבוע מטורף מבחינת מזג אוויר, בוטלו המון טיסות, והייתה רק טיסה אחת של אל על לתל־אביב, שהייתה כמובן מלאה. מנכ"ל אל על שכבר שמע על התאונה מהתקשורת הצליח לשכנע זוג נחמד לפנות מקום לתמיר ולאשתו, ובדרך הדיילים עדכנו אותם שאבי יצא מחדר הניתוח".
איך עברו עלייך השעות האלה?
"כשאבי יצא מהניתוח וכל הראש שלו תחבושות, הבנתי שהחיים שלי עומדים להשתנות. כל השעות והימים האלה החזקתי את עצמי בשביל כולם, היו שם מאות אנשים והרגשתי שאני צריכה 'לארח' אותם ולהיות חזקה, אבל בעצם לא עמדתי בזה. מדי פעם הלכתי לבכות בחדר האחות, ורק חיכיתי שחברה שלי מהעבודה תגיע כדי שאוכל להרשות לעצמי ליפול, רציתי שמישהו יעזור לי".
הייתה לך תקווה?
"אחרי הניתוח הרופא שניתח אותו אמר שאין שום תקווה, שאבי נפצע אנושות בגזע המוח, והוא עוד לא ראה מישהו שיצא מפציעה כזאת. התפרצתי עליו, אמרתי, 'אין דבר כזה, אני אעזור לו והוא יֵצא מזה'. לא קלטתי, הייתי גם קצת מסטולית, דפקתי שם כדורי הרגעה, כי איך אפשר לשרוד אחרת?"
בעצם זה הרגע שבו התבשרת על מותו.
"ולא רציתי לקבל את זה. אמרתי למנתח, 'אתה יודע מי זה? זה אבי כהן, בן אדם שיודע לצאת ממצבים'. חודש לפני זה רכבנו יחד בנמל תל־אביב, הוא נפל נפילה רצינית ואמר: 'אם את נופלת ככה, את מסיימת באיכילוב'. הוא היה חזק, בלתי מנוצח, האמנתי שיקרה נס. אני זוכרת את הכותרת בשער של 'ידיעות אחרונות' למחרת התאונה, 'אבי כהן נלחם על חייו', ולא האמנתי שזה אמיתי".
"פשוט לא יכולתי לקבל את זה שהוא ימות. הגיעו המון רבנים, מתקשרים, קוראים בקלפים, אמרו שהוא יֵצא מזה, ורציתי להאמין להם. כל מי שהגיע ונתן תקווה - קיבלנו אותו".
האהבה והחיבוק שקיבלתם הפתיעו אותך?
"הייתי בשוק, לא ידעתי עד כמה אבי עדיין אהוב, אחרי כל השנים. היו אלפי אנשים מחוץ לאיכילוב, כל כלי התקשורת ישבו שם כל הזמן וחיכו לעדכונים, כולל BBC ו־NBC. כל השבוע אבי פתח מהדורות, כאילו שזה נשיא המדינה. כל המדינה חיכתה לנס, וגם אני".
מאיפה האמונה?
"פשוט לא יכולתי לקבל את זה שהוא ימות. הגיעו המון רבנים, מתקשרים, קוראים בקלפים, אמרו שהוא יֵצא מזה, ורציתי להאמין להם. מה לא עשינו? תביאו את הכתובה לבית החולים, תחליפו מזוזות בבית, לילה אחד נפתחה דלת המעלית ועשרות אברכים נשפכו ממנה, הגיעו להתפלל על אבי. כל מי שהגיע ונתן תקווה - קיבלנו אותו".
מה הדבר הכי הזוי שאמרו לכם?
"הייתה מישהי שהביאה משחה מסריחה שהיא הכינה מגוגואים, מרחתי אותו בכל הגוף, זה היה מגעיל בטירוף, אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אחרי ארבעה ימים ראיתי ששום דבר לא זז והתחלתי לאבד תקווה. התחננתי לפניו, 'תמצמץ, תזיז אצבע, תן סימן', בכיתי, התפללתי, וכלום".
שפטו אותנו לחומרה
שישה ימים אחרי התאונה אפסה תקוותה, ובליבה היא כבר התחילה להיפרד. "באיזשהו שלב הבנתי שגם אם הוא יישאר בחיים, אלה לא יהיו החיים שהוא היה רוצה", היא אומרת. "זה לא בן אדם רגיל, זה אבי כהן, הוא לא היה עומד בנכות או בפגיעה מוחית שתשאיר אותו בכיסא גלגלים. הוא ידע לחיות, וכל רגע איתו היה חוויה, אז איך אני אתן לו לחיות ככה? יום אחד הגיעה לבית החולים אישה עם ילד בן 30 שעבר תאונת דרכים ונפגע בראש. היא אמרה לו 'תגיד אמא', והוא אמר 'אמא', ואני רציתי למות. היא הביאה אותו כדי לעודד אותי, אמרה לי, 'תראי איך הוא אמר אמא', וכמעט התעלפתי, לא הייתי מסוגלת להכיל את הכאב הזה וסיימתי את היום במיון עם התקף חרדה".
מתי התחילו לדבר איתכם על תרומת איברים?
"ארבעה ימים אחרי התאונה קראה לי האחות ואמרה, 'אתם צריכים להחליט אם אתם רוצים לתת לו להישאר ככה או לשחרר'. ואז התחילו לדבר איתנו על תרומת איברים".
"כשדיברו איתנו על תרומת איברים הגבתי בהיסטריה. אמרתי, 'אין מצב שמנתקים אותו, קורים ניסים'. חשבתי שהוא צריך להישאר שלם. אני לא מצטדקת, אבל לא הייתי במצב להחליט דבר כזה"
איך הרגשת?
"נורא. הגבתי בהיסטריה. אמרתי, 'אין מצב שאנחנו מנתקים אותו, קורים ניסים בעולם'. עוד לא הייתי מוכנה נפשית לקבל את הסוף, גם כשאמרו לי שהוא בעצם כבר מת מוות מוחי. חשבתי שהוא צריך להישאר שלם ובחתיכה אחת, יפה כמו שהיה כל חייו".
את מצטערת בדיעבד?
"בדיעבד היינו צריכים לתרום, וזה משהו שילווה אותנו עד סוף חיינו. אני לא מצטדקת, אבל הייתי על כדורי הרגעה, לא בדיוק ידעתי מה קורה איתי ולא הייתי במצב שאני יכולה להחליט דבר כזה".
"אז למה שאלו אותי? אני לא חושבת שצריך לשאול את המשפחה במקרה כזה. בואי, זה אהוב ליבי, איך אני יכולה לקבל החלטה כזאת? הפעילו עלינו המון לחץ, ובסוף תמיר אמר, 'טוב, אנחנו מסכימים, אבל לא מהפנים, שיישאר יפה'. כשבאתי לחתום, וכבר התקשרו לבתי חולים להכין אותם לקבלת התרומה, פתאום נכנס לחדר איזה רב ואמר לתמיר, 'אל תחתמו, אבי יתעורר מחר'. שמעתי את זה והחלטתי לא לחתום, לחכות למחר, נאחזתי בכל שביב של תקווה, הייתי בטוחה ברגע ההוא שעשיתי את הדבר הנכון".
"חתכו אותי וקרעו אותי לגזרים, שפטו אותנו לחומרה ברגע של חולשה, אני לא מאחלת לאף אחד להיות במצב הזה. אם לא היה נכנס הרב הזה היינו חותמים, אבל הרבנים שיגעו אותנו"
ידעת שהוא חתום על כרטיס אדי?
"לא ידעתי. הוא חתם על הכרטיס במסגרת תפקידו כיו"ר איגוד השחקנים, הוא רצה להראות דוגמה אישית ולא אמר לי. בעקבות הסיפור שלנו אלפי אנשים הלכו וחתמו על כרטיס אדי, אז אולי בכל זאת תרמנו משהו לטובת העניין".
יום אחד מדינה שלמה בוכה איתכם, ויום אחרי צולבים אתכם בכל כלי התקשורת על ההחלטה. כואב?
"כואב מאוד. חתכו אותי וקרעו אותי לגזרים, שפטו אותנו לחומרה ברגע של חולשה, אני לא מאחלת לאף אחד להיות במצב הזה. אם לא היה נכנס הרב הזה היינו חותמים, אבל הרבנים שיגעו אותנו".
תבעת את הנהג שפגע בו?
"לקחתי בוחן תנועה שיחקור מה קרה, וגילינו שאי־אפשר להחליט מי אשם. מאוד רציתי לדעת מה היה שם ואם היה אפשר למנוע את זה, אבל הנהג לא יצר איתנו קשר ולא השתתף בצערנו. לא הוגש כתב אישום, אבל הוא היה שם, כל החיים שלו הוא יחיה עם הידיעה שהוא הרג את אבי כהן, לא תבוא ותגיד מילה?"
מחווה מרגשת באצטדיון
התאונה תפסה את בני הזוג כהן בתקופה הטובה בחייהם: שלושת ילדיהם בגרו, נולדו שני נכדים מקסימים. סוף־סוף היה להם זמן לעצמם, והאהבה הייתה בשמיים. ואז הכול נגדע. "הייתה לנו זוגיות מדהימה, היינו החברים הכי טובים, לא הייתי צריכה אף אחד חוץ ממנו", היא אומרת. "הוא היה הכול בשבילי ואני הכול בשבילו. אבי נורא פינק אותי, כל מה שרציתי קיבלתי. יום אחד בא לי ג'יפ, למחרת חיכה לי ג'יפ מתחת לבית. הוא עשה אותי מלכה וידע להיות מלך, לחיות, לנסוע, ליהנות, לשיר, לשמוח. חודש לפני מותו הוא נסע להונג־קונג עם חבר לחגוג את יום ההולדת שלו, ושנים אחרי מותו התבאסתי שלא נסעתי איתו, יכולתי ליהנות ממנו עוד קצת", היא אומרת.
כהן, לשעבר רוזנבלום, גדלה בצפון תל־אביב, בת לאב חשמלאי ולאם עקרת בית, אחות קטנה של איריס, גרושתו של כוכב מכבי תל־אביב לשעבר ויקי פרץ, שהכירה לה את אבי כשהייתה תלמידת תיכון בת 16.
"בתיכון, כששמעו שאני יוצאת עם אבי כהן הגדול, זו הייתה סנסציה: שתי אחיות שיוצאות עם הכדורגלנים הכי מפורסמים במדינה. הוא נראה כמו אל יווני, התפוצצתי מגאווה"
"אחותי איריס יצאה אז עם ויקי פרץ, ויום אחד היא אמרה לאבי, 'יש לי אחות חמודה להכיר לך'. לקח לו שלושה חודשים להתקשר, כל יום הייתי חוזרת מבית הספר ויושבת ליד הטלפון, מחכה שיתקשר. כשהתחלנו לצאת הייתי בעננים. תחשבי מה הלך סביבי בתיכון כששמעו שאני יוצאת עם אבי כהן הגדול. זאת הייתה ה־סנסציה באותה תקופה, שתי אחיות שיוצאות עם שני הכדורגלנים הכי מפורסמים במדינה. הייתי מאוהבת בו עד השמיים, הערצתי את האוויר שהוא נושם. הוא נראה כמו אל יווני. כשהיינו הולכים לים ונשים היו מסתכלות עליו, התפוצצתי מגאווה שהוא שלי".
הלחיץ אותך שהוא כל כך מבוקש?
"ממש לא, הוא לא נתן סיבות להילחץ, ואני נתתי לו חופשיות. איזה כיף לי היום לדעת שהוא עשה מה שהוא רצה. אף פעם לא הגבלתי אותו ולא קינאתי לו, אבל הוא כן. הוא היה קצת פרימיטיבי, לא הסכים שאתגייס לצבא. כשהוא קיבל את ההצעה מליברפול, הוא בא אלינו הביתה ואמר לאמא שלי, 'איילה, אני מתחתן עם הבת שלך'. זאת הייתה הצעת הנישואים שלו. עוד לא הייתי בת 18, עשיתי את בחינות הבגרות אחרי החתונה. ואז נסענו לליברפול. מאוד אהבו אותו שם. כשהוא נהרג, אצטדיון מלא עמד דקת דומייה עם סרטים שחורים לזכרו, כאילו לא עברו 30 שנה. הצטמררנו מרוב התרגשות מהמחווה".
8 צפייה בגלריה
30 שנה אחרי שעזב את הקבוצה, אצטדיון שלם עמד לזכרו
(צילום: Getty Images/ Clive Brunskill)
מה הוא עשה אחרי הפרישה מכדורגל?
"הוא ניסה להיות מאמן, אבל הוא לא הצליח בזה כמו שהוא קיווה. הקבוצה האחרונה שהוא אימן הייתה מכבי הרצליה, שהייתה מועמדת לרדת ליגה. כשהוא פוטר הוא אמר לי: 'זהו, אני לא רוצה לשמוע על אימון יותר'. לקחתי את זה ללב יותר ממנו, לא דיברתי עם יו"ר הקבוצה במשך ארבע שנים אחרי שהוא פיטר אותו, ואבי, לעומת זאת, לא היה אחד ששומר טינה".
"אבי השקיע בתבונה, קנה מגרשים, סידר אותי ואת הילדים וחי כמו שהוא אהב: כל יום חגיגה, כל יום שנ"צ, החיים הטובים. הוא אמר, 'יש לי כסף לחיות עד גיל 80 בלי לעבוד, אז למה לי?'"
ממה חייתם?
"הוא ידע להשקיע בתבונה, קנה מגרשים באזור שדה דב, מה שנקרא 'הגוש הגדול', סידר אותי ואת הילדים וחי כמו שהוא אהב: כל יום חגיגה, כל יום שנ"צ, החיים הטובים. יום אחד הוא אמר לי, 'יש לי כסף לחיות עד גיל 80 בלי לעבוד, אז למה לי?'. הוא היה יו"ר ארגון שחקני הכדורגל בהתנדבות, ופשוט נהנה מהחיים".
מה חשבת על ההשתתפות שלו ב"רוקדים עם כוכבים"?
"התלהבתי, ממש עודדתי אותו ללכת, חשבתי שאחרי הריקוד הראשון יעיפו אותו אבל הוא החזיק שש תוכניות, וזו הייתה תקופה מדהימה בשבילו. ליוויתי אותו, הלכתי איתו לאימונים, לצילומים, זה היה לו חשוב. יום אחד יצאתי על קלוד דדיה ששפט בתחרות, מה זה ירדתי עליו, אמרתי לו, 'הבן אדם בא לתחום שהוא בכלל לא מכיר, נותן את הנשמה, ואתה משפיל אותו ונותן לו ציון 2?'. קלוד כנראה הרגיש מאוים, זה הגיע לעיתונות וכל הסיפור יצא מפרופורציה. הרגשתי לא טוב עם זה, אבל לא הייתי מוכנה שיגידו מילה רעה על אבי, הגנתי עליו כמו לביאה".
לנכדים יש פוסטר של אבי
חמשת שלבי האבל במודל של הפסיכיאטרית השווייצרית אליזבת קובלר־רוס מתאימים אחד לאחד לסיפורה של דורית: יש בו הכחשה, כעס, מיקוח ודיכאון. גם עשר שנים אחרי מותו של אלוף נעוריה, קשה לראות אצלה את השלב החמישי, שהוא ההשלמה.
"יש השלמה, אבל היא לא שלמה. ההחמצה אוכלת אותי, זה היה מוות מיותר", היא אומרת. "בשנים הראשונות באמת לא הייתה השלמה, אני יכולה להגיד שבשבע השנים הראשונות לא הפסקתי לבכות, עברתי שנים של גיהינום, לא פעם התמוטטתי, אבל בשנים האחרונות למדתי לחיות עם הכאב ולתפקד ביומיום. במשך שנים עשיתי עבור עמותת 'אור ירוק' הרצאות בבתי ספר בנושא תאונות דרכים, אבל הפסקתי כי נהיה לי קשה מדי לדבר על זה".
"בשבע השנים הראשונות לא הפסקתי לבכות, עברתי שנים של גיהינום, לא פעם התמוטטתי, אבל בשנים האחרונות למדתי לחיות עם הכאב ולתפקד ביומיום. במשך שנים עשיתי עבור עמותת 'אור ירוק' הרצאות בבתי ספר בנושא תאונות דרכים, אבל הפסקתי כי נהיה לי קשה מדי לדבר על זה"
יש נחמה?
"זה שהוא הלך כמו שאנחנו זוכרים אותו, איש יפה וחזק ושמח, ולא נשאר שבר כלי, זו נחמה גדולה".
מה הכי קשה לך שהוא החמיץ?
"את הנכדים שנולדו והוא לא הכיר, את הנכדים שהוא הכיר וגדלו. אני יודעת שהם היו נהנים ממנו בטירוף".
מה הם יודעים עליו?
"הם יודעים שסבא שלהם היה כדורגלן מפורסם, והם גאים בו מאוד ומדברים עליו בהערצה. לגילי, הבן של תמיר, יש פוסטרים שלו מעל המיטה. לבר, הבן של לי, תלויה החולצה שלו בחדר. הם גדלים כנכדים של סבא אבי כהן, האיש והאגדה".
הייתה לך זוגיות מאז שהתאלמנת?
"שנה אחרי האסון חבר של אבי רצה להכיר לי מישהו ואני מאוד נרתעתי, אמרתי לו, 'נראה לך?', אבל הוא אמר לי שאני חייבת לנסות והסכמתי. מאז היו לי פה ושם היכרויות, מערכות יחסים קצרות, חודש, חודשיים, שלושה. היה אחד שאפילו קצת תפס לי את הלב ודווקא שמחתי, כי זה מראה שהלב שלי כן יכול להיפתח, שהשריר עובד".
"אבי היה אומר: 'אני לא פה, למה שתהיי לבד?'. אם הוא היה רואה אותי עכשיו, הוא היה אומר חד־משמעית, 'תחיי את החיים, אל תתאבלי עליי'"
חיפשת בן זוג באופן אקטיבי?
"בשנים הראשונות הייתי קצת יותר בהיסטריה איך אני אהיה לבד, אבל לא נכנסתי לטינדר. אני בן אדם מאוד זוגי, אישה של גבר אחד, ושאלתי את עצמי איך אני אחיה לבד? היום אני פחות מתעסקת בזה, אבל אם יבוא האדם הנכון, אני לא פוסלת".
איך גברים מגיבים כשהם שומעים שאת אלמנתו של אבי כהן?
"תראי, גברים מאוד מפחדים מזה, אני עוצמתית, אני לא צריכה גבר שיתמוך בי כלכלית, ויכול להיות שאני משדרת 'אל תתקרבו אליי'. ברגע שאעשה את הסוויץ' בראש, תהיה לי זוגיות. אני אגיד לך את האמת? אנשים לא מבינים איך אני לבד".
איך הילדים מרגישים עם זה?
"הם מפרגנים בלב, אבל לא מדברים על זה. הם ילדים חכמים, והם יודעים שאם אמא שלהם תהיה מאושרת גם הם יהיו מאושרים".
אבי היה מפרגן?
"אבי היה אומר: 'אני לא פה, למה שתהיי לבד?'. אם הוא היה רואה אותי עכשיו, הוא היה אומר חד־משמעית, 'תחיי את החיים, אל תתאבלי עליי'".
