אלון רטר, קולנוען צעיר ומבטיח, הכיר את גיבורת סרטו הדוקומנטרי "יונית יונתן", יונית זיידנברג, אותה דמות שהביאה לו את המקום הראשון בפסטיבל הקולנוע הגאה לשנת 2020, לגמרי במקרה. "זה היה בקיץ 2015, כמה שבועות אחרי הרצח של שירה בנקי. במרכז העיר (ירושלים, ת"ב) נתקלתי בטרנסית מבוגרת שאני מכיר שהייתה נסערת כי הטרידו אותה מינית. היא הייתה בהתקף חרדה. הלכתי איתה ברחבי העיר במין שיטוט כזה, לא להשאיר אותה לבד. כשעברנו ליד חומוסייה, יונית שהייתה שם והכירה אותה נתנה לה את החיבוק הכי חם ואימהי שאפשר לדמיין, והיא קצת נרגעה. שם די התאהבתי בה, ביונית, והיא הפכה לחברה קרובה שלי. רק אחר כך נולד הסרט עליה".
יונית, שנולדה בשם יונתן, היא טרנסית שרוצה לשיר ורוצה שיראו אותה. היא נולדה להורים חרדים בירושלים, מתגוררת עם אביה שאוהב אותה ומקבל אותה בטבעיות גמורה ומצליחה לנוע בין העולמות. רגע אחד היא שותה מכוס ההבדלה של מוצאי שבת שאביה מגיש לה, מנהג השמור לגברים בלבד, וברגע אחר משתפת אותו שהיא יוצאת להחליף את שמה במשרד הפנים (מועדי הקרנות בעמוד הפייסבוק של הסרט).
כמה כשמסתכלים עליה בסרט רואים בעצם אותך?
"הסצנה במצעד הגאווה, שהיא יושבת לבד על הדשא ומסביבה אנשים יושבים בזוגות או בקבוצות, זה קופי־פייסט לחוויה שלי במצעדי גאווה. שנים אני מגיע למצעד הגאווה, ותמיד יש את הפער בין הרצוי למצוי. אני רוצה להיות סוג של מלכה, שכולם יהיו סביבי, ירימו לי ויאהבו אותי, ואני תמיד בסוף מסיים בהרגשה נורא בודדת של ילד דחוי שלא בחרו אותו לאף קבוצה בשיעור ספורט. זו בדידות שגם אם אתה מוקף באנשים, אתה נעלם בתוכה. אנחנו גם מאוד דומים בהיברידיות שלנו. יונית מרגישה כאישה, והמקום שאליו היא הולכת, העתיד שלה, הוא נשי. אבל מול אבא שלה, ביחס אליה היא עדיין הילד שלו. זה משהו שאני מזדהה איתו, אני לגמרי אישה וילד".
קטע מתוך הסרט "יונית יונתן" שנעשה במסגרת במסגרת "סם שפיגל":
קטע מתוך "יונית יונתן"
(בימאי: אלון רטר, באדיבות סם שפיגל – בית ספר ליצירה קולנועית)
רטר (26), בוגר סם שפיגל שעובד בימים אלה על סרט קצר חדש בשם "תחפושת", מזדהה כגבר אבל לגמרי משחק עם המגדר. לריאיון הוא מגיע בחצאית קטיפה קצרה ירוקה שהייתי מפלחת לארון שלי. על אצבעות הידיים לק ירוק תואם. מבחינתו כל יציאה לרחוב היא פרפורמנס. "מאז שאני זוכר את עצמי, עוד לפני שהיה סיי לגבי זה, כבר הייתי מסומן כנשי, מוזר, חלש. היום אני נושא את זה בגאווה. זה הפוך מהמגמה של חלקים נרחבים בקהילה הלהט"בית שרק רוצים לנרמל".
בכלל, הוא לא כאן כדי לעשות למישהו נעים בעין. הסרט שבזכותו קיבל מלגת הצטיינות בבית הספר היוקרתי לקולנוע, "אל תשליכני גן העצמאות", שיצא ב־2017, צולם בגן העצמאות בירושלים, מקום מפגש הומואי ידוע, כשהוא, רטר, אחד הדמויות. להגיד שהסרט מאוד לא פשוט לעיכול זה אנדרסטייטמנט. "גן העצמאות זה מקום קדוש בעיניי. אדמה קדושה", הוא מסביר. "איפה אלוהים נמצא אם לא בגן העצמאות, במקום הכי בודד. אנשים מגיעים לשם לחפש מין, אבל מגיעים גם מבדידות. אתה מגיע לגן ומוצא את עצמך שם בפרלמנט של הומו נשי בן 60, ערבי בן 19, חרדי בן 25 ותייר מברלין. יושבים על ספסל ומדברים על אמונה. באפליקציות אין את הדבר הזה".
זו לא רומנטיזציה לגן העצמאות?
"מי שרואה את הסרט רואה שזו לא פרסומת למקום. אבל כשאני מגיע לשם יש לי תחושת משמעות. ההיסטוריה של הגן כמקום מפגש להומואים מתחילה עוד לפני קום המדינה. חיילים בריטים היו מגיעים לשם. זה מקום נגיש שיש בו רוך ביחס למה שקורה שם. המגע שנוצר שם בין מין להווי הדהים אותי כבר בפעם הראשונה. ובכלל, מין מזדמן זו מציאות שקיימת בלי קשר לגן. יש אפליקציות ויש מפגשים בבתים. אונס ופגיעה יכולים לקרות גם בתוך הבית שלך".
בסרט מתברר שהיית נער ליווי.
"עסקתי בזנות בגיל 20. לא עשיתי את זה בגלל דוחק כלכלי. זה היה כמו פולחן, ללכת לעצב של הבדידות. זה המצב הכי מנוכר שבו בן אדם משלם בשביל מין. הרגשתי אז מאוד חסר שליטה, מאוד חלש. תחושה שהגוף מושך אותי למטה, ומשהו בלקבל אתנן, כסף, זה היה כמו פרס על דבר שביומיום היה מאוד מעיק ומעמסה עבורי, הגוף שלי והמיניות שלי. אני לא נמצא שם היום, אני לא צריך את זה יותר. זה היה אחרי איזה רגע שהחלטתי שזהו, אני לא מוכן לקבל יותר את המשוואה שיש מחיר כלשהו לנוכחות שלי"
"לא עסקתי בזנות בגלל דוחק כלכלי. זה היה כמו פולחן, ללכת לעצב של הבדידות. משהו בלקבל אתנן, כסף, היה כמו פרס על דבר שביומיום היה מאוד מעיק עבורי, הגוף שלי. אני לא נמצא שם היום"
רטר מפתיע ומספר שדווקא בגן העצמאות פגש את אלוהים. "מי שבודד - אלוהים נמצא איתו. ההתבגרות שחוויתי בצל החברה המאצ'ואיסטית שגדלתי בה, הדחייה החברתית, האלימות והפגיעה שחוויתי גרמו לכך ששחררתי ומסרתי את עצמי לכוח שמעליי. מול התחושה שאין לי מקום בעולם, שהמציאות מקיאה אותי, אמונה ואלוהים זה משהו שמחזיק אותי. הגעתי מבית אתאיסטי, אבל כבר בגיל שלוש מצאתי את עצמי מגיע לבית הכנסת שליד הבית. החגיגיות, הקדושה והטקס משכו אותי. אני קורא תהילים ואני יודע שאלה מילים שהרבה אנשים לאורך כל כך הרבה שנים התכוונו אליהן, הטעינו אותן בפחדים, בכאב ובייאוש שלהם, וכשאני קורא אני מתחבר לכל אותם האנשים האלה. התחושה היא שאני לא לבד".
אתה לא עושה לצופים חיים קלים.
"קיים בי השד הזה, חיית החושך הזו, אבל אני חושב שלכל אחד יש צל או ששוכנת בו מפלצת. יש אִמרה של חז"ל שאם אתה רוצה לראות שדים, אז קח שִליה של חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, כתוש אותה לאפר, תזרה את האפר בעיניך, ודרך האפר תראה איך הכל מלא בשדים. העולם מלא בהם עד אפס מקום. הייתי רוצה שהסרטים שלי יהיו כמו האפר הזה, שדרכו אפשר לראות את השדים שיש בכולנו".
7 צפייה בגלריה
עם יונית זיידנברג, גיבורת סרטו הדוקומנטרי "יונית יונתן", שזכה בפסטיבל הקולנוע הגאה
(צילום: יואב דודקביץ)
"בבית ניסו לגונן עליי"
רטר גדל ברמת־השרון, אח בכור ליעל, שקטנה ממנו בשנה ולומדת עבודה סוציאלית ("אנחנו חברים מאוד טובים"). אביו, עמית, איש היי־טק בכיר, ואמו, גליה, סופרת ילדים שזכתה בפרס ראש הממשלה (בימים אלה סדרת ספרי "שקשוקה" שכתבה משודרת בגרסה טלוויזיונית קוצרת שבחים) ובמאית סרטים דוקומנטריים. היא גם בתו של עמוס עוז שלאחרונה הוציאה את הספר האוטוביוגרפי "דבר שמתחפש לאהבה" (על כך בהמשך). מלבד העיסוק בקולנוע, רטר גם משחק: היה לו תפקיד קטן בסדרה "מלכות" ובסרט הקצר שמועמד לאוסקר "עין לבנה", הוא משתתף בסדרת הדרמה המוזיקלית "הד קולך" שתעלה בתאגיד, וגם עושה דראג כ"אלונה רטרו". כרגע הוא מתפרנס מעבודה כשומר בבית אבות. "אני זה שמודד חום לאנשים בכניסה, אבל רוב הזמן אני מדבר עם קשישות". גם שירות לאומי הוא עשה בבית אבות, במחלקה סיעודית.
"אם יש עיר שאני מתעב זו רמת־השרון. גדלתי עם ילדים עשירים ומגעילים. הילדים מתעללים ואז ההורים באים, כמו במאפיה, ודואגים לנקות את זירת הפשע, שהם לא ייענשו"
רטר מספר שהבית שבו גדל היה חם, מחבק ואוהב, בעוד שבחוץ היה ילד עדין, חלש ומוקד להתעללויות. "בחוץ היה לי נורא קשה. היו הרבה אלימות והרבה פגיעה. אם יש עיר שאני מתעב זו רמת־השרון. גדלתי עם ילדים עשירים ומגעילים. הילדים מתעללים, ואז ההורים באים אחר כך, כמו במאפיה, ודואגים לנקות את זירת הפשע, שהם לא ייענשו. בכיתה ג' קראו לי הומו בכיתה, עוד לפני שידעתי מה אני. הייתי מצייר וממציא כל מיני סיפורים, וילדים היו אומרים עליי שאני הזוי ושיש לי דמיון שעובד שעות נוספות. ילדים אומרים את זה כדרך להעליב. אבל אמא שלי מאוד טיפחה את המשאב הזה שנקרא 'דמיון'. כי גם היא כזו ואני מאוד מחובר לאמא שלי. היא הייתה מקריאה לאחותי ולי את 'מאה שנים של בדידות' בהמשכים כשהייתי בן עשר. היא גם לקחה אותי איתה לימי צילום. אפילו צילמתי שוט שנכנס לסרט".
ההורים ידעו בזמן אמת מה אתה עובר?
"בבית ניסו לשמור ולגונן עליי, אבל לא כל כך סיפרתי כילד. לא אמרתי שקוראים לי 'הומו'. זה לא משהו שאתה רוצה לחזור עליו כשאתה בן שמונה או תשע. זה היה נראה לי דבר כל כך מלוכלך, אז למה שאביא את זה הביתה? לימים סיפרתי, וההורים מאוד הצטערו שלא יכלו לעשות יותר כדי לשמור עליי. אמא שלי אומרת שאם הייתה מגדלת אותי היום היא הייתה עושה לי הום סקולינג".
7 צפייה בגלריה
האם גליה עוז. "הקריאה לי את 'מאה שנים של בדידות' בהמשכים כשהייתי בן עשר"
(צילום: יובל חן)
בגיל ההתבגרות רטר עשה מהלך מרהיב של ריקליימינג, ניכוס מחדש, של התיוגים שנזרקו עליו כל הילדות במטרה להשפיל ולהחליש אותו. אם תרצו, מהלימונים הוא עשה קוקטייל מרגריטה. "התחלתי להתלבש בגיל 14 איך שאני אוהב ובא לי. לבשתי דברים מאוד מוזרים לבית הספר, כמו לעטוף את עצמי במזרן יוגה, לסגור את זה עם נייר כסף ועל זה להדביק קלמנטינות. זה היה חלק מתהליך של הגדרה עצמית. הייתי קם מוקדם כל בוקר כדי להכין את התלבושת, מגיע עם כובעים משונים, שמלות ופלטפורמות. אם לא הייתה לי תלבושת, לא הייתי הולך. זו לא הייתה אופציה להגיע לבית ספר כשאני לבוש רגיל. שם הייתה נקודת המפנה שלי כאלון וכאמן. ועדיין, לא הייתי מסוגל לצאת מהארון. כשהיו שואלים אותי בבית הספר, ושאלו אותי כל הזמן על המיניות שלי, הייתי אומר שאני נמשך לכיסאות".
"לבשתי דברים מוזרים לבית הספר, כמו לעטוף את עצמי במזרן יוגה, לסגור עם נייר כסף ועל זה להדביק קלמנטינות. שם הייתה נקודת המפנה שלי כאלון וכאמן"
ההורים שלך נשמעים מאוד חמודים, אבל אני מתקשה להאמין שהם לא בלעו את הרוק בהלם מול המיצג היומיומי שערכת.
"כולם היו בשוק ממני אז, אבל הם לגמרי תמכו, וזה לא מובן מאליו בכלל. אני חושב שאם לא הייתה לי משפחה תומכת, כנראה הייתי במקום מאוד אחר. היום אני חושב שהחוויות האלה הפכו אותי למי שאני. היכולת לראות את הדברים מבחוץ, להתבונן עליהם מפרספקטיבה אחרת. לעשות פרפורמנס וסרטים כשאתה אנדרדוג, זה הופך אותך לסוג של כוכב. זה להגיד, 'אני מוזר ואני נשי ואני אחגוג את זה'.
"הצגתי את עצמי כאלונה ודיברתי בנקבה. לקחתי הורמונים חוסמי טסטוסטרון והפסקתי. רציתי לראות אם אני יכול לשאת את הגוף שלי כמו שהוא בעולם"
"עברתי המון תקופות עם המגדר. כשהתחלתי להתלבש כמו שאני מתלבש, ראיתי את עצמי כא־מיני. אחר כך ראיתי את עצמי כחייזר, כלומר כמשהו אחר. אחר כך, כשגדלתי, נורא רציתי בעצם שיימשכו אליי ויאהבו אותי כהומו נערי. ואז הגיע השלב שחשבתי שאני אהיה טרנסית. לפני חמש שנים הצגתי את עצמי כאלונה ודיברתי כנקבה. התחלתי לקחת לתקופה הורמונים, חוסמי טסטוסטרון. היה לי נפלא עם זה, להפסיק את הדיקטטורה של ההורמון הזה. טסטוסטרון כדי להיות גבר זה כוח זר שפועל בתוך הגוף שלי. זה היה להרגיש יותר אוורירי ופחות כבול למשהו שאין לי צורך בו. טסטוסטרון מיוצר כדי להביא ילדים, וזה דבר שאני לא רוצה בו. הייתי אלונה כמעט שנתיים".
ומה קרה? לא שכיח לחזור אחורה בתהליך שכזה.
"רציתי לראות אם אני יכול לשאת את עצמי ואת הגוף שלי כמו שהוא בעולם. לא כי אני מאמין שהגוף הוא אידיאל - אם אני לא מרגיש נוח בעור שלי, אני מאמין שצריך לשנות את הגוף. אבל הפסקתי את התהליך כי העדפתי להשאיר את זה פתוח. אז מי אני? אני אלון. אני לא מרגיש שאני צריך להיות בצד הנשי לגמרי, כמו שאני לא בצד הגברי. זה גם נזיל. יכול להיות שעוד כמה שנים תפגשי אותי עם גוף של אישה. אם היה אפשר ניתוחים רצוא ושוב, להיות שבוע ככה ושבוע ככה, הייתי הולך על זה.
"מול ההורים נשארתי אלון כל הזמן, אפילו שלאמא שלי יוצא להתבלבל ולפנות אליי בלשון נקבה. גם הפסיכולוגית שלי יכולה פתאום לפנות אליי בנש (לשון נשית בסלנג להט"בי, ת"ב). אני כל הזמן בתהליך של לדייק את עצמי. הכל די גלוי אצלי. מי שמכיר אותי ואוהב אותי חי עם זה שאני גם וגם".
בשנה האחרונה רטר נמצא בזוגיות עם דותן (30), רקדן. הם הכירו כששיחקו בסרט סטודנטים, "אאוט אוף טאצ'". הם גרים ביחד והורים לחתול שאימצו לאחרונה. "לפני שהכרנו, דותן היה רק עם נשים, אבל אז היה קליק בינינו. אנחנו מחוברים בכל כך הרבה רמות. אני חשבתי שזה לא ילך בינינו. להומואים נשיים שלא בדיוק נמצאים במגדר שלהם קשה למצוא אהבה. שנים נדלקתי על אנשים שלא נמשכו אליי או שהיו איתי בדיסקרטיות. הכנתי את עצמי שגם הפעם זה לא אפשרי, אבל קרה נס".
"ירושלים מאירה לי פנים. ילד חרדי מסתכל עליי ורואה אפשרות אחרת של קיום וגם אני רואה אפשרויות אחרות של קיום ומקבל השראה"
מעניין שבחרת לא לגור קרוב למשפחה שלך למרות שהם הגנרטור שממנו אתה שואב כוח.
"דווקא בגלל שבבית הייתי מוגן, היה לי צורך לעמוד על הרגליים בזכות עצמי וליצור לעצמי סביבה משלי. זו בחירה אקטיבית לא להישאר ילד, אלא לצאת ולהיות בקונפליקט עם המקומות הקשים והלא מקבלים אותי דווקא. ככה אני מתרחב וגדל".
לחיות כקוויר בירושלים זו בחירה אמיצה.
"הגעתי לירושלים בגלל הלימודים ונשארתי כי תמיד אהבתי אותה. המפגש הראשוני והבתולי של אנשים איתי מעורר בי השראה. לצאת כסוג של פסל חי לרחוב ולעורר באנשים כל מיני דברים קמאיים ולגרום להם לבחון דברים מחדש. אני מוצא זיכוך ומשמעות במה שאני עושה. בירושלים, ילד חרדי מסתכל עליי ורואה אפשרות אחרת של קיום, וגם אני רואה אפשרויות אחרות של קיום ומקבל השראה מזה. חוץ מזה, עברתי אלימות כהומו גם באלנבי פינת רוטשילד בתל־אביב, שזה המרכז של המרכז של תל־אביב הליברלית. אני מרגיש שירושלים מלאה באהבה. היא מאירה לי פנים. תחשבי על זה שבאוטובוס שכולו אפור ומלא בחרדים פתאום עולה מישהו עם פרח ורוד ענקי על הראש. זה משמח".
רוב הזמן רטר משתדל לחגוג את עצמו, לחבק את מי שהוא, אבל לפעמים יש נפילות. ככה זה כשיש רעים שם בחוץ. "עליתי להופעת דראג בבר אחרי מצעד הגאווה ב־2017. הופעתי עם השיר של גלי עטרי, 'תעשי רק מה שאת אוהבת'. ירדתי מהבמה שיכור לחלוטין, ומישהו ניצל את זה באותו הלילה. בניגוד לשיר ששרתי באותו ערב, עשיתי דברים שלחלוטין לא אהבתי. נכנסתי לדיכאון והייתי מרוסק לחודש. ההורים הבינו שאני לא בטוב ונסעו אליי. באותה תקופה הופעתי עם שירים של איימי וויינהאוס, ואמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה להיות איימי וויינהאוס אלא ליידי גאגא. אני רוצה לחיות ולשרוד. הרגשתי אז שאני לא מצליח לצאת מהדמות של איימי וויינהאוס, שהיא בתוכי כמו דיבוק".
מה אמא שלך ענתה על זה? נבהלה?
"היא אמרה לי שיש לי סיפור לספר ואני צריך לעקוב אחריו, שהגאולה תגיע משם. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יגיע למקומות כאלה, אבל לאמא שלי ולי יש איזו ברית כזו. שנינו מאוד מכירים את הבטנה האפלה והאלימה של החיים. אנחנו יודעים שהחיים קשים".
חשבת להתלונן במשטרה על אותו ערב?
"ההורים רצו שנלך להתלונן, ואני לא רציתי. אני לא כל כך מאמין בצדק דרך הרשויות. עשיתי את מה שאני עושה בכל פעם כדי להתרומם, שזה למשוך את עצמי מציצית ראשי ולהמציא את עצמי מחדש באמצעות אמנות, משחק ואופנה. אני מאמין ביכולת להתחדש".
כשרטר אומר שאמו והוא מכירים את הבטנה האפלה והאלימה של החיים, זה מרחף מעל השיחה כרמז מטרים למה שעוד ידובר. השנה הייתה 2012 כשהיחסים של גליה עם הוריה, נילי ועמוס עוז, נותקו אחרי פיצוץ גדול. בעלה עמית ושני ילדיהם תמכו באמם ובחרו לנתק גם הם את הקשרים. רטר מספר שלא ראה את סבו מאז שהיה בן 17.
"היה פער בין אדם שהוא גם סבא למופת וגם נחשב אדם למופת לבין זה שיש לי אמא שנפגעת ממנו בכל אינטראקציה. התחלתי לראות אותו בתדירות הולכת ופוחתת"
עד מרץ האחרון, אז יצא הספר האוטוביוגרפי לופת הקרביים של גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", לציבור הרחב לא היה מושג שבתו של עוז - סופר קאנוני זוכה פרס ישראל ומי שנחשב מגדלור מחנה השלום, אידיאליסט ואוהב אדם - מתייסרת בגלל מה שעברה, לטענתה, בבית הוריה, ושבשנים האחרונות שרר נתק מוחלט וסופי בינם לבינה. כבר על הכריכה הקדמית של הספר (בהוצאת כנרת זמורה דביר), נכתב: "בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף".
בני משפחתו של עוז, אשתו נילי וילדיו פניה ודניאל, טענו בתגובה לספר שהם זוכרים מציאות שונה לחלוטין.
לרטר לא פשוט בכלל לדבר על היחסים המשפחתיים. הוא חושב הרבה, בורר את מילותיו וגם שותק לפרקי זמן ארוכים. כשהוא מדבר, הכאב מתפשט על פניו הצעירות. "בילדות ביליתי אצל סבא וסבתא לא מעט. הם גרו לסירוגין בערד וברמת אביב והייתי מבלה אצלם בשני המקומות. הייתי נכד אהוב, ועמוס היה סבא אוהב. הוא היה ממציא לנו סיפורים וחוזר עליהם. כשהייתי בן שש הבנתי כמה סבא הוא מיתוס, ונורא התלהבתי מזה. הייתי חותם במבחנים ובעבודות אלון רטר־עוז. הנוסטלגיה הזו נורא שוברת לב באיזשהו מקום".
מתי ידעת שהיחסים בין אמא לסבא לא טובים, שדם רע עבר שם?
"כילד הרגשתי שמשהו לא בסדר, שיש פה משהו מוסתר. אתה לא מבין עד הסוף אבל אתה מרגיש. הרגשתי שאמא שלי מפוחדת במפגשים המשפחתיים. שהיא מכווצת וזהירה מאוד, שהיא לא תעשה משהו לא במקום. אני זוכר שהיא אמרה לי שהוא סבא טוב, אבל הוא לא היה אבא טוב כל כך. היא ניסחה את זה בצורה שתתאים לילד. היה פער בין זה שהכל נראה טוב ויפה וביתי, אבל גם מוזר. היום אני מרגיש שזו הקרבה מצד אמא שלי שהיינו איתם בקשר כל השנים. המחיר שהיא שילמה על זה היה כבד מדי".
"התלהבתי כשהבנתי שסבא הוא מיתוס. הייתי חותם במבחנים אלון רטר־עוז. הנוסטלגיה הזו שוברת לב באיזשהו מקום"
סבא הכיר את אלון המתבגר המוחצן והלא מיינסטרימי?
"הוא ראה אותי והבין. יצא לו לראות אותי לבוש בכל מיני דברים, וזה היה בסדר. הוא הביע תמיכה. אבל בשלב הזה כבר היה דיסוננס שהלך וגדל. יש לי בראש תמונה נורא ויזואלית, כמו צילום וידיאו, שאני יושב מולו בסלון, הוא מדבר איתי והוא מטושטש לי. אני מתרכז בספרים מאחוריו. כבר הייתה חתיכת פער בין אדם שהוא גם סבא למופת וגם נחשב אדם למופת לבין זה שיש לי אמא שנפגעת ממנו בכל אינטראקציה. התחלתי אז לראות אותו בתדירות הולכת ופוחתת".
קראת ספרים של סבא?
"רק את ספר הילדים שלו, 'סומכי'. לא קראתי את ספרי הפרוזה. לא היה לי כוח לספרים שלו, ואני דווקא אוהב לקרוא. אני חושב שהוא ציפה שאקרא אותם".
מה ראית בתקשורת של אמא עם אבא שלה?
"היו שם הקטנה וזלזול והשתקה. אמא הייתה מסיימת שיחת טלפון איתו ונשארת שבורה כמה ימים. כל מערך העצמיות שלה היה מזדעזע אחרי תקשורת איתו. היא הייתה אומללה. זה היה לא רק לבטל את מה שאמרה, אלא גם צורות של אלימות מילולית בטלפונים ובמכתבים שנשלחו אליה. בשלב מסוים זה כבר לא היה רק הוא והיא. כשהיא התחילה לדבר על מה שחוותה ממנו, נוצר קמפיין פנים משפחתי נגדה, של לסתור את מה שהיא אומרת ולהטיל דופי בבוחן המציאות שלה ובזיכרון שלה. זה בעיניי דבר שלא עושים".
אתה זוכר את הרגע בזמן שבו אמא סיפרה לך על טיב הקשר עם סבא?
"הייתי בן 17-16, וזו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי הושיבה את כולנו בסלון וסיפרה את הגרסה שלה בלי לצנזר. עד אז היא רצתה לשמור על אחותי ועליי רחוק מזה. היא אמרה לנו שאנחנו כבר גדולים מספיק לשמוע".
איך הגבת?
"משום מה לא הייתי מופתע, אבל עדיין היה הרבה לעכל. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי אותה לא רק כאמא אלא כאדם. אני חושב שכשאמא שלך פגועה ומושתקת, זה משהו שמשפיע עליך כילד. עם זאת, אמא שקמה על הרגליים ומספרת את הסיפור שלה, נותן המון כוח. באותו הערב היא סיפרה לנו דברים נוספים שלא הוכנסו לספר שלה. תמכתי בהחלטה שלה. זה כמו שאני אגיד לחברה שנמצאת במערכת יחסים כזו, 'זה לא מגיע לך, צאי משם'".
ואז החלטת גם אתה לנתק את הקשרים?
"זו החלטה קשה שנבעה מעולם הערכים שלי. ידעתי שאני לא רוצה קשר עם מי שפוגע באמא שלי, משפיל אותה וקורא לה מרירה ולא שפויה. להישאר בשדה מגנטי שבו אמא שלך המציאה סיפור או רקמה תוכנית זדונית כדי לקרוע את עצמה ואת הנכדים ממנו זו לא אופציה".
כשסבך היה בסוף ימיו, אחותך יעל ביקרה אותו בבית החולים. אתה בחרת שלא.
"אחותי גדולה מהחיים. היא הייתה מסוגלת למה שאני לא הצלחתי. הייתה לי התלבטות אם ללכת לראות אותו אבל הרגשתי פגוע מדי. אני לא חושב שזה היה עושה שלום אם הייתי בא ומחזיק לו את היד. ארבעתנו הגענו להלוויה, אבל את השבעה עשינו אצלנו בבית, בלי צנזורה על זיכרונות. יכולנו פשוט לדבר. היינו צריכים את זה".
"בתשעה באב צמתי וקראתי את ספר איוב וגרסה מוקדמת של הספר של אמא שלי. אני אוהב אותו. אמנות צריכה להביא נחת למזועזעים ולזעזע את הנינוחים"
וכשאמא שלך החליטה להוציא את הספר, היא התייעצה איתך?
"ידעתי שהיא כותבת את הסיפור המשפחתי, ורציתי שהיא תוציא את זה. קראתי גרסה מוקדמת שלו בתשעה באב. צמתי וקראתי את ספר איוב ואת הספר הזה. אני מאוד אוהב אותו. אני חושב שאמנות צריכה להביא נחת למזועזעים ולזעזע את הנינוחים. זה ספר שנותן זפטה".
מה אבא שלך חשב? הרי היה צפוי שהספר הזה יטיל פצצה.
"גם אבא תמך בהחלטה להוציא את זה. זה כמו ללכת דרך האש. אני גם לא חושב שלאמא שלי הייתה כל כך בחירה אם להיכנס לזה שוב. כמו שהיא אמרה, 'לשתוק קשה יותר'. וכן, צריך חוסן מטורף להוציא דבר כזה. הרגשתי שקיבלתי קצת מהחוסן שלה עם הצעד הזה".
החיבוק הציבורי כלפיה התחלף באי־אמון ובהאשמתה בכיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ.
"כשהספר יצא, נסעתי לכמה ימים להיות עם המשפחה. יצא לי לקרוא טוקבקים ולהיכוות מזה. ברור לי איפה האמת מונחת. הספר הטריד אנשים. במקום פשוט לשתוק ולהקשיב, הרפלקס החברתי שרוצה להחזיר את הסדר על כנו התעורר. אבל אני מזכיר לאמא שלי ולי כל הזמן את הערך שבמעשה הזה. באיזשהו שלב הייתי צריך לחזור להפקה של הסרט החדש שלי וניתקתי את עצמי לגמרי מהסיפור. זה חתיכת משא כבד על הגב כל המורשת המשפחתית הזו, ועם כל הכבוד", הוא מחייך, "יש לי עניינים משלי".
