חני גיטליס, אם לילד בן שש ולילדה בת שנה, עברה גם שלושה הריונות כושלים. לקח לה זמן להבין שלא רק היא מתאבלת על ההריונות שאבדו אלא גם בעלה, מושי. גיטליס, עובדת סוציאלית ומטפלת בגישה דינמית מחולון, פתחה השנה קבוצת תמיכה לגברים שעברו אובדן היריון או לידה שקטה. הגברים בסדנה פותחים צוהר אל מה שעוברים בני הזוג לאחר אובדן כזה.
לאחר לידת בנה הבכור עברה גיטליס שני הריונות שהסתיימו בשלב מוקדם והיריון נוסף שהסתיים בהפסקת דופק בחודש הרביעי. רק לאחר שלושת ההריונות האלה ילדה את בתה הקטנה. "כל ההריונות האלה היו מאתגרים מאוד", היא מספרת. "לאורך התקופה הייתי בטיפול, כי המערכת מבינה את הצורך של נשים בטיפול סביב הנושא של אובדני היריון. יש מרפאות ייעודיות, בית החולים נותן חוברת, מידע והפניות, וגם גברים יכולים להגיע לטיפול, אבל המוקד הוא האישה. הגברים קצת נשכחים בסיפור הזה".
אני מניחה שאת עצמך היית עסוקה במה שעובר עלייך.
"ברור. מעבר לפן הנפשי, עברתי טלטלה הורמונלית. זו חוויה פיזית ונפשית קשה מאוד. אצלי זה חזר על עצמו שלוש פעמים, מה שהקצין את הכל. רמת החרדה שלי הייתה בשמיים. אחרי ההיריון השני שהסתיים החלטתי להפסיק לנסות, עד כדי כך. לקח לי לא מעט זמן לחזור לתהליך. בשלבים האלה ראיתי בבן הזוג שלי מישהו שתומך בי בעיקר. רק אחרי הפעם השלישית התחלתי לראות את המקום שלו, להבין שגם הוא עבר חוויה, שגם הוא איבד משהו, לא רק אני".
3 צפייה בגלריה
מושי וחני גיטליס: "אנשים פחות התעניינו בי. הם שאלו איך אפשר לעזור לחני"
(צילום: יריב כץ)
"המילה שמתארת הכי טוב את החוויה שלי בתקופות שאחרי אובדני ההיריון היא 'לבד', הרבה לבד", אומר מושי גיטליס. "ההרגשה היא שאתה צריך להיות חזק בשביל בת הזוג. היא במצב פגיע, האירוע קרה בגוף שלה, ואתה לא יכול להראות חולשה. בנוסף, אנשים מתעניינים בעיקר בה. 'איך היא? איך אפשר לעזור לה?'. אנשים פחות התעניינו בי. אני זוכר שחברה טובה אחת שאלה אותי איך אני, ומאוד התרגשתי והודיתי לה על כך".
אז איך התמודדת עם הלבד הזה?
"אני בדרך כלל מתמודד עם דברים באמצעות הכחשה, אני שם דברים בצד. כבר היה לנו ילד והיה לי קל יחסית לברוח לעיסוק בו. אבל הבריחה לא אמיתית. מהרגע שבו נאמר לנו שאין דופק בבדיקה שגרתית, הרגשתי כמו אחרי בוקס בבטן. התפרקתי לגמרי ולקח לי זמן להתאושש. גם כשהדחקתי זה לא באמת נעלם. הכל היה לי קשה. הסתובבתי כועס ועצוב, וסף הסבלנות שלי היה נמוך יותר. בכל היריון נוסף היינו בחרדות מטורפות, וכל בדיקה יצרה סטרס מחדש, מה שלא עזר להשתקם".
מושי: "כשנאמר לנו שאין דופק בבדיקה שגרתית, הרגשתי כמו אחרי בוקס בבטן. התפרקתי לגמרי ולקח לי זמן להתאושש. גם כשהדחקתי זה לא באמת נעלם. הכל היה לי קשה. הסתובבתי כועס ועצוב, וסף הסבלנות שלי היה נמוך יותר"
יצא לך לדבר עם עוד אבות?
"כמעט שלא. אני זוכר שבתוך התקופה הקשה הזאת מישהו שאל אותי מה עם עוד ילדים. אמרתי לו, 'בוא אני אתן לך טיפ: אף פעם אל תשאל שאלה כזאת', וסיפרתי לו למה בעצם יש לנו ילד אחד. הקטע הוא שהוא עבר חוויה כזאת בעצמו. זו הייתה אחת השיחות היחידות שניהלתי על הנושא בזמן אמת".
ששת הגברים שהצטרפו לקבוצת התמיכה של גיטליס, שנפתחה לפני כחודשיים, מנהלים מדי שבוע שיחה פתוחה על הנושא שמחבר ביניהם – כולם עברו אובדן היריון. אצל חלקם החוויה טריה, חלקם עדיין מנסים להביא ילד נוסף לעולם, ולחלקם כבר נולדו ילדים לאחר האובדן. “השיח, שמתקיים בזום בימים אלה, מתמקד באובדן ובהיבט המיוחד שלהם כאבות בתהליך", אומרת גיטליס. “אצל כולם עולה התחושה שהמקום שלהם מן הסתם שולי יותר באירוע, גם בתוך הזוגיות וגם מול הסביבה. הם מרגישים צורך לעבד ולבטא גם את הזווית שלהם לא רק כתומכים בבנות הזוג שלהם אלא כהורה שחווה אובדן בעצמו".
להיות "גבר־גבר"
"צחוק ילדים בין הערביים, תינוק בוכה, לדחוף עגלה, געגוע למישהו שעדיין לא כאן, לא בא. כל בוקר נושאים עין, תפילת גשמי ברכה, מלא ידינו מברכותיך, מלא ידינו. ואני הקטן מנסה לעזור, להיות, למלא את החושך באור. אבל מבפנים גם אני כה חלש, לא יודע מתי נתמלא מחדש". את השיר "מלא ידינו" כתב והלחין אמיתי מרכוס, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה רפואית במכללה האקדמית תל אביב־יפו.
ב־2015 עברו מרכוס ואשתו טליה, שהיו אז סטודנטים לתואר ראשון, הפסקת היריון ראשון בעקבות מום בעובר. "חווינו חוויה מאוד זוגית כל אחד בדרך שלו", מספר מרכוס. "הרגשנו שייכות לתינוקת שנולדה ותחושת אובדן כבדה. מה שהעסיק אותי בעיקר זו ההכרה בכך שאיבדנו מישהי ולא משהו. נהוג לדבר על הפלה או על לידה שקטה במונחים של אובדן חלום ואובדן ציפייה. אני רואה בזה אובדן של ילדה. החזקתי אותה לאחר הלידה, היא הייתה דומה לי".
לבני הזוג נולד מאז ילד, עמית (שלוש וחצי), אך מרכוס ממשיך לעסוק באובדן שחווה במוזיקה ובלימודים. במחקר של פרופ' רונית אביצור־חמיאל וד"ר סיגל לוי על פוסט טראומה אצל גברים ונשים אחרי אובדן היריון והשפעתה על הבריאות, החליט מרכוס לבדוק את השפעת האובדן על דיכאון וחרדה. כ־90 גברים השתתפו במחקר, והמסקנות מעלות שגברים אחרי אובדן היריון חווים סימפטומים של דיכאון וסטרס בלי קשר לסוג האובדן (הפלה טבעית, הפלה יזומה או לידה שקטה). "אובדן היריון הוא אירוע שמשנה את האופן שבו אתה חווה את העולם כמקום בטוח ויציב ואת עצמך כמו מישהו שיכול להתמודד עם העולם", אומר מרכוס. "השינוי הזה מוביל לסטרס, והסטרס מוביל לרמת גבוהות יותר של דיכאון וחרדה.
אמיתי: "בן הזוג מרגיש צורך להיות 'גבר־גבר', לכן הוא מדחיק עוד יותר את החולשה ואת הקושי, דבר שמגביר את הבריחה, ההסתגרות, העצבנות והתוקפנות ומרחיק עוד יותר את ההבנה שהוא סובל מסימפטומים של דיכאון וסטרס"
"דיכאון אצל גברים יכול להתבטא באופן שונה מדיכאון אצל נשים", הוא מסביר. "לעתים גברים נוטים להדחיק, להפנים, לברוח לעניינים אחרים כמו עבודה, וגם להפגין תוקפנות ואלימות. הבעיה היא שגברים לא נוטים לבקש עזרה. אנחנו לא יודעים להציל את עצמנו וזקוקים לאישה שתבין שמשהו קורה לנו. זו ציפייה בעייתית כשהאישה בעצמה מתמודדת עם אובדן ההיריון. יש כאן מסלול מעגלי. בן הזוג מרגיש צורך להיות 'גבר־גבר', לכן הוא מדחיק עוד יותר את החולשה ואת הקושי, דבר שמגביר את הבריחה, ההסתגרות, העצבנות והתוקפנות ומרחיק עוד יותר את ההבנה שהוא סובל מסימפטומים של דיכאון וסטרס".
אתה מזדהה עם מסקנות המחקר שלך? חווית דיכאון וסטרס?
"אני חושב שבתקופות מסוימות כן, במיוחד בתקופה האחרונה שבה התמודדנו עם כמה הפלות, ובאמת התחושה שלי הייתה שהעולם לא יציב ולא בטוח. אבל אני אדם שמשתף ויש לי סביבה תומכת מאוד, כך שלא הגעתי למצב של דיכאון, אבל בהחלט היו ימים לא קלים".
