הקבוצה הקטנה, שהתכנסה על הדשא בביתה של ד"ר מיכל חמו לוטם, כללה רובה ככולה את אנשי ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים שחוגג בימים אלה 25 שנה להיווסדו. אחת מהמתכנסים, צעירה עטוית חִג'אב ולבוש ערבי מסורתי, הייתה נרגשת במיוחד. היא, בעצם, הייתה הסיבה למפגש שהתקיים בעיצומה של מגפת הקורונה ותחת הגבלותיה.
"כשאמרתי לד"ר מיכל, 'שלום, אני שאקרה', היא הסתכלה עליי, חיבקה ונישקה אותי בהתרגשות, לא היה אפשר לעצור את הדמעות", שאקרה טאהא־עיסה (28) מכפר־קאסם משחזרת את המפגש שנערך ממש לאחרונה. "את הפנים של ד"ר מיכל לא אשכח לעולם, אפילו שראיתי אותה בגיל שנה ושמונה חודשים. היא הייתה הרופאה שקיבלה אותי בחדר המיון של שניידר אחרי התאונה".
שאקרה טאהא־עיסה: "נשארתי בחדר האמבטיה ופתחתי את דלת הארון שמתחת לכיור. ראיתי קופסה קטנה ומגניבה ופתחתי אותה בקלי קלות. בפנים היו סוכריות אדומות. לקחתי סוכרייה אחת, בלעתי אותה והתחלתי לצרוח"
הפגיעה: כווייה כימית קשה
התאונה אירעה ב־29 בספטמבר 1994. "אמא הכינה אותי למקלחת והלכה להביא מגבת ובגדים", מספרת שאקרה. "נשארתי בחדר האמבטיה ופתחתי את דלת הארון שמתחת לכיור. ראיתי קופסה קטנה ומגניבה ופתחתי אותה בקלי קלות. בפנים היו סוכריות אדומות. לקחתי סוכרייה אחת, בלעתי אותה והתחלתי לצרוח".
הסוכרייה האדומה התבררה בדיעבד כסודה קאוסטית, חומר חריף ביותר המשמש לפתיחת סתימות קשות בצינורות. "אמא ששמעה אותי צורחת, חזרה מהר וראתה אותי מקיאה דם וחתיכות בשר מהוושט שלי, שהחומר שרף את כולו. להוריי לא הייתה מכונית. הם רצו החוצה, אני על הידיים של אבא, ומישהו שעבר במקרה עצר ולקח אותנו לבית החולים. כשהגענו למיון בשניידר הייתי כמעט מתה".
ד"ר מיכל חמו לוטם הייתה אז בתורנות בחדר המיון. זמן מה קודם לכן לקחה פסק זמן לשנתיים מההתמחות ברפואת ילדים ולמדה בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. כדי לשמר את הידע והמיומנויות ולצבור ניסיון המשיכה בתורנויות לילה והפכה עם הזמן לאחראית מיון.
"אמא ששמעה אותי צורחת, חזרה מהר וראתה אותי מקיאה דם וחתיכות בשר מהוושט שלי, שהחומר שרף את כולו. כשהגענו למיון בשניידר הייתי כמעט מתה"
"באחת התורנויות העמוסות הגיע זוג בהיסטריה עם תינוקת על הידיים ואמר שהיא בלעה משהו", משחזרת ד"ר חמו לוטם. "היה ברור שלא מדובר בבליעת תרופה שהרעילה אותה אלא במשהו שגרם לכווייה כימית קשה. בהמשך, אכן, התברר שמדובר בחומר שמאכל את כל האיברים שהוא נוגע בהם. אצלה, כך הבנו בהמשך, הוושט חורר כולו, קנה הנשימה נפגע, והחומר הרעיל הגיע גם לקיבה ולקרום הלב. כשהיא התקבלה במיון ראיתי ילדה שבקושי נושמת והיה ברור שהיא בסכנת חיים. היא ממש נזלה לי בין הידיים. הרדמנו אותה כדי שלא תסבול ועשינו כל מה שאפשר, כולל החייאה כדי לייצב אותה ולהציל את חייה. זו הייתה דרמה שבה השתתפו רופאים ואנשי צוות מכל תחומי הרפואה. המון אנשים מסורים עבדו על הילדה הקטנה הזאת".
בסיום הקרב הדחוף על חייה הועברה שאקרה הפעוטה לטיפול נמרץ ילדים, ובמהלך שהותה שם ביקרה אותה ד"ר חמו לוטם, כפי שנהגה לעשות עם כל הילדים שעברו החייאה בתורנויות שלה במיון. "אני לא יכולה לשכוח את הילדים האלה", היא אומרת.
החלום: עולם בטוח לילדים
האירוע הקשה שינה לא רק את מסלול חייה של שאקרה אלא גם את הקריירה של ד"ר חמו לוטם, ואפשר לומר שהוא השפיע על המדינה כולה, מכיוון שהוא היווה טריגר להקמת ארגון בטרם לבטיחות ילדים.
ד"ר חמו לוטם (56), תושבת מתן שבשרון, נשואה לד"ר צחי לוטם, רופא ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, אם לחמישה ולילדת אומנה, טיפחה את הארגון החשוב במשך שנים.
"עוד לפני המקרה של שאקרה לא יכולתי לקבל בשלוות נפש את העובדה ששיעור כל כך גבוה של ילדים מגיע למיון עקב תאונות", היא אומרת. "בעיניי, החייאה של תינוק או ילד היא דבר בלתי נסבל. מעבר לקושי הכרוך בהליך, מדובר במשהו שהוא בניגוד לטבע. הנה, שאקרה לדוגמה, תינוקת שהתפתחה יפה, וברגע אחד קיבלו חייה תפנית משנה חיים. זה לא אמור להיות. תחשבי על ההורים ועל המשפחה שחיה את חייה, ויום אחד בבת אחת המסלול הנורמלי שאנחנו חולמים עליו בשביל הילדים שלנו נגדע בתאונה, באסון שמסיט את חיי כל המשפחה למשך שנים, שלא לדבר על רגשי האשמה הקשים של ההורים. מערכות הבריאות בארץ ראויות לצל"ש בשל עבודת הקודש שאנשיה עושים בטיפול ובהצלה, אבל באותה עת הרגשתי שלא נעשה שום דבר כדי למנוע את התאונות עצמן - שזה הדבר הכי נכון לעשותו".
ד"ר חמו־לוטם: "לא יכולתי לקבל בשלוות נפש את העובדה ששיעור כל כך גבוה של ילדים מגיע למיון עקב תאונות. בעיניי, החייאה של תינוק או ילד היא דבר בלתי נסבל"
אז יזמת את הקמת הארגון.
"החלום שניהל אותי היה להקים עולם בטוח לילדים. ב־1995, אחרי שסיימתי את לימודי ב'מנדל' והמשכתי בהתמחות ברפואת ילדים, הצעתי לפרופ' יהודה דנון, אז מנהל שניידר, רעיון להקים מרכז לאומי שיעסוק בבטיחות ובבריאות של ילדים וימנע אסונות בכל הארץ. הוא היה השותף הראשון שלי, ובהמשך שטחנו את התוכנית בפני מנכ"לי משרד החינוך והבריאות דאז, ד"ר שמשון שושני וד"ר בועז לב (בהתאמה). שניהם התחייבו להעביר כסף לטובת הארגון. ד"ר דנון התמנה ליו"ר ואני למנכ"לית בהקמה, והמטרה הראשונית הייתה להפחית בתוך עשר שנים את שיעור התאונות בשליש", מספרת חמו לוטם, שהייתה אז בת 31.
מה היו התגובות לחזון שלך?
"בהתחלה אף אחד לא הבין על מה אני מדברת, והיו גם שצחקו עליי, אבל לאט־לאט זה הפך למשהו שנראה הגיוני, ואז שאלו איך לא עשו את זה קודם. הצלחנו להדביק בחזון ובהתלהבות שלנו עוד אנשים. הקמנו את בטרם בשנת 1998 יחד עם צוות של אנשים חדורי שליחות שאספנו סביבנו. אנשים רגילים לחשוב ב'אני', אבל אם רוצים להצליח, צריך ללמוד לחשוב ב'אנחנו'. את הדברים הגדולים באמת אנשים עושים ביחד. גם בטרם הוא לא יצירה של אדם אחד אלא של הרבה מאוד שותפים. נכון שאני הראשונה שחלמתי ואני הפרזנטורית, הוא התינוק הראשון שלי, אבל ברגע שזה נועד לשנות מציאות, עשו את זה גייסות של אנשים".
מה היו הצעדים הראשונים?
"התחלנו את הפעילות בשניידר. הקמנו סניפים בעוד בתי חולים, הכשרנו אנשי מקצוע, פיתחנו תוכניות מעשיות שהותאמו לאוכלוסיות שונות, ובהמשך בנינו המון שיתופי פעולה עם טיפת חלב, בתי חולים, משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ומי לא. בהתחלה אורלי סילבינגר (אז המשנה למנכ"לית וכיום מנכ"לית "בטרם" - צ"ר) ואני לבשנו בגדים שיבגרו אותנו כדי שייקחו אותנו ברצינות. הייתי אז בת 31", היא צוחקת. "התייחסנו למשימה מאוד ביסודיות. למדנו כל תאונה שקרתה וניתחנו איך היה אפשר למנוע אותה מראש - מטרה שהייתה ועודנה הייעוד של הארגון והנשמה שלו".
השיקום: 14 ניתוחים והשתלת ושט
שאקרה נולדה לסוזן ועזאם טאהא כבת בכורה בין שבעה ילדים. אחריה נולדו עוד ארבע בנות ושני בנים. "לאבא קראו אבו־שאקרה, על שמי. מאז שנולד אחי עמאר קוראים לו גם אבו־עמאר וגם אבו־שאקרה", היא אומרת בחיוך.
תהליך ההחלמה הארוך שלה במחלקת כירורגיית ילדים ב' ארך ארבע שנים וחצי, שבהם עברה 14 ניתוחים מורכבים וגם למדה את העברית המצוינת שבפיה. "עברית הייתה השפה הראשונה שלי. גם עם ההורים, שלא השאירו אותי רגע לבד, ועם המשפחה דיברתי עברית, ואז הביאו לי מורה לערבית, בחורה ממש מגניבה שלימדה אותי אותיות ומספרים בערבית".
הניתוח ה־14 שלה, הגדול והמסובך מכולם, היה השתלת ושט. "לקחו חתיכת צינור מהמעי הגס שלי וחיברו אותה מהקיבה לגרון. אבא סיפר לי שבסוף הניתוח יצא אליהם הדוקטור ואמר שיש סיכוי טוב שכשאתעורר אוכל לנשום, לאכול ולשתות, אבל קיים חשש שלא אוכל לדבר, כי הניתוח בוצע צמוד ממש למיתרי הקול שלי. כשהתעוררתי המשפט הראשון שאמרתי היה: 'אבא, אני רוצה לשתות מים'. בעברית, כמובן. זה היה נס".
שאקרה: "בסוף הניתוח יצא אל הוריי הדוקטור ואמר שיש סיכוי טוב שכשאתעורר אוכל לנשום, לאכול ולשתות, אבל קיים חשש שלא אוכל לדבר, כי הניתוח בוצע ממש צמוד למיתרי הקול שלי"
בהמשך נאלצה שאקרה לעבור שיקום אכילה, ולשם כך אושפזה לשנה בבית החולים אלי"ן בירושלים, שם למדה לאכול כאחד האדם. "עד השתלת הוושט, התזונה שלי הגיעה באמצעות שני צינורות מהבטן: האחד היה להעברת מזון נוזלי והשנייה לניקוז הרעלים מהגוף. שום אוכל לא עבר דרך הפה כי מערכת העיכול העליונה שלי הייתה הרוסה. לא הבנתי איך ילדים אחרים במחלקה אוכלים מהפה. גם כשכבר יכולתי, אחרי ההשתלה, פחדתי להכניס משהו לפה, פיתחתי פוביה מאוכל", היא מספרת.
ואיך את היום עם אוכל?
"היום אני אוכלת הכל, תודה לאל. אוכל משמח אותי, ואני גם מבשלת טוב. בגיל 13-12 אהבתי להיכנס למטבח ולעזור לאמא. ככה למדתי לבשל. בהמשך למדתי גם מאמא של בעלי, ואני מכינה אפילו ממולאים ומקלובה".
מאיזה גיל את זוכרת את עצמך?
"בערך מגיל שלוש. הזיכרונות הראשונים שלי הם מבית החולים. את כל הפרטים שסיפרתי לך שמעתי בהמשך מהוריי, אבל בחלומות הלילה קופצים לי פתאום קטעים. אני זוכרת, למשל, את הריח של טיפול נמרץ: ריחות של תרופות, חומרי ניקוי, ריח הסדינים וקולות המכשור. אני גם זוכרת את הפנים של האחיות המלאכיות שטיפלו בי ושיחקו איתי".
אהבה: חבר מכיתה א'
בגיל שש חזרה שאקרה לבית שאותו עזבה בחופזה בגיל שנה ושמונה חודשים. נוסף על אחותה השנייה, שהייתה בת 40 יום כשיצאה מהבית, הצטרפה למשפחה עוד אחות. זמן קצר לאחר שובה התחילה ללמוד בכיתה א'. "היה לא פשוט בהתחלה. לא הכרתי את הילדים, והם לא הכירו אותי. גם הערבית שלי לא הייתה כל כך טובה, אז בהתחלה הייתה דחייה, אבל במשך הזמן הבנים והבנות נעשו חברים שלי והפכתי להיות אחת מכולם".
בסוף התיכון עבדה כסייעת אצל רופא שיניים ובהמשך החליטה להיות שיננית. כשסיימה את שלוש שנות הלימודים אמר לה אביה, לדבריה, שתשמור את התעודה ותצטרף לסופרמרקט המשפחתי, הנושא את שמה "אבו־שאקרה מרקט", בכפר־קאסם. מאז היא עובדת שם, היום כמנהלת חשבונות, יחד עם אחת מאחיותיה.
"בבית הספר היה לא פשוט בהתחלה. לא הכרתי את הילדים, והם לא הכירו אותי. גם הערבית שלי לא הייתה כל כך טובה, אז בהתחלה הייתה דחייה, אבל במשך הזמן הבנים והבנות נעשו חברים שלי והפכתי להיות אחת מכולם"
את בעלה, אסעד עיסה, חשמלאי במקצועו, היא מכירה מכיתה א'. "למדנו יחד עד סוף התיכון ולא היה בינינו שום קשר. הוא בקושי דיבר איתי. אחר כך ראיתי אותו מדי פעם כשהיה מגיע לסופר. עבדתי כקופאית והחלפנו מילה פה ושם. כששנינו היינו בני 21 הוא שלח את אמא וסבתא שלו לבקש את היד שלי מההורים. והנה, אני נשואה לו".
רצית להתחתן איתו?
"כשהוריי סיפרו שיש מישהו שביקש אותי מהם, שאלתי מה שמו, ואז אמרתי, 'רגע, זה לא ההוא מהכיתה שלי?'. אמרתי שאני חייבת לשאול אותו משהו לפני שאגיד אם אני מסכימה. אמרתי לו שהוא אף פעם לא נתן לי שום רמז, והוא ענה: 'את בראש שלי עוד מימי בית הספר'. התברר שאני האהבה הראשונה שלו, ומרגע שנתתי את האישור, הוא האהבה הראשונה והגדולה שלי, ואני יודעת שכל חיי לא אמצא מישהו כמוהו. היינו מאורסים שנתיים וחצי עד שהוא גמר לבנות את הבית שלנו מעל בית הוריו, ואני עשיתי את עיצוב הפנים. באפריל נהיה נשואים ארבע שנים, ולפני כחצי שנה נולדה הבת שלנו, מאליקה".
הוא כמובן הכיר את הסיפור שלך.
"הוא ידע כל הזמן. הרי למדנו יחד וכולם בכיתה ידעו. כשאמו וסבתו באו אלינו הן היו מודאגות ושאלו את אמא שלי אם אוכל להרות ולהביא ילדים לעולם. ואני, לפני שנתתי אישור שאני מתחתנת, הלכתי לגינקולוגית שבדקה ואמרה שאין שום בעיית פוריות. רק אז אמרתי כן".
החזון: נשים מובילות מתחום הבריאות
בשנת 2008, כשארגון בטרם חגג בר־מצווה, פרשה ממנו ד"ר חמו לוטם. כיום היא מנכל"ית־מייסדת של "אושיה" - הנבחרת והבית המקצועי של נשים מובילות מעולמות הבריאות - פורום שהוקם בשביל לקדם את תחום בריאות הנשים ופועל לשינוי חקיקה ומדיניות לצד מתן כלים, ידע וחיבורים לאושיות במטרה להוביל, להשפיע ולהיות בחזית העולם החדש.
למה בעצם עזבת?
"אני טובה בלהקים מיזמים ולהעבירם הלאה. ב־2008, כשהארגון התייצב, הוצע לי להיות מנכ"לית 'אלקה', זרוע להכשרת בכירים במדינה של הג'וינט, וזו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. ידעתי שאורלי סילבינגר, הסגנית שלי, יכולה להמשיך ולהוביל את הארגון בדרך הטובה ביותר. היא אכן נבחרה על ידי ועדת האיתור, ואני ממשיכה להיות חברה בוועד המנהל שלו. החוויה של העברת התינוק הארגוני הראשון שלי לידיים ל מישהי אחרת - אף שהארגון גדל בידיים של שתינו - מעצימה מאוד. ראיתי שמישהי שהיא לא אני עושה דברים לא פחות נפלאים, ושהארגון בניהולה גדֵל ומשפיע. זו חוויה שמעוררת גם צניעות ופרופורציות".
ואיך הרגשת במפגש עם שאקרה?
"כמי שראתה אותה בשלב כל כך קריטי בחייה, היה נפלא לראות אותה אישה צעירה, בוגרת, בריאה ומתפקדת, אמא לתינוקת עם אור בעיניים. התרגשתי מאוד".
5 צפייה בגלריה
"היה נפלא לראות את שאקרה אישה צעירה, בוגרת, בריאה ומתפקדת, אמא לתינוקת עם אור בעיניים"
(צילום: ינאי רובחה)
תאונות ילדים - מנתוני ארגון בטרם
- בכל שנה בממוצע מאבדים את חייהם 124 ילדים בתאונות שהיה אפשר למנוע.
- בכל 3 דקות מגיע לחדר מיון ברחבי הארץ ילד שנפגע בתאונה.
- מדי שנה מגיעים 206,000 ילדים שנפגעו לחדרי המיון. את רוב התאונות האלה ניתן למנוע.
- במהלך 25 שנות פעילותו הצליח הארגון להביא לצמצום של יותר מ־50% ממקרי התמותה מתאונות ילדים.
- בסוף שנת 2020 הציג הארגון לפני הוועדה לזכויות הילד בכנסת יעד שאפתני אך אפשרי: להביא לצמצום נוסף של 35% בתמותת ילדים בתאונות עד לשנת 2030.
הגיבורים שלנו: תערוכת הוקרה לצוותים הרפואיים
"הניסיון שלנו מראה שאפשר לעשות שינוי וזה בידיים של כולנו", אומרת אורלי סילבינגר, מנכ"לית בטרם. "למדינה יש אחריות, כי בטיחות הילדים היא התשתית הכי בסיסית שבזכותה צומח דור העתיד, והילדים הם העתיד של כולנו. גם לנו כהורים יש אחריות. תפקידנו להגן על הילדים בגילים הצעירים, לתת להם כלים לבטיחות להמשך ולהוות דוגמה אישית, כי זה יהיה הבסיס שלהם לעתיד".
את אירועי 25 שנה להקמת הארגון היא בחרה לציין בתערוכת הוקרה לצוותים הרפואיים, "הגיבורים שלנו: צוותים מצילים חיי ילדים".
בצילומי התערוכה מופיעים גיבורי־העל, שפוגשים מדי יום את הילדים המגיעים לחדרי המיון בכל בתי החולים בארץ ומצילים את חייהם. כל צוות מספר על אירוע שבו הגיע לחדר המיון ילד שנפגע בתאונה והצליח להינצל הודות לטיפול הרפואי. הילדים הנפגעים מייצגים את כלל האוכלוסייה מבחינת גיל, מגזר ומגדר. לצד סיפור המקרה מופיעה הנחיית הבטיחות שיכולה למנוע תאונות דומות.
- התערוכה מוצגת בכיכר הבימה בתל אביב (עד ה19 בפברואר) וכן באתר ארגון בטרם
