טטיאנה אברמסון (56), מאמנת קבוצה מקצועית בהתעמלות מכשירים, נשואה, אם לשלושה וסבתא לנכדה, מתגוררת בבאר־שבע:
"נולדתי בסימפרופול שבחצי האי קרים, ובגיל שבע התחלתי להתאמן בחוג התעמלות מכשירים. אהבתי לאתגר את עצמי ולהגיע להישגים. בגיל 17 התחלתי ללמוד חינוך גופני באוניברסיטה. כשסיימתי, התחלתי לעבוד בבית ספר יסודי, ובגיל 24 התחתנתי. כשנה לאחר שנולד בננו הבכור עלינו ארצה בעלייה הגדולה. התמקמנו בבאר־שבע, והתקבלתי לעבודה כמאמנת בהתעמלות אמנותית. בהמשך נולדו לנו עוד שני בנים והסתפקתי בטיולי משפחות.
הפעם הראשונה שעשיתי סנפלינג הייתה לפני שבע שנים. רציתי לראות איך אני מתגברת על הפחד. עם רכישת המיומנות הגיע הביטחון, בדיוק כמו אצל הבנות שאני מלמדת לקפוץ על קורה. בשלב הבא רציתי להכיר את הארץ לא רק מחלון האוטו אלא דרך הרגליים. מצאתי באינטרנט קבוצת טיולים והתחלתי לטייל איתם.
כשהרגשתי מוכנה פיזית, לפני שש שנים, יצאתי לטיפוס הראשון שלי, על הר המרמולדה שבדולומיטים (3,342 מטר). השרירים כאבו, והיה לי קשה לנשום בגובה. הלכתי כמה צעדים, עצרתי, נשמתי. כמה צעדים, עצרתי, נשמתי. כשהגעתי לפסגה הרגשתי שעשיתי את זה! הייתי מותשת ומאושרת.
כשהחלטתי לנסות טיפוס מקצועי יותר, הבנתי שנדבקתי בחיידק המטפסים. מצאתי קבוצה שהתארגנה לטיפוס על הר בלוחה בסיביר (4,500 מטר). פעם ראשונה בקבוצה של מטפסים מקצועיים פחדתי שלא אצליח, אבל רציתי לבדוק את הכוח שלי. במשך שבועיים טיילתי בסביבת ההר כדי להתרגל לגובה 2,000 מטר ולהתחזק. כשהתחלנו לטפס על ההר המושלג, היה לי קשה. כספורטאית מילדות היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. בגלל מזג אוויר קיצוני וסכנת מפולות עצרנו בגובה 4,000 מטר וחזרנו מהר למטה. הייתי מאוכזבת, כי זה היה ממש קרוב. במקביל הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לטפס, אני חייבת להתאמן בצורה יותר רצינית, לחזק את השרירים ואת סבולת הלב־ריאה.
3 צפייה בגלריה
"כשהגעתי לפסגה פתחתי את דגל ישראל שהיה מקופל בכיס המעיל, הצטלמתי ובכיתי מהתרגשות"
(צילום: צ'אטור טמאנג)
כעבור כמה חודשים טיפסתי על הצד האיטלקי של המון בלאן (4,810 מטר). כנראה טיפסתי מהר מדי בנקודה מסוימת, כי חטפתי מחלת גבהים וסבלתי מכאבי ראש וסחרחורת. גם שם נאלצנו לעצור 500 מטר לפני הסוף בגלל מזג אוויר קשה. חזרתי ארצה מאוכזבת.
ידעתי שאני חייבת לנסות שוב, ולפני חמש שנים טסתי להר אלברוס, שעל הגבול בין רוסיה לגיאורגיה (5,642 מטר). למרות שנעזרתי במדריך היה לי קשה. תוך כדי הטיפוס, מישהי שמעה כמה בחורים מדברים עליי: 'מה, הסבתא הזו תעלה יותר מהר מאיתנו לפסגה?'. רוח חזקה נשבה על ההר, והמטרים האחרונים היו מאוד קשים. הלכתי צעד אחר צעד והרגשתי שאני לא מצליחה להתקדם בגלל הרוח והעייפות. כשהגעתי לפסגה פתחתי את דגל ישראל שהיה מקופל בכיס המעיל, הצטלמתי ובכיתי מהתרגשות. והבחורים שצחקו על הגיל שלי? הרגישו לא טוב והגיעו לפסגה אחריי.
"תוך כדי הטיפוס, מישהי שמעה כמה בחורים מדברים עליי: 'מה, הסבתא הזו תעלה יותר מהר מאיתנו לפסגה?'. בסוף הם הרגישו לא טוב והגיעו אחריי"
בשנת 2018 נסעתי לנפאל, שם טיפסתי על הר איילנד פיק (6,160 מטר) יחד עם מדריך. אחרי שהצטלמתי עם הדגל בפסגת ההר התחלנו לרדת. התחילה רוח חזקה, ומרוב עייפות החלקתי מסולם שניצב מעל סדק ענק בקרחון. זה היה מפחיד! נשארתי תלויה על חבלים, מעל תהום אדירה. תפסתי את החבלים מיד, ובזכות זה לא התהפכתי. הייתי צריכה להיחלץ משם בכוחות עצמי. הצלחתי להרים את הרגליים על החבל שעליו הייתי תלויה והתקרבתי לקיר של הקרחון. צעקתי למדריך: 'נו, כמה זמן אתה צריך כדי להוציא אותי?'. הוא היה בהלם, כי הוא חשב שנפלתי וזהו, אני מתה. הוא שלח אליי חבל ומשך אותי אליו.
שנה מאוחר יותר טיפסתי עד לגובה 6,100 מטר ב"לנין פיק" שבקירגיזסטן. היעד הבא היה לטפס להר מנאסלוּ בנפאל (8,163 מטר), השמיני בגובהו בעולם. ליום הולדתי ה־55 שלי, כמתנה לעצמי, טסתי למסע בן 45 יום בנפאל. כל מי שרוצה לטפס על אחד מהרי ההימלאיה חייב להירשם במאגר נתונים ולקנות אישור מהנפאלים. כשנרשמתי נאמר לי שאני האישה הראשונה מישראל שעומדת לטפס על הר מנאסלו!
אחרי מסע רגלי בן ארבעה ימים הגענו לכפר בגובה 3,500 מטר. משם טיפסנו למחנה בגובה 5,000 מטר, והתחלנו לעלות בהדרגה. עלינו למחנה גבוה יותר, וירדנו בחזרה, וכך שוב, כדי שהגוף יתרגל לגובה. המסע התנהל בקור עז, כשאני לבושה כמו כרוב, שכבות־שכבות של בגדים. ישנו באוהלים, וכשרצינו ללכת לעשות את צרכינו חפרנו בור קטן בשלג ונכנסנו פנימה. מקלחת? עם מגבונים.
"בשש בבוקר היינו על הפסגה! הסתכלתי על העולם מלמעלה, הוצאתי את דגל ישראל, נעצתי אותו בשלג, והתמלאתי גאווה ענקית"
בלילה שלפני הטיפוס לפסגה, בגובה 7,400 מטר, כבר עם בלון חמצן, לא ממש הצלחתי לישון מרוב התרגשות ולחץ. בחצות התעוררנו, וכעבור חצי שעה יצאנו לדרך. הטיפוס היה קשה, אבל לא הכי קשה שחוויתי עד אז. בשש בבוקר היינו על הפסגה! הסתכלתי על העולם מלמעלה, הוצאתי את דגל ישראל, נעצתי אותו בשלג, והתמלאתי גאווה ענקית. הרגשתי כמו שגרירה אמיתית הן של אזרחי ישראל והן של קהילת מטפסות ההרים. לפני 30 שנה, כשהייתי עולה חדשה, לא יכולתי לדמיין שאייצג את ישראל שאני כה אוהבת ואקבע שיא שאף ישראלית לא עשתה לפניי. כשירדנו למטה ראיינו אותי לעיתון נפאלי.
היעד הבא שלי יהיה להר להוטסֶה, שנמצא ליד האוורסט ונחשב לרביעי בגובהו בעולם – ואחריו האוורסט. שני המסעות האלה מאוד יקרים, ואני מחפשת ספונסר. מבטיחה להצטלם עם לוגו!"
שורה תחתונה: "אל תפחדו להגשים את החלומות שלכן, אפילו בגיל מבוגר. התחלתי לטפס אחרי גיל 50, ובשש השנים האחרונות הגעתי להישגים משמעותיים. לכל אחד יש את האוורסט שלו".
