סיפורה של נלי מור מראשון־לציון, בת 34, נשואה ואם לשניים. מנהלת חשבונות, כרגע בחופשת לידה:
"שנתיים אחרי שהשתחררתי משירות צבאי במג"ב, מצאתי את עצמי משתמשת בכל סט הכלים שקיבלתי כלוחמת, כשאנס אלים ניסה לגרור אותי לרכב שלו.
זה קרה בערב יום העצמאות בשנת 2010. הייתי בת 22. עבדתי במפעל אלקטרוניקה, ובערבים יצאתי לבלות. שבוע קודם, חברה שלי הכירה לי בבילוי משותף ידיד שלה, וקבענו שנצא לדייט. התגוררתי אז אצל ההורים במגדל־העמק, והוא גר באזור נהריה. החלטנו להיפגש באמצע הדרך ולצאת למסעדה בחיפה. זוג חברים שלי, שתכנן לנסוע לטבריה, לקח אותי טרמפ והוריד אותי בצומת המוביל, והוא היה אמור לבוא לאסוף אותי מתחנת האוטובוס שבצומת.
הגענו לצומת, התקשרתי מהאוטו לדייט שלי, והוא אמר שיגיע עוד חמש דקות. חששתי לחכות לבד בצומת החשוך, אבל החברים מיהרו והרגיעו אותי שלא יקרה כלום. כשנאמר באוטו המשפט 'על המצפון שלי, לא יקרה כלום', באותו רגע נהייתי באי־שקט. הייתה לי תחושת בטן לא טובה, ואפילו נהיה לי יבש בגרון מחרדה. התיישבתי בתחנה והתקשרתי לחברה המשותפת שהכירה לי את הבחור של הדייט, שנפטפט והזמן יעבור לי. השעה הייתה שמונה בערב, הרבה רכבים עברו שם, ונרגעתי שהאזור לא שומם. אני זוכרת ששיחת הטלפון הייתה משועשעת. חברה שלי צחקה שאולי הבחור יהיה החתן שלי. היא שאלה מה לבשתי לדייט. סיפרתי לה שאני עם עקבים של שישה סנטימטרים וחצאית מיני ג'ינס. ניסינו לנחש באיזה בגדים הוא יגיע.
פתאום עצרה לידי טויוטה לבנה, והנהג פתח את החלון של המושב שלידו ודיבר איתי. הוא זרק לי גם משפט בערבית ועניתי שאני לא מבינה. החברה אמרה לי בטלפון, 'אל תעני בכלל'. הוא המשיך לנסוע, אבל אז עשה פרסה וחזר. הפעם הוא שאל איפה זה שפרעם, ועניתי שאני לא יודעת. ידעתי איפה זה, אבל לא רציתי לפתח שיחה. הוא סגר את החלון והמשיך לנסוע לאט. כל הזמן הזה העיניים שלי לא ירדו ממנו. בחנתי כל פרט ברכב - סוג הגלגלים, מספר הרישוי, צבע החלונות - חושים מחודדים של מי שהייתה לוחמת. אמרתי לחברה שלי בטלפון, 'יש לי הרגשה לא טובה'. ברגע שסיימתי את המשפט, המכונית עצרה, אורות הרוורס נדלקו, והוא התחיל לנסוע אחורה לכיווני.
"אמרתי לחברה שלי בטלפון, 'יש לי הרגשה לא טובה'. ברגע שסיימתי את המשפט, המכונית עצרה, אורות הרוורס נדלקו, והוא התחיל לנסוע אחורה לכיווני"
צעקתי לחברה שלי: 'תזמיני משטרה', והקראתי לה שוב ושוב את מספר הרכב. היא, מהצד השני, צרחה בבהלה. חזרתי ואמרתי לה: תזמיני משטרה לצומת המוביל. ניתקתי את השיחה כדי להתקשר למשטרה. היום אני יודעת שהיא התקשרה לאמא שלה, והיא הרגיעה אותה שהכל בסדר ושסתם נלחצנו ולכן היא לא הזמינה משטרה.
בינתיים המכונית הגיעה אליי. הוא עלה עם שני הגלגלים על המדרכה וחסם את המעבר לתחנה ואת האפשרות שמישהו יראה אותי. הכל קרה בשניות. לא באמת ציפיתי שהוא יצא מהאוטו ויתקוף אותי. הוא יצא מהאוטו, העיף לי את הטלפון מהיד, ואז נתן לי סטירה חזקה כדי להמם אותי. הרגשתי שכל הראש עף הצדה מהעוצמה. הוא תפס לי את השיער ומשך אותי לכיוון הרכב. בשלב הזה, אני על הרצפה, הוא תופס לי את הידיים וגורר אותי לכיוון הרכב. שמתי לב שהוא גבוה ורחב ואני קטנה, אבל היה לי ברור שאני נלחמת בו. בראש גם עבר לי שהדייט שלי מגיע כל רגע, ושאם רק אצליח למשוך זמן ולא להיות מוכנסת לאוטו - אנצל.
הצלחתי, בדרך לא דרך, להתחמק מכניסה לרכב, ואז הוא פשוט פוצץ אותי במכות. אגרופים, בעיטות, סטירות. הוא הרים לי את החצאית ובשנייה שהוא נגע לי בתחתונים בעטתי בו כל כך חזק שהוא עף אחורה. בזמן הזה ניסיתי לתכנן מהלכים בראש. הוא רץ אליי בחזרה עם מבט של אמוק, עלה מעליי כשאני כבר במצב שהצלחתי להתיישב, חנק אותי ואמר לי שאם אני לא באה איתו עכשיו הוא רוצח אותי. נזכרתי אז ב'בשידור חוקר' עם רפי גינת, תוכנית שאהבתי לראות כילדה. שם דיברו על לזרום עם התוקף, ואז, כשיש הזדמנות מתאימה, להילחם. החניקה כבר סחררה אותי ונשמתי בכבדות, אבל הצלחתי להגיד לו שאבוא איתו. ברגע שהוא הרפה ממני, נעלתי את הלסתות שלי על החזה שלו ונשכתי אותו. הוא צעק, ואני נתתי עוד לחיצה עם השיניים. הוא העיף אותי ממנו. עפתי באוויר ונַחָתי על היד, אבל האדרנלין היה כל כך מטורף שבאותו רגע לא הרגשתי כלום.
"ברגע שהוא הרפה ממני, נעלתי את הלסתות שלי על החזה שלו ונשכתי אותו. הוא צעק, ואני נתתי עוד לחיצה עם השיניים. הוא העיף אותי ממנו"
לא הצלחתי להתרומם מהרצפה. הוא הגיע, משך אותי בשערות והתחיל לגרור אותי שוב לכיוון האוטו ולאיים שאחרי מה שהוא יעשה לי המשפחה שלי לא תכיר אותי. שוב אמרתי לו שייתן לי לפחות לעמוד, להסדיר נשימה ואני באה איתו. הוא הסכים, להפתעתי, ועזר לי לקום. בראש תכננתי את המהלך הבא וחשבתי למה לוקח לדייט שלי כל כך הרבה זמן להגיע. כשנעמדתי, הוא הניח את הידיים על המעיל שלי ומישש לי את החזה.
באותו רגע עצר רכב בתחנה ויצא משם גבר שהלך לכיווננו. התוקף שלי דחף אותי ממנו ורץ לרכב. הוא התיישב במושב הנהג ושם יד על מוט ההילוכים. פתחתי את הדלת שליד הנהג ושלחתי יד לסוויץ' להוציא את המפתח, שלא יברח. בשנייה הזו הוא חבט בעוצמה בפרק כף היד, ואת הכאב הפעם כבר הרגשתי. הוא התחיל לנסוע כשהדלת ליד הנהג שפתחתי נשארה פתוחה. הסתובבתי אחורה לתחנה וראיתי את העגילים שלי זרוקים על המדרכה, את הטלפון שהתפרק לחתיכות ועקב של אחת הנעליים. מהרכב הלבן יצאו שני גברים. הם היו שוטרים סמויים. אחד יצא אליי והשני החל במרדף אחריו. נשמתי וניסיתי להירגע. ברגע הזה הייתה נפילת מתח ולא הפסקתי לבכות. לימים גיליתי שמי שקרא להם היה שומר במגרש ליד, ששמע את הצעקות שלי.
הדייט שלי סוף־סוף הגיע. לבוש היטב, מבושם ומחויך מאוזן לאוזן. הוא פגש אותי בוכייה עם איפור מרוח, חבולה בכל הגוף. אמרתי לו שעברתי תקיפה. הוא עוד לא עיכל, ואני כבר עליתי לניידת. הוא נסע אחרינו עם האוטו שלו ובילינו את כל הלילה בתחנת המשטרה. אגב, זה נגמר כעבור שבוע. זה היה גדול עליו.
יומיים אחרי, הגעתי לעבודה כאילו כלום לא קרה. בחדשות ברדיו הקריין דיווח על התקיפה ועל ההתנגדות של בחורה צעירה, וחברות שלי לעבודה אמרו אחת לשנייה: 'כל הכבוד לה, אני הייתי קופאת במקום'. לא היה להן מושג שזו אני. כששאלו על סימני החבלות על גופי סיפרתי שנפלתי במסיבה בערב יום העצמאות. בדרך חזרה הביתה החלטתי שאני מספרת לכולם. הגעתי הביתה וביקשתי מאמא שלי שנהיה לבד. התיישבנו וסיפרתי לה מה עברתי רק יומיים קודם. היא חיבקה אותי חזק ובכתה.
"הפגישו אותי עם הקשישה שנאנסה. היא כל כך שמחה לראות אותי, כי בזכותי האנס נעצר, אבל לי זה ריסק את הלב לראות אישה בגילה שעברה דבר כזה"
כמה שבועות לאחר התקיפה התקשרו מהפרקליטות וסיפרו לי שהתוקף הוא אנס סדרתי שתקף בחורה צעירה ממני וקשישה בת 82. הם חיפשו אותו שנה וחצי, ובזכותי הוא נתפס. רואיינתי אז לתקשורת, והכותרת הייתה 'ניסה לאנוס לוחמת מג"ב לשעבר וסיים עצור וחבול'. באותה כתבה גם הפגישו אותי עם הקשישה שנאנסה. היא כל כך שמחה לראות אותי, כי בזכותי האנס נעצר, אבל לי זה ריסק את הלב לראות אישה בגילה שעברה דבר כזה.
בתחילת משפטו של האנס, עורכי דינו טענו שיש טעות בזיהוי. התובעת ביקשה ממנו שירים את החולצה, ואז נגלה חור ענק בגודל של כף יד מהנשיכה שלי. הוא הורשע, בין היתר, באינוס בנסיבות מחמירות ובניסיון חטיפה לשם ביצוע עבירות מין ונשפט ל־22 שנים ונדרש לשלם פיצויים לקורבנותיו. כבר 11 שנים הוא בכלא.
"בתחילת משפטו של האנס, עורכי דינו טענו שיש טעות בזיהוי. התובעת ביקשה ממנו שירים את החולצה, ואז נגלה חור ענק בגודל של כף יד מהנשיכה שלי"
במשך שנתיים הייתי פוסט טראומטית. הנפש נשרטה. כל מקרה דומה שדיווחו עליו בתקשורת הציף אותי. היו לי סיוטים ומחשבות טורדניות של מה היה קורה אילו. סבלתי מהתקפי זעם, ושמחת החיים שלי נעלמה. הייתי מרוחקת מגברים ולא יכולתי לסבול מגע. כשכבר יצאתי לדייט, סיפרתי מיד על מה שעברתי, וגברים לא יכלו להכיל את התיק הזה. הייתי יוצאת כל יום למסיבות, מסעדות, טיולים, העיקר לא להיזכר בדבר הזה. אחרי שנה החלטתי לשנות את השם שלי מנילי לנלי כדי לפתוח דף חדש. כבר הייתי כמה חודשים בטיפול פסיכולוגי. המדינה מימנה את השנה הראשונה, אבל אני המשכתי כי ראיתי שהטראומה עוד חיה בי.
חמש שנים אחרי התקיפה הכרתי את בעלי ואב ילדיי. הוא היחיד שהצליח להכיל אותי. עד היום, בתאריך שבו היה האירוע, אני מתכנסת בעצמי. השנה לראשונה, אחרי שנים שלא דיברתי על זה, החלטתי לאזור אומץ ולספר, והפעם בפנים גלויות".
שורה תחתונה: היה לי מזל שהייתי לוחמת בצבא ועברתי קורס קרב מגע. זה הציל אותי".
