"50 שנה לא נפגשו והנה הוא בא", כך מתארת רונית קינרייך את תחילתו של סיפור האהבה המחודש שלה עם אהוב נעוריה. ביולי 2017, שנה לאחר שהתאלמנה במפתיע ועולמה חרב עליה, התחדש הקשר עם מי שהיה החבר הראשון שלה, גדי נעמן. עכשיו, היא שאלה את עצמה, מה עושים עם כל הרגש הזה? האם אני הולכת לוותר על ההזדמנות להיות מאושרת?
והחלטת לא לוותר.
"לא. ברגע שנפגשנו שוב, הרגשנו שנינו שאנחנו שייכים אחד לשני. כשהבנתי את זה, הייתי נחושה ללכת עד הסוף".
רונית: "התאלמנתי אחרי 42 שנות נישואים, ובשנת האבל החיים שלי פשוט התרסקו. אני אדם מאמין, הרביתי בתפילות, ובסיום שנת האבל חודש הקשר עם גדי. בשביל להלל את החסד האלוהי הזה כתבתי את הספר"
ואת סיפור האהבה שלכם, שהתחיל כרומן אסור, כשהוא עוד היה נשוי, את מתעדת בספר חדש.
"כתבתי בספר שהוא 'נכתב מתוך התפעמות מן החסד האלוהי'. התאלמנתי אחרי 42 שנות נישואים, ובשנת האבל החיים שלי פשוט התרסקו. לא ידעתי איך ממשיכים. אני אדם מאמין, הרביתי בתפילות, ובסיום שנת האבל חודש הקשר עם גדי. הקשר שלנו הביא כזאת שמחה, שהתוצאה שלה הייתה רצון עז לחלוק אותה עם כל מי שמוכן להקשיב. בשביל להלל את החסד האלוהי הזה כתבתי את הספר. השם, 'ויש תקווה לאחריתך', נבחר כדי לעודד נשים מבוגרות שהתייאשו למצוא אהבה בחייהן, כי אסור לאדם שיאבד תקווה בחייו".
המייל לא הגיע
רונית קינרייך לא חשבה שעדיין אפשר להתרגש ולסעור מאהבה באופן שבו קרו לה הדברים. בספרה (יצא בהוצאה עצמית ונמכר דרך עמוד הפייסבוק שלה, Ronit Kuhnreich) היא מגוללת באופן אוטוביוגרפי (למעט שינוי שמות הנפשות הפועלות) את סיפור התאהבותה המחודש ואת מסכת הייסורים, הפרידות הקטנות, ההתאחדויות, שיברונות הלב והתרוממות הרוח שעברה עד שהפכו שוב לזוג לפני כשנתיים. "אין פרט אחד בספר שהוא לא נכון", היא מודה בכנות.
תקציר העלילה, בספר ובחייה: בסיום שנת האבל על בעלה ואבי ילדיה היא מוסרת דרישת שלום למי שהיה אהוב נעוריה, דרך חברה משותפת. כעבור זמן מה הוא יוצר איתה קשר טלפוני, שהולך ומתהדק. כשהוא מגיע לישראל ניצת ביניהם רומן שבוער בלהבות גדולות, שגם מטף לכיבוי אש, בדמותן של פרידות יזומות והחלטות לא לדבר שוב לעולם, לא מצליח לכבות. כעבור שנה וחצי של קשר אסור הוא נפרד מאשתו וחוזר לחיות בישראל לאחר 42 שנה בארצות־הברית.
"כשבעלי היה מאושפז החלטתי לשלוח אי־מיילים לכל מיני חברים שלא יודעים שום דבר על המתרחש כי הם חיים רחוק. ראיתי גם את הכתובת של גדי, ואמרתי, אני אשלח גם לו מייל, כדי שהוא ידע. המייל לא הגיע אליו"
איך נוצר הקשר הראשוני ביניכם? למה ביקשת לפגוש אותו שוב?
"לא ביקשתי כלל. בעלי נפטר בפתאומיות לפני ארבע שנים וחצי, בגיל 67, מהתקף לב. עד אז הוא היה אדם בריא לחלוטין למרות הנכות שחזר איתה ממלחמת ששת הימים. הוא היה מאושפז, ובשלב מסוים, כשידענו שמצבו קשה, החלטתי לשלוח אי־מיילים לכל מיני חברים שלא יודעים שום דבר על המתרחש כי הם חיים רחוק. ואז עברתי על רשימת הכתובות, ראיתי גם את הכתובת של גדי, ואמרתי, אני אשלח גם לו מייל, כדי שהוא ידע. המייל לא הגיע אליו".
את מאמינה במקריות?
"זה היה מקרי ולא מקרי. המייל שלו חזר כי הוא החליף מייל, לא ידעתי את זה כי לא היינו בקשר שנים. זה לא מקרה שהוא לא קיבל את המייל בשלב הזה, כי אילו הוא כן היה מקבל אותו, לא היה קורה כל מה שקרה, כי באותה תקופה הייתי במתח, ואחרי שבעלי נפטר הייתי באבל. היום אני מבינה ששלחתי את המייל כי הנשמה שלי ידעה שהוא הכתובת. הייתי במצוקה ולא ידעתי שזה מה שאני עושה, אבל הנשמה ידעה שהוא יציל אותי יום אחד, והנשמה קראה לו. יש פרק בספר ששמו 'כי קראתיך', כי כנראה קראתי לו, והוא באמת הגיע, ומה שייחלתי לו קרה".
היא בת 70, אם לשני בנים וסבתא לשני נכדים. מתגוררת בשכונת אחוזה בחיפה, העיר שבה נולדה וגדלה. שירתה בחיל האוויר, ולאחר השירות למדה מקרא ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה. את בעלה, צביקה קינרייך ז"ל, נכה צה"ל ואיש עסקים, הכירה דרך חברה טובה. "צעדתי איתה בשפת הים, היא פגשה בחוף מישהו שלמד איתה בירושלים, וצביקה היה שם לצדו, ואמר לי מיד שהוא זוכר אותי מבית הספר כי למד שנה מעליי". שנה אחר כך, בשנת 1973, נישאו.
היא הייתה מורה לתנ"ך בתיכון ופרשה כעבור עשור, המשיכה לעסוק בהוראת דרמה בבתי ספר יסודיים, ובהמשך הצטרפה לבעלה, לעסק המשפחתי לייצוא מעילי פרווה. אחרי עשר שנים בחברה המשפחתית התפנתה לחיי רוח והייתה בבית. "הילדים עזבו את הבית ואהבתי את השקט. למדתי אצל שלמה קאלו ועזרתי בהפצת ספריו".
מסרים חיוביים
את החבר הראשון שלה, גדי נעמן (70), יליד תל־אביב, הכירה כאשר הגיע ללמוד בפנימייה הריאלית בחיפה. היא למדה בבית הספר "חוגים" בעיר. בגיל 16 נפגשו דרך חברה משותפת, ובמשך שנתיים היו זוג מאוהב עם פרפרים בבטן של אהבה ראשונה. "מרגע שהכרנו נצמדנו אחד לשני", היא נזכרת. "בגלל שגדי היה תל־אביבי, הבית שלי היה בית שני עבורו".
הם יצאו שנתיים, ובצבא נפרדו ביוזמתו. בהמשך עזב נעמן לארצות־הברית, למד הנדסת תעשייה וניהול. במרוצת השנים נישא ונולדה לו בת (כיום בת 38, נשואה ואם לבן, מתגוררת בארצות־הברית). הוא עסק בייעוץ עסקי, ניהל חברות, הקים חברת דפוס ופרסום ועשה אקזיט. בשלוש השנים האחרונות שבהן התגורר בארצות־הברית, בטרם שב ארצה לפני שנתיים, עבד כאחראי פיתוח עסקי בארגון ללא מטרות רווח שגייס כספים עבור אנשים על הרצף האוטיסטי. כיום הוא מנהל מכון העתקות בחיפה. "אני כבר בפנסיה השלישית שלי", הוא צוחק, "אני עובד היום רק כדי למלא את הזמן".
עם הפרידה שלו מרונית מעולם לא השלים עד הסוף. "אמא שלו היא זו שעודדה אותו להיפרד ממני כשהייתי בטירונות. היא אמרה לו, 'היא לא משלנו'. אני באתי ממשפחה ספרדית, ההורים שלי היו אנשים טובים אבל לא היו משכילים ותרבותיים", משחזרת רונית. "ההורים שלו היו צברים, אנשי העולם הגדול, בוגרי גימנסיה הרצליה, וברור היה שמבחינת ההורים הצברים המודרניים היה פער גדול בין המשפחות. אמו פחדה שבגלל שאני באה ממשפחה ספרדית, ההורים שלי ילחצו עליי להתחתן בגיל צעיר ובנה יתחתן מוקדם מדי עם מישהי שאינה מתאימה לו".
"אמא שלו עודדה אותו להיפרד ממני כשהייתי בטירונות. היא אמרה, 'היא לא משלנו'. אני ממשפחה ספרדית, ההורים שלי לא היו משכילים. ההורים שלו היו צברים, אנשי העולם הגדול"
במרוצת השנים היו מפגשים חברתיים שאליהם הגעתם שניכם, הוא מארצות־הברית עם אשתו, ואת עם בעלך. מה קרה שם?
"לא קרה כלום. נפגשנו פעמיים עם קהל רב, ואף פעם לא עמדנו אחד מול השני ודיברנו. לא היה בינינו שום קשר. אני חייתי חיים של אישה נשואה והיו לי חיי משפחה. האימהוּת שלי הייתה מאוד דומיננטית. הוא לא היה בראש שלי, ולא הייתה שום צביטה בלב כשנפגשנו. הייתי עם בעלי, הוא עם אשתו, ובשנת 1983 באחד המפגשים אפילו הצטלמנו ארבעתנו, שני הזוגות, רק כנוסטלגיה, אבל לא הייתה שום מחשבה בכיוון הזה. הוא אומר שכן, שהרבה פעמים חשב עליי וחשב שעשה טעות כשנפרדנו".
לאחר מות בעלה, אומרת קינרייך, היו לה רק שתי נקודות אור: האמונה שלה באלוהים ושני בניה, שהיו שם לצדה כשהרגישה שאין משמעות לחייה ואיבדה עניין בקשרים חברתיים ובטיולים. אוכל, שינה וצפייה בסרטים היו המפלט שלה. בספרה היא כותבת: "הרי צעדו יחד כל הדרך ועתה הכול הסתיים. בעלה טמון באדמה ומה איתה? הוא היה שותפה בחיים ועתה נותרה לבדה. וכיצד ייראו חייה? מה ערך להם?... נראה לה כאילו היא ניצבת 'בין שני קברים'. בין קבר בעלה לבין קברה שלה".
בניה המליצו לה לעבור מהבית בן שתי הקומות, שבו כל פינה מזכירה לה את בעלה המת, לדירה קטנה יותר, וכך עשתה. "סבלתי מהבדידות ומהבית הריק. לא ידעתי אם אזדקן לבד. אני מאמינה שאלוהים שלח אליי את גדי. קרה לנו נס, גם לו, כי הצלתי אותו מחיי ריקנות ושיממון".
למה את משתמשת במושג נס?
"הרגשנו שהמפגש שלנו מקרב אותנו אל האמת הפנימית שלנו. זה מתקשר גם למוסר, 'איך עשיתם דבר כזה', ואני עונה שקדושת החיים חשובה מקדושת הנישואים. אדם צריך להיות נאמן לעצמו. אם אתה מרגיש שפרק מסוים בחייך הסתיים, אתה צריך להמשיך הלאה, אחרת אתה לא מתקדם. שנינו מרגישים שבקשר בינינו עשינו צעד אחד קדימה. לימודיי אצל קאלו נתנו לי דבקות במטרה. הרגשתי שלהיות עם גדי זה הדבר שאני רוצה, ולא הרפיתי. הדבקות הזו הובילה לתוצאה שקרתה".
"הרגשנו שהמפגש שלנו מקרב אותנו אל האמת הפנימית שלנו. זה מתקשר גם למוסר, 'איך עשיתם דבר כזה', ואני עונה שקדושת החיים חשובה מקדושת הנישואים"
את מתארת בספר מסרים רוחניים שנגלו אלייך לאורך אותה תקופה.
"עד כמה שהסיפור עם גדי הפיל אותי בכל פעם מחדש, המסרים שראיתי היו חיוביים. למשל, תפילה בכותל שאחריה ראיתי קשת מדהימה בענן. כל אדם מקבל מסרים לפי מה שהוא מבין. לי המסרים נתנו תקווה ואמונה ואת הכוח לסחוב שנתיים של תהפוכות, כי לא היה אפשר לדעת איך הקשר יסתיים. רק בזכות האמונה יכולתי לסבול את זה. אדם שלא מאמין ורואה רק את מה שיש על פני השטח, ישר היה זורק את הקשר הזה לפח. אני ידעתי שיש לקשר שלנו המון משקל. המפגש המחודש שלנו לא היה סתמי. מהרגע שהתחלנו להיות בקשר בווטסאפ, פרחה אהבה, בכלל לא היה צריך להיפגש. ידענו שאנחנו כל כך אוהבים שאין ספק בדבר הזה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה פשוט להגיע. הוא רצה שאשתו תגיד, שמע, זה לא הולך, אני רוצה להיפרד ממך. זה לא קרה".
מה חשבת כשהוא החליט לנסות, רגע לפני שעזב את הבית, לתקן את הקשר עם אשתו?
"אמרתי לו, אם אתה רוצה לשקם את חיי הנישואים, אני לא רוצה להיות שם. אבל הלב שלו רצה להיות איתי. את זה ידעתי".
"יש נשים, ואני ביניהן, שהלב שלהן לא מפסיק לפעום. אתה לא מתייבש ולא מפסיק להתרגש ולחלום. אתה כמו שהיית תמיד רק בגוף קצת יותר מבוגר, ולכן גם לא מפסיק לבכות ולאהוב"
הקשר ביניכם, עד שהוא עזב את הבית וחזר לישראל, רצוף משברים ושיברונות לב.
"בספר מתוארות רק חלק מהפרידות וההתנתקויות שלנו. היו הרבה יותר. חלק סיננתי כדי לא להעיק על הקוראים, אבל לאורך כל הדרך האהבה שלנו הייתה חזקה, והוא חזר על המשפט: אני רוצה לתקן טעות שנמשכה 50 שנה.
"אני, אחרי הפגישה הראשונה שלנו, אמרתי: זהו, הוא יעזוב הכל ויבוא (צוחקת). זה בכלל לא מה שקרה. חברה שלי, שהתגרשה אחרי 30 שנות נישואים, עברה פרידה קשה ואמרה לי, לפרק נישואים זה מאוד קשה, את צריכה לצאת מהתמונה כדי לתת לו אפשרות לחשוב ולשקול מה לעשות".
חשבתי שבגיל מסוים כבר לא בוכים מאהבה. זה לא מה שקרה לך כשהוא עוד היה נשוי.
"(צוחקת) אם אתה אדם עם לב פתוח. יש לי קבוצת חברות מבית הספר העממי, ולא פעם דיברנו על אהבה. חלקן אומרות שאהבה וזוגיות זה כבר לא בראש שלהן. אבל יש נשים, ואני ביניהן, שהלב שלהן לא מפסיק לפעום. אתה לא מתייבש ולא מפסיק להתרגש ולחלום. אתה כמו שהיית תמיד רק בגוף קצת יותר מבוגר, ולכן גם לא מפסיק לבכות ולאהוב".
לבשל, לטייל, להתפלל
בשנתיים האחרונות, מאז שהתגרש נעמן ושב לחיות בישראל, גרים השניים יחד בחיפה. עבורו, הוא אומר, לעזוב את עסקיו בארצות־הברית לא היה קשה. "אמנם יצאתי מאזור הנוחות, אבל הנוחות הייתה ריקה מתוכן. אני מסתדר בכל מקום שאני נמצא. התחלתי את המסע בארצות־הברית בלימודים, עזבתי חיים שהכרתי והתחלתי מההתחלה, עברתי מניו־יורק לפיטסבורג ולפילדלפיה. היו לי הרבה 'התחלות' בחיים. כשירדתי מהמטוס אחרי 42 שנה בארצות־הברית, הרגשתי בבית".
לא היו לך קשיי הסתגלות מחדש?
"היו קצת בעיות עם השפה, כי העברית שלי נתקעה לפני 50 שנה, והיום מדברים עברית אחרת. גם לזה אני מתרגל. היום אני נוסע בכבישים נהדרים בארץ, ובחנויות יש שפע מצרכים. כשעזבתי את הארץ היו שני סוגי גבינה, לבנה וצהובה, והיום בסופרמרקט יש מדף גבינות כמו בצרפת. יש פה הכל".
"היום אנחנו כמעט שנתיים ביחד, ואין יום שהוא לא אומר לי, תודה שהחזרת אותי", אומרת קינרייך. "לפעמים אתה חי במצב שהוא לא המושלם בשבילך, אבל אתה כבר רגיל לחיים האלה ולא רוצה לעשות מהפכות, לא רוצה לפגוע. הנישואים שלו כבר היו כאלה, שכולם עזבו את האוהל וכל מה שנותר זה רק לפרק אותו. אם יש נישואים לא מספקים, כששני אנשים גרים תחת קורת גג אחת כמו שותפים לאותה דירה ולא ממש זוג, ומצד שני יש זוג שהגורל הפריד ביניהם, למה שלא נממש את הדבר הזה היום, כשאנחנו בתחנה האחרונה? זו האפשרות האחרונה שלנו לחיות קצת באושר, וזה מה שעשינו".
"אם יש נישואים לא מספקים, ומצד שני יש זוג שהגורל הפריד ביניהם, למה שלא נממש את הדבר הזה היום, כשאנחנו בתחנה האחרונה? זו האפשרות האחרונה שלנו לחיות קצת באושר"
מה חשבו מסביב?
"הסיפור הזה התקבל על ידי כולם באהדה חוץ משלושה אנשים: אשתו ושני הבנים שלי שהתנגדו לקשר. הבת של גדי דווקא קיבלה טוב את הקשר שלנו. הם קשורים מאוד, מרגע שהוא חזר לארץ הם מדברים יום־יום".
גדי מצטרף לשיחה ואומר: "כשהחלטתי לדבר עם הבת שלי, ההחלטה לעזוב את הבית כבר התקבלה. ארגנתי את המחשבות שלי וקראתי לזה 'מגילת העצמאות שלי'. לא היה לה קל לשמוע, אבל היא הבינה ומיד חיפשה לי דירת Airbnb. מאז שנפרדתי מאשתי, היחסים עם הבת שלי העמיקו. היא התחילה לא מזמן עבודה חדשה בארצות־הברית ונסעתי לשישה שבועות לעזור לה עם הנכד, ופתאום בעלה והוריו אמרו, 'אתה לגמרי שונה מאיך שהיית עם אשתך'".
רונית: "עם הבנים שלי יש לי קשר טוב, לא קל להם עם הסיפור של גדי, אבל זה משתפר. אפשר להבין ללבם. הם עדיין אבלים על מות אביהם ולא מבינים את הנתק שהתחולל בין היותי אלמנה להיותי נאהבת בשלב הזה של חיי. בתחילה הם גם התפלאו איך אני מעיזה בכלל ללכת עם גבר נשוי. אבל בגלל שידעתי שהקשר שלנו עמוק והייתי משוכנעת שיהיה לנו טוב ביחד, לא ויתרתי. עד כדי כך שכאשר הוא ביטל מהיום להיום נסיעה לפריז, שם היינו אמורים להיפגש, ידעתי שהוא ביטל כדי להימנע מעימות בבית. אם זה היה קורה לאחת החברות שלי, אף אחת לא הייתה רוצה להסתכל עליו אחר כך, ואני סלחתי".
"אמא של גדי שמחה בקשר המחודש שלנו ונתנה את ברכת הדרך. היא הסתכלה עליי ואמרה לי, 'חבל שלא התחתנתם'. היא קלטה איזו שגיאה היא עשתה ושמחה שאנחנו מתקנים אותה"
מה חשבה אמו של גדי, שלא תמכה בקשר ביניכם בזמנו, על חידוש האהבה?
"היא התלהבה, שמחה בקשר המחודש שלנו ונתנה את ברכת הדרך. היא הסתכלה עליי ואמרה לי, 'חבל שלא התחתנתם'. היא קלטה איזו שגיאה היא עשתה ושמחה שאנחנו מתקנים אותה, מה גם שהחזרתי את הבן שלה אחרי 42 שנות גלות בחזרה לארץ, והוא עוזר לה ותומך בה. מהקשר המחודש שלנו היא הרוויחה בגדול".
"הבנים שלי עדיין אבלים על מות אביהם ולא מבינים את הנתק שהתחולל בין היותי אלמנה להיותי נאהבת. בתחילה הם גם התפלאו איך אני מעיזה בכלל ללכת עם גבר נשוי"
במה שונה התשוקה בגיל 70 מההתאהבות של גיל הנעורים?
רונית: "היום האהבה עמוקה ושורשית, כל אחד בא עם ניסיון חיים גדול, וברגע שאתה בוגר ומכיר את עצמך, הקשר הזוגי מתפרש על יותר מישורים, לא רק חדר שינה, אלא לבשל ולטייל ולדבר ביחד, לראות מה השני אוהב לעשות. אני, למשל, אוהבת פעמיים ביום לפרוש לתפילה ולהתבוננות, וגדי לא. אבל מזה שהוא אוהב אותי, הוא מקבל את זה כפשוטו. הוא לא תלמיד רוח, אבל הוא נותן לי חירות לעשות כל מה שאני עושה, בלי להפריע ועם הערצה גדולה. בימי שישי אני נוהגת לעשות קבלת שבת פרטית, מזמרת מזמורים, ולפעמים קורה שאנחנו נוסעים אחר הצהריים לבקר את אמא שלו, והוא אומר לי, אבל איך תעשי את קבלת השבת? ולפני שאנחנו מגיעים לתל־אביב, אנחנו עוצרים בירקון, אני יושבת בפינה שקטה, הוא מחכה לי במכונית, ואני עושה את מה שאני צריכה לעשות וממשיכים. הוא מתעניין בפוליטיקה הישראלית והאמריקאית, ואני בכלל לא קשורה לזה, אבל אני מקבלת את זה".
גדי: "אחרי שנפרדתי מאשתי וגרתי אצל חבר בארצות־הברית, רונית באה לחגוג איתי את יום הולדתי ונסענו לטיול של שבועיים לאורך קו החוף מסן־פרנסיסקו ללוס־אנג'לס. קראנו לטיול 'ירח הדבש שלנו'. בואי נאמר שגם צעירים ויפים מאיתנו היו מקנאים בנו, ואני לא אגיד יותר".
רונית: "לא פעם גדי שואל אותי, אם היינו מתחתנים בצעירותנו, איך זה היה היום? ואין לי תשובה, אנחנו לא יודעים. היום, כשאנחנו בוגרים ואין לנו את העול, אנחנו לא צריכים לטפל בילדים קטנים ולדאוג לפרנסה, החיים שלנו יותר שקטים, אפשר להתמסר לקשר".
פורסם לראשונה: 18:54, 11.02.21
