כששואלים את סגן שקד גתהון, קצינת חירום בפיקוד העורף, אילו מחשבות התרוצצו לה בראש במעמד המרגש לצד יו"ר הכנסת בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, היא עונה שבעיקר התמקדה במשימה: "הקשבתי לדבריו של היו"ר, וידעתי שעליי לעמוד בלי לזוז - משימה לא פשוטה. באותם רגעים לא חשבתי על שום דבר מעבר לרגע ולמעמד, וידעתי שאני צריכה להסתכל למצלמה".
ומה קרה אחרי?
"בטקס הייתי כצפוי בלי הטלפון שלי. כשהוא הסתיים פתחתי את המכשיר וראיתי מבול של הודעות ותמונות שלי שצולמו מהטלוויזיה. זה היה בהחלט מרגש. לא ציפיתי לתגובות כאלה".
בבית, בחולון, צפתה בה משפחתה: אמא, ד"ר (בייעוץ חינוכי) שמחה גתהון, אבא זלאלם (פירוש השם עולם, נצח) ואחותה הבכורה עדן (22, סטודנטית לעיצוב פנים במכללה למינהל). "התרגשנו מאוד. שעה לפני הטקס כבר ישבנו וחיכינו לשידור", מודה שמחה, יו"ר התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה הכפוף למשרד התרבות והספורט. שמחה עומדת בחזית האירועים לציון 30 שנה ל"מבצע שלמה", שבמהלכו, כזכור, הועלו ארצה בתוך 72 שעות כ־14,000 יהודי אתיופיה. מטרת האירועים "היא להביא את סיפורה של הקהילה לציבור הישראלי ולגרום לכך שסיפור המורשת שלה יושרש בתודעה הקולקטיבית, באופן שישתווה לסיפורים מקבילים בהיסטוריה של עם ישראל".
"אבא עבר עינויים וקיבל גזר דין מוות"
משפחת גתהון לדורותיה נחשבת לאצולה אתיופית. לא במובן של נכסים ועושר אלא במובן של מעמדה, כאחת המשפחות המובילות והציוניות בקהילה. זלאלם (51) הוא בנו של ד"ר טלהון גתהון ז"ל, שהיה רופא הקהילה באתיופיה. שמחה (49) נולדה בסרמלה, כפר שמנה אלפי תושבים יהודים, במחוז גונדר שבאתיופיה. אביה, שמשון צגהון, צאצא של משפחת קסים (כוהני הדת של יהודי אתיופיה) היה מורה ופעיל ציוני. הוא נעצר בגלל שלימד עברית, עבר עינויים קשים, נגזר עליו עונש מוות, אך לבסוף שוחרר כעבור שנה. "ואז הוא חזר להיות פעיל", מספרת בתו שמחה, הבכורה בין תשעת ילדי המשפחה. אמה, סנאיט ז"ל, הייתה מופקדת על הבית ופעילה בשדולה של נשים יהודיות אשר הקימו מיזם חברתי בשם "בית התה", שאת הכנסותיו חילקו לילדי עניים בקהילה.
ד"ר שמחה גתהון: "הגעתי לתיכון ברגל כל יום ראשון, עם אוכל לכל השבוע על הגב, גרתי אצל דודים, וביום שישי חזרתי ברגל, באותה דרך, הביתה"
מה היה תפקידך כבת בכורה?
שמחה: "הילד הבכור מסמן את הדרך לבאים, וזה תפקיד לא פשוט, למרות שהאחים שלי לא צריכים את הסימון שלי. כולם עומדים בזכות עצמם. באנו מבית של חינוך, ערכים של נתינה ואהבת האדם, ומעל לכל - ציונות. הוריי היו כאלה, ואני ממשיכה את דרכם. מאז ומתמיד אני מאמינה שכשאתה עושה למען החברה אתה נתרם בעצמך, ואני משתדלת לעשות זאת באקדמיה, בעבודות ההדרכה וגם בפעילות הציבורית שלי".
איזו מין ילדה היית?
"ילדה שאוהבת ללמוד ולקרוא ולעסוק בעזרה לאחרים. סיימתי יסודי בבית ספר יהודי בכפר ותיכון כללי בגונדר. הגעתי לתיכון ברגל כל יום ראשון, עם אוכל לכל השבוע על הגב, גרתי אצל דודים, וביום שישי חזרתי ברגל, באותה דרך הביתה. היינו כמה תלמידים יהודים, והסתרנו את היהדות שלנו מחברינו לכיתה. כשסיימתי את בחינות הבגרות, יצאתי ללמד חצי שנה בכפר מרוחק, כי זה החוק באתיופיה, מעין שירות לאומי. בהמשך התכוונתי להתחיל לימודים בחשבונאות וכלכלה באוניברסיטה באדיס־אבבה הבירה, אבל אבא אמר לי, 'את האוניברסיטה תעשי בישראל', והוא צדק".
"לא הכירו בתעודת הבגרות שלי"
שמחה הגיעה ארצה ב־1984 בטרם מלאו לה 17. מאתיופיה יצאה באופן רשמי, אחרי שקיבלה היתר לנסוע ללימודים בארצות־הברית. שאר אחיה וההורים הגיעו בדרכים נפרדות, חלק ניכר מהמשפחה המורחבת הגיע דרך סודן. בארץ היה אביה רכז ומנהל מרכז קליטה, עסק בקליטת עולים והמשיך בפעילות קהילתית והתנדבותית, עד היום.
איך היה המפגש שלך עם הארץ?
"עלייה וקליטה באופן כללי זה לא פשוט. אתה בא מעולם אחד לעולם אחר. התגעגעתי למשפחה, התמודדתי עם שפה ותרבות חדשות, והיו מהמורות בדרך להשתלבות. הגעתי הנה בידיעה שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, אבל לא הכירו בבגרות שעשיתי באתיופיה והציעו לי ללמוד חשבונאות. לא הסכמתי ולא הרפיתי. כשאני רוצה, אני לא מוותרת. ככה גדלתי. בסוף התקבלתי. למדתי שנתיים במכינה ובאולפן. כשהתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית לתואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן הרגשתי שהגעתי הביתה. שם, בחוג לחינוך, גם עשיתי תואר שני ושלישי בייעוץ חינוכי, ושם גם הכרתי את בעלי. הוא איש מחשבים שעסק בהדרכת נוער בפנימיות, ונפגשנו כשלמדנו יחד תיאטרון קהילתי בתוכנית ללימודי תעודה של יוסי אלפי ואוניברסיטת בר־אילן".
מה היה הקושי הגדול ביותר?
"שערערו על היהדות שלנו. גדלתי כיהודייה, שמרנו כשרות, חגגנו את כל החגים, למעט פורים וחנוכה, נלחמנו על יהדותנו ושמרנו עליה מכל משמר. אבל כאן הכל הוטל בספק. זה הכי כאב לי".
שמחה: "כשזלאלם ואני רצינו להתחתן ברבנות, ביקשו משנינו להתגייר. אני סירבתי. זה היה מעליב מאוד. את מגיעה לבית שלך ואומרים לך 'זה לא הבית שלך'. זו הפגיעה הכי קשה שיכולה להיות"
גם את נאלצת להוכיח את יהדותך?
"בשנת 1993, כשהייתי בת 25, זלאלם ואני רצינו להתחתן ברבנות וביקשו משנינו להתגייר. אני סירבתי. זה היה פוגע ומעליב מאוד. את מגיעה לבית שלך ואומרים לך 'זה לא הבית שלך'. זו הפגיעה הכי קשה שיכולה להיות. בסוף, הרב דוד חיים שלוש מנתניה לקח אחריות וחיתן אותנו, אבל זה היה מאבק. מי שסייע לקהילה ולעולם לא נשכח אותו היה הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שפסק כי אנשי הקהילה הם יהודים לכל דבר".
רשימת הקרדיטים והפעילות החינוכית, הציבורית וההתנדבותית של ד"ר שמחה גתהון עמוסה ומגוונת. ב־1996 נמנתה עם מקימי עמותת "עלם" שבה פיתחה את האגף הרב־תרבותי לטיפול בבני נוער בסיכון על פי מה שמתאים לערכיהם ולתרבותם, פיתחה את נושא הטיפול בנערות עולות במצוקה, הדריכה והכשירה עובדים בעמותה איך לעבוד נכון עם אוכלוסיות שמגיעות מרקעים מגוונים, תוך שיתוף פעולה עם המשפחות. את הפעילות ב"עלם" עזבה ב־2017. במקביל ובהמשך הייתה מרצה במחלקה לחינוך בבר־אילן, מרצה מן המניין במרכז הלימודים האקדמיים באור־יהודה, וב־2019 עברה לסמינר הקיבוצים, שם היא מרצה בכירה ומלמדת סטודנטים לחינוך קורסים כמו רב־תרבותיות, פיתוח קהילתי, נוער בסיכון ועוד.
איך הצלחת לג'נגל בין כל המשימות?
"את התואר השני והשלישי עשיתי כשכבר הייתי לאמא לשתיים. ללא ספק, הקרדיט מגיע לבעלי, שהוא מנהל ענף בבית משפט השלום בתל־אביב. בזכותו, בעידודו ובעזרתו עשיתי הכל בו־זמנית: עבודה, אימהות, לימודים. מגיעה לו תודה".
איזו אמא את?
"אוהבת, מפנקת ודורשת, מראה דרך, מלמדת וגם לומדת מהבנות שלי".
שקד, איזו אמא יש לך?
"לפעמים אני ואחותי נגנבות ממנה. יש לה לב פתוח לכל אדם והיא נותנת את הנשמה לכל מי שצריך. גם אבא הוא כזה. אבל אני חושבת שגם אנחנו כאלה. מצפייה בהורים למדנו לכבד את האחר, לאהוב אדם, לקבל את השונה ולתת מאה אחוז מעצמנו".
שמחה, מה אנחנו צריכים לדעת על יהודי אתיופיה שאיננו יודעים?
"בארץ יש תפיסה כאילו מדובר בקהילה חלשה, אבל זו טעות גדולה. 'ביתא ישראל' - שמה של יהדות אתיופיה - היא קהילה חזקה. רק קהילה חזקה שמאמינה בדרכה יכלה לעבור את כל העינויים שהעבירו אותה, לשרוד וגם להגשים את מטרתה - להגיע לירושלים. אתיופיה היא מדינה ענקית שמונה 100 מיליון נפשות, ובתוכה היינו כ־300,000. כולם נעזרו בחוכמתם של היהודים והתייעצו איתם ובמקביל רצו למחוק את הזהות היהודית שלהם, אבל הקהילה לא ויתרה ונלחמה על שמירת היהדות שלה. שלא לדבר על המסע הנורא שעברו אנשי הקהילה בדרכם לישראל, שבמהלכו מתו אלפים, וזה לא ריפה את רוחם. יהדות אתיופיה זה סיפור גבורה וחוזקה".
"בארץ יש תפיסה כאילו מדובר בקהילה חלשה, אבל זו טעות גדולה. יהדות אתיופיה היא קהילה חזקה. רק קהילה חזקה שמאמינה בדרכה יכלה לעבור את כל העינויים שהעבירו אותה, לשרוד וגם להגשים את מטרתה - להגיע לירושלים"
בנותייך מכירות את ההיסטוריה של הקהילה? דוברות אמהרית?
שמחה: "הן מכירות את ההיסטוריה".
שקד: "לצערי אני לא דוברת אמהרית".
הופתעת מדברים שאמא סיפרה במהלך הריאיון?
"את הרוב אני מכירה, אבל על העשייה הציבורית של סבתא שלי ז"ל באתיופיה שמעתי לראשונה וגם על הגיור שדרשו מאמא ומאבא לפני החתונה. זה נורא, לנפץ לך את החלום שטופח במשך דורות, לקחת לך את הזהות היהודית. חד־משמעית, זה גורם לי להעריך את אמא עוד יותר".
"המפקד אמר שצריך מישהי ייצוגית"
שקד גתהון (20) ואחותה הבכורה עדן (22) גדלו בחולון. "שקד הייתה ילדה עם המון שמחת חיים, כולה אהבה", מעידה אמה. "היא חרוצה ושקדנית - לא סתם קוראים לה שקד. היא הישגית ביותר, תלמידה מצטיינת, רקדנית מעלפת שעשתה בגרות במחול, ומגיל מאוד צעיר היא ממוקדת מטרה, לוקחת אחריות, בולטת, מוקפת חברים".
שקד, אמא שלך תמיד הייתה עסוקה, אפשר לומר שהיית "ילדת מפתח"?
"אני לא מכירה את הביטוי. היו ימים שאמא חזרה הביתה מאוחר, אבל אז אבא היה בבית ואחותי, ואף פעם לא הרגשתי לבד".
ומחוץ לבית הרגשת אפליה?
"אף פעם, ברוך השם. לא בבתי הספר ולא בצבא. אני יודעת שזה קיים, אבל אני אישית מעולם לא חוויתי את זה".
4 צפייה בגלריה
"האפליה קיימת אבל אני מעולם לא חוויתי אותה". שקד לפני טקס המשואות
(צילום: באדיבות דובר צה"ל)
מה מהות התפקיד שלך בצבא?
"אני מפקדת על עשר חיילות מדהימות, שהן מדריכות אוכלוסייה לשעת חירום. התפקיד שלהן מתחלק לשניים: הדרכות שהן מעבירות בבתי הספר, על חינוך לחירום, כלומר, הנחיות התגוננות בתרחישים כמו רעידת אדמה וירי רקטות. בשנה האחרונה נכנס מערך נוסף: הקורונה. אנחנו מלמדים תלמידי כיתות ד'־ה' על הקורונה, כללי היגיינה לשמירת הבריאות, והמטרה שלנו היא שהילדים ילמדו ויעבירו למשפחה הגרעינית והמורחבת. החלק השני הוא הדרכות לשעת חירום למפעלים חיוניים, בתי עסק וכו'. עכשיו, אחרי הקורונה, עיקר תפקידן של המדריכות הוא חינוך חירום".
שקד: "כשהטקס הסתיים פתחתי את הטלפון וראיתי בפייסבוק ובאינסטגרם מבול של הודעות ותמונות שלי שצולמו מהטלוויזיה. לא ציפיתי לתגובות כאלה"
כשהתגייסת ידעת איפה תשרתי?
"כשגויסתי בדצמבר 2018, קיבלתי שיבוץ לתפקיד של סמב"צית בפיקוד העורף, ולא ידעתי מה זה. אחרי הטירונות התחלתי קורס סמב"צים ובסופו שובצתי למפקדה. חצי שנה אחר כך מוניתי למפקדת על קורס סמב"צים - הקורס שאני עצמי עברתי. זו הייתה חוויה מדהימה, לראות את התפקיד משני עברי המתרס. כחניכה את עושה מה שאומרים לך, גם דברים שאינך מבינה את חשיבותם ומשמעותם. לחזור כמפקדת זה אתגר גדול. בנוסף לידע שעלייך לדאוג להעברתו, את אמורה להשריש בחיילים את גאוות היחידה של החיל ואת משמעות תפקידם. כי כמו שאני הייתי בהתחלה, לא כולם יודעים למה הם באים. זו חוויה מעצימה. נהניתי ממנה מאוד וגם למדתי הרבה".
מתי החלטת להיות קצינה?
"לפני שיצאתי לפקד על הקורס, המפקדים המליצו לי שאצא לקצונה, וגם אני מאוד רציתי בזה. הייתי אז מפקדת הקורס, והמפקדת שמעליי עודדה, אפשרה ועזרה לי מאוד. היא נתנה לי לצאת לכנסים של הכנה לקצונה, עזרה לי ללמוד, וגם היא והסגל עזרו לי להתאמן למבחן כושר גופני. זה היה אתגר, אבל נהניתי".
בנובמבר 2019 החלה שקד גתהון קורס קצינים, ובתום ההכשרה הבסיסית עברה הכשרה חילית. באפריל 2020 קיבלה את דרגת הסג"מ. "הרגשתי גאווה גדולה, אבל בחודש הראשון אחרי קבלת הדרגה לקח לי זמן להבין שאני קצינה", היא מחייכת, וגומות החן מעמיקות בשתי לחייה.
"כשבוע לפני הדלקת המשואות זימן אותי מפקד הטקס, אל"מ שמעון דרעי, ובישר לי. התרגשתי מאוד. היינו שם עשרות דגלנים, ומתוך כולם דווקא אני נבחרתי, זה כבוד ענק"
יצאת מקורס הקצינות עם חברות טובות?
"ברור. שתיים מהחברות הטובות שלי בקורס, שכל אחת באה מפיקוד אחר, היו דגלניות יחד איתי בטקס הדלקת המשואות. זה הפך את החוויה למשמעותית עוד יותר".
איך, בעצם, נבחרת לעמוד על הפודיום לצד יו"ר הכנסת במהלך הטקס?
"בינואר 2021, כשכבר הייתי בדרגת סגן, המפקד שלי אמר שסגן מפקד המחוז המליץ שאלך למיונים לדגלנות. שמחתי, אבל בהתחלה לא הבנתי שזה כרוך בכמעט חודשיים של ניתוק מהיחידה לשם תרגול וחזרות בהר הרצל. זה אומר גם להתנתק מהחיילות שלי, מהתפקיד, מהשגרה, להעביר את התפקיד זמנית למישהי אחרת. אבל מרגע שהחלטתי, היה סביבי פרגון גדול.
"החזרות היו מאוד אינטנסיביות. היו לנו אימונים בבוקר ובערב, לפעמים הגענו לצעידה של 20 ק"מ ביום. בהתחלה זה כואב ברגליים ובגב, אבל מתרגלים. כשבוע לפני הדלקת המשואות זימן אותי מפקד הטקס, אל"מ שמעון דרעי, ובישר לי. התרגשתי מאוד. היינו שם עשרות דגלנים, ומתוך כולם דווקא אני נבחרתי, זה כבוד ענק".
(צפו בשקד בטקס המשואות 2021)
למה דווקא את נבחרת?
"הוא אמר שצריך מישהי ייצוגית. אולי, בחזרות, עשיתי משהו טוב", היא צוחקת.
מתי סיפרת להורייך?
"רק בסופ"ש, כשהגעתי הביתה. רציתי לספר להם פנים אל פנים ולראות את ההבעות שלהם. הם התרגשו מאוד אבל ביקשתי מהם שלא יספרו לאף אחד עד ליום הטקס. גם לחברות שלי לא גיליתי עד היום האחרון".
כולם דיברו עלייך אחרי הטקס. לא היה אפשר להתעלם ממך.
"האמת שהיו שזיהו אותי ברחוב, שאלו 'זאת את מהטלוויזיה?', אבל אף אחד לא ביקש סלפי", היא מחייכת.
שמחה, יש פער בין אנשים כמוך שנולדו באתיופיה, לדור של בנותייך שנולד פה?
"יש שונות, כי אנחנו מכירים מה היה שם והם לא. אנחנו משתדלים לספר, אבל זה לא מספיק. תפקידו של מרכז המורשת לחזק אצל הילדים שלנו את השורשים התרבותיים וההיסטוריים של הקהילה שלהם, שכן אדם ללא עבר אין לו הווה ועתיד וגם ללמד את החברה הישראלית, כדי שתכיר את התרבות והמורשת שלנו".
הנוער מתעניין, סקרן לשמוע?
"מאוד. אני עובדת עם נוער, מסתובבת בשטח, מעורבת בפורומים שונים, ואני נוכחת בתופעה שאצל צעירים מהקהילה יש חזרה לשמות אמהריים, ולכאלה שלא מכירים את השפה פותחים קורסים לאמהרית וצעירים בהחלט משתתפים בהם".
במהלך הקריירה שלך הצלחת לפרוץ תקרות זכוכית?
"היו תחנות שבהן נאלצתי להיאבק והתמודדתי. לא הרמתי ידיים. אבל כשקשה לי אני לא מתביישת לבקש עזרה. התמודדות ואתגרים מבחינתי הם הזדמנות לצמיחה".
מה אתן אוהבות לעשות יחד?
שקד: "לשבת בבית קפה".
שמחה: "לראות סרטים, אבל בעיקר להיות יחד. לפעמים אנחנו יוצאות רק שתינו, לפעמים שלושתנו. האמת היא שאנחנו דבוקות".
נא להכיר: מרכז המורשת של יהדות אתיופיה
לפני תשע שנים הוקם תאגיד מרכז המורשת של יהדות אתיופיה בתוקף חוק שנחקק הודות לפעילות רבה וממושכת של הקהילה. ד"ר שמחה גתהון, שהייתה בין יוזמיו, התמנתה לפני חמש שנים כיו"ר המועצה של המרכז, והיא עושה את פעילותה בהתנדבות.
"נפלה בחלקי הזכות הגדולה להקים את מרכז המורשת הכולל מכון מחקר, ארכיון, אילנות יוחסין ועוד. מטרתו לשמר ולהפיץ את ההיסטוריה, התרבות והמורשת של יהדות אתיופיה. זאת באמצעות מחקרים, כנסים, איסוף פריטים היסטוריים, הפעלת מרכז מבקרים וכו'. כרגע המרכז נמצא בתל־אביב, אבל עושים מאמץ להעביר את המרכז לירושלים בגלל הסמליות שבה.
"מדובר בנכס של עם ישראל כולו, כי זה חלק מההיסטוריה שלנו. יהדות אתיופיה היא נצר של אחד השבטים, אבל מאחר שהיינו רחוקים, לא מכירים אותנו, והגיע הזמן שיכירו".
