ביום העצמאות האחרון שוב עלה מן הרדיו קולה הצלול והסופרני של אופירה גלוסקא, עם שירים כמו "חורשת האקליפטוס", "קרנבל בנח"ל" ו"שלווה", המלווים אותנו כבר שנים רבות. יותר מ־360 שירים שרה והקליטה גלוסקא במהלך הקריירה הארוכה שלה, אבל עד עתה, בגיל 72, לא הוציאה אלבום משלה. לאחרונה החליטה שאם לא עכשיו אימתי, ובקרוב יֵצא אלבום הבכורה שלה, שכולו שירים חדשים שהקליטה.
"כל אלה שיושבים במוקדי הכוח הם חבר'ה צעירים שלא מכירים אותנו, ואם כבר בכל זאת הם לוקחים אמנים ותיקים, תמיד ייקחו אותם שניים־שלושה אמנים, כאילו שרק הם קיימים"
השיר "הדברים הקטנים", שכתבה תמי ארמוני והלחין אילן וירצברג, כבר הגיע לרדיו והושמע פה ושם, "אבל חבל לי שהוא לא עבר פלייליסטים", אומרת גלוסקא. "מאכזב אותי שלא משמיעים את הזמרים הוותיקים. העלימו אותנו מהטלוויזיה ומהרדיו, לא נותנים לנו במה, וזה כואב. כל אלה שיושבים במוקדי הכוח הם חבר'ה צעירים שלא מכירים אותנו, ואם כבר בכל זאת הם לוקחים אמנים ותיקים, תמיד ייקחו אותם שניים־שלושה אמנים, כאילו שרק הם קיימים".
יש מישהו מהזמרים החדשים שאת אוהבת?
"אגיד לך את האמת? קשה לי קצת עם המוזיקה של היום, הרבה מילים ומעט מנגינה. הזמרים לא נושמים, נראה כאילו הם במרוץ להספיק להגיד את כל המילים לפני שתיגמר להם המנגינה. יש גם אחרים, למשל שירי מימון חמודה, אייל גולן, וגם היורש שלו, איתי לוי, שהתחיל יפה ושינה קצת את הסגנון לכיוון שאני פחות אוהבת. גם עידן רייכל עושה דברים מאוד יפים, הייתי שמחה להשתתף בפרויקט שלו".
ממרכזנית לזמרת
גלוסקא גדלה בבית מוזיקלי בפתח־תקווה, ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא שרה. "בילדותי אבא שלי נהג לקנות לי חוברות עם מילים של שירים, וכל הזמן שרתי. לפני שנה הופעתי במגדלי הים התיכון בסביון ופגשתי את הגננת שלי עטרה. כל כך התרגשתי שהיא זכרה אותי, והקדשתי לה שיר במיוחד", היא מספרת.
ביסודי שרה גלוסקא במקהלת בית הספר, והתנתה את השתתפותה בכך שהמורה למוזיקה ייתן לה שיעורי חלילית בחינם. המורה כל כך התלהב ממנה, שהוא הסכים לתנאי, ואף המליץ להוריה לשלוח אותה לשיעורי פיתוח קול בקונסרבטוריון. בהמשך ליוותה את ההופעות של להקות המחול של אורה ישורון בפתח־תקווה, ובגיל 16 הצטרפה למקהלת "זמר עם" של קול ישראל ולמקהלה של התזמורת הפילהרמונית.
"החלום שלי היה להיות בלהקת הנח"ל, בייחוד אחרי שראיתי את הלהקה בהופעה בבית החייל בתל־אביב", היא מספרת. "ראיתי את שולה חן ואת ששי קשת על הבמה, ומאותו הרגע לא ראיתי בעיניים".
4 צפייה בגלריה
גלוסקא עומדת במרכז. "קשה לי קצת עם המוזיקה של היום, הרבה מילים ומעט מנגינה"
(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
לפני הגיוס ניגשה לבחינות ללהקות הצבאיות אצל שאול ביבר, אך התשובה התמהמהה, והיא נאלצה להתגייס לטירונות כלל צה"לית בבה"ד 12. "בסוף הטירונות אמרתי שאני רוצה ללכת ללהקת הנח"ל, ולא הבינו מה אני רוצה. כשהתעקשתי, הסכימו לשלוח אותי לחיל הנח"ל בתור מרכזנית בעוטף עזה, כדי שלפחות יהיה לי סיכוי להשתלב בעתיד בלהקה. אחרי כמה זמן שסבלתי שם בתור מרכזנית, המפקדים שלי הסכימו לשלוח אותי לבחינות ללהקה בפיקוד הנח"ל ביפו".
"בסוף הטירונות אמרתי שאני רוצה ללכת ללהקת הנח"ל, ולא הבינו מה אני רוצה. כשהתעקשתי, הסכימו לשלוח אותי לחיל הנח"ל בתור מרכזנית בעוטף עזה, כדי שלפחות יהיה לי סיכוי להשתלב בעתיד בלהקה"
מי בחן אותך?
"טוביה צפיר, מנחם זילברמן ושלום חנוך. שרתי את 'שיר השוק' והתקבלתי על המקום. הבעיה הייתה שהלהקה הייתה בהפוגה, אז רצו לשלוח אותי לצוות הווי נח"ל. לא הסכמתי. אמרתי להם: 'אתם בטח תשכחו אותי ואני אתקע שם', ועד שלא קיבלתי הבטחה מפורשת מהאחראי על הלהקה, איצ'ה גולן ז"ל, שאחזור ללהקת הנח"ל, לא הסכמתי ללכת.
"בסופו של דבר זה יצא לטובה, כי הייתה לצוות הווי הצלחה אדירה, וגם קיבלתי את הסולו של 'חורשת האקליפטוס' יחד עם צילה דגן. אני חייבת לשיר הזה את הקריירה שלי. אין דבר כזה אצלי הופעה בלי השיר הזה".
וזה גם מה שסידר לך את הקריירה אחרי השחרור.
"השתחררתי מהצבא ככוכבת, הוחתמתי על חוזה הקלטות לחמש שנים בחברת התקליטים CBS, אבל שום דבר לא יצא מזה. שלחו אותי לקושש לעצמי חומרים, הייתי ילדה, לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש, והכל התמסמס. לא היה לי אמרגן או איש יחסי ציבור שידחוף ויקדם אותי, הייתי צריכה לעשות הכל לבד, וכשראיתי ששום דבר לא קורה, ביקשתי להשתחרר מהחוזה והתחלתי לנהל את עצמי כמה שיכולתי. בזמנו לא היו טלפונים בבתים, לא יכולתי אפילו לתאם הופעה לעצמי. המשפחה של בעלי היא משפחה שכולה, והגיע להם טלפון לפני כולם, אז אמרנו שאבא שלו גר אצלנו רק כדי לקבל טלפון. לא הייתה ברירה, הייתי חייבת להילחם על הפרנסה שלי".
"פעם היה פסטיבל יידיש. אהבו לקחת אותי כי זה קוריוז שתימנייה שרה ביידיש. פעם הגענו לצפון, אבל מוטי פליישר ונירה גל לא יכלו להגיע, אז החלפתי אותם וזכיתי במקום ראשון, שני ושלישי"
איפה הופעת?
"בלילה חרשתי את מועדוני הלילה שהיו אז בפריחתם, 'המערה', 'קרוואן', 'החמאם', וביום טיפלתי בילדים. השתתפתי בהמון תוכניות טלוויזיה ובהקלטות של רשות השידור, היו לי שנים מאוד עמוסות כי לא שכחו אותי בזכות 'חורשת האקליפטוס'. הופעתי גם הרבה בפני תיירים. למדתי לשיר בכל מיני שפות. פעם נסעתי לבקר את גיסתי בקיבוץ עין־גדי, כשמולנו עברה קבוצת מטיילים מסין. התחלתי לשיר להם שיר בסינית, והם כמעט התעלפו. גם ביידיש אני שרה המון".
מה לתימנייה וליידיש?
"היה פסטיבל יידיש פעם, כמו שהיה פסטיבל הזמר המזרחי. אהבו לקחת אותי לפסטיבל הזה כי זה קוריוז נחמד שתימנייה שרה ביידיש. הופענו עם הפסטיבל בכל הארץ, והקהל שישב באולם בחר את הזוכים. פעם הגענו עם הפסטיבל לצפון, אבל מוטי פליישר ונירה גל לא יכלו להגיע, אז החלפתי אותם וזכיתי בשלושת המקומות הראשונים, מקום ראשון, שני ושלישי".
אהבה בדרך להופעה
יחד עם גלוסקא שירתו בלהקת הנח"ל גם מירי אלוני, אלי מגן, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין, עמוס טל־שיר וגם נחום (חומי) שגיא, קיבוצניק מגבעת־ברנר וזמר בלהקה, שהפך לבעלה ואבי ילדיה: גיא (49), זמר ושחקן, מנהל היכל התרבות בכפר־יונה, רעות (44), עובדת סוציאלית, ועידן (37), עצמאי בתחום המחשבים.
"לא סבלתי את חומי בהתחלה, בלשון המעטה", היא צוחקת. "הוא נראה לי חנון, והוא חשב שאני סנובית, עד שיום אחד אחרי הופעה בהיאחזות בקלי"ה הוא קדח מחום וביקש לשבת לידי באוטובוס. הוא אמר שהוא לא מסוגל להחזיק את הראש, ושאל אם הוא יכול לשים את הראש על הברכיים שלי. ריחמתי עליו, כשהאוטובוס היטלטל החזקתי לו את הראש, וזהו, עד היום היד שלי על הראש שלו.
"אני זוכרת שאחרי שהתחלנו לצאת עשינו חזרות בגבעת־ברנר, ואמא שלו עברה שם במקרה, אז הוא שאל אותה: 'את מי היית משדכת לי מכל הבנות על הבמה?', והיא אמרה: 'את זאת עם הצמות', אז היו לי צמות. התחתנו איך שהשתחררתי, חומי עוד היה חייל".
"חומי נראה לי חנון, והוא חשב שאני סנובית, עד שיום אחד אחרי הופעה הוא קדח מחום וביקש לשבת לידי באוטובוס. ריחמתי עליו, כשהאוטובוס היטלטל החזקתי לו את הראש, וזהו, עד היום היד שלי על הראש שלו"
איך משפחה ייקית אז קיבלה כלה תימנייה?
"הם קיבלו אותי מאוד יפה, אבל לי היו רגשי נחיתות. אם למשל מישהו היה מתלחשש לידי, תמיד הרגשתי שמדברים עליי. הכל היה בראש שלי, כמובן, לא הייתה לזה אחיזה במציאות. ההורים שלי מאוד התלהבו שהתחתנתי עם קיבוצניק, אל תשכחי שהקיבוצניקים היו האצולה של אותה תקופה".
גם חומי המשיך לעסוק במוזיקה אחרי השחרור?
"כשהוא השתחרר הוא השתתף בהפקה 'ג'מבו' עם ציפי שביט, אבל עולם הבמה לא קסם לו. הוא שר מצוין, בשיר 'שלווה' יש לו שורה סולו - 'כבר תפרנו את החור בגרב' - אבל הוא החליט לפרוש. פה ושם, אם הוא היה מסיע אותי להופעות, הייתי מעלה אותו למחרוזת שירי הנח"ל, וכשהייתי צריכה לבוא עם מערכת הגברה, הוא היה הסאונדמן. הוא עבד בהתחלה כמורה בבית ספר, אחר כך כנהג מונית, והיום הוא עובד בביטחון בנתב"ג".
נשארת בקשר עם חברים מהלהקה?
"כן, בטח. יש לי מופע עם שולה חן ומירי אלוני שנקרא 'שלוש הדיוות', היה לי גם בתכנון מופע משותף עם שולה ואבי קורן ז"ל, כבר כתבנו אותו ועשינו חזרות, ואז אבי נפטר והכל נגנז. עצוב. היינו בקשר הדוק כל השנים, הוא כתב לי דברי קישור להופעות והתייעצתי איתו המון".
סרטן השד התפשט לגב
גלוסקא המשיכה להופיע בכל השנים, ואפילו מחלת הסרטן שהגיעה שלוש פעמים לא עצרה אותה. בפעם הראשונה זה היה סרטן השד, שהתגלה כאשר לבנה הצעיר עידן היה חום והיא לקחה אותו לרופאת הילדים.
"כשעמדנו לצאת מהמרפאה, אמרתי לה כבדרך אגב שיש לי ג'ולה קטנה באזור החזה, היא הושיטה יד מעבר לשולחן, מיששה קצת, ומיד שלחה אותי לבדיקת סי.טי. הלכתי לבדיקה באיכילוב והרופא קבע לי תור לניתוח תוך שלושה ימים. אמרתי לו, 'רגע, רגע, תן לפתוח יומן, יש לי הופעות', והוא חשב שאני משוגעת.
"בניתוח התברר שהגרורות התפשטו לבלוטת הלימפה, הוציאו גידול של שלושה וחצי סנטימטר, ואחרי הניתוח עברתי טיפולים כימותרפיים שהיו זוועת עולם, ובין לבין הופעתי. הייתי מגיעה מהטיפול, נזרקת שלושה־ארבעה ימים, ואחרי זה הולכת להופעה, ואף אחד לא הרגיש. על הבמה הייתי בהיי".
הלכתי לבדיקת סי.טי באיכילוב והרופא קבע לי תור לניתוח תוך שלושה ימים. אמרתי לו, 'רגע, רגע, תן לפתוח יומן, יש לי הופעות', והוא חשב שאני משוגעת.
מתי גילית את הסרטן בפעם השנייה?
"אחרי שנה התחילו כאבים בלתי נסבלים בגב התחתון, זה היה בדיוק אחרי השבעה של אבא שלי, וחשבתי שאולי ישבתי יותר מדי כי אני לא רגילה לשבת. ערב אחד ישבתי על הכורסה בסלון והתחילו כאבי תופת, אז נסעתי לבית חולים. עשו לי בדיקות ולא מצאו כלום, לא סיפרתי שהיה לי סרטן, כי לא מדברים על סרטן. גם לא חשבתי שיש קשר, כי היה לי סרטן בשד והכאבים היו בגב התחתון. נתנו לי זריקת הרגעה ושלחו אותי הביתה, אבל למחרת הרגשתי שאני לא יכולה לנשום מרוב כאבים וחזרתי לבית החולים. שאלו על ההיסטוריה הרפואית, ואמרתי, 'כן, היה לי סרטן השד', עשו לי סי.טי וראו את הגרורה בגב".
איך הגבת?
"בהיסטריה, הרופאה אמרה שאסור לי לזוז בכלל, כי בצילום ראו שחוט השדרה חשוף לגמרי, פחדו שיקרה לי משהו בלתי הפיך. עשו לי הקרנות וטיפולים כימותרפיים אגרסיביים, וסבלתי מבחילות, חוסר תיאבון, חולשה מטורפת ונשירת שיער. אמרתי לרופא שאני לא מסוגלת לעמוד בטיפולים האלה, אז הוא הוריד את המינון של הטיפולים ואמר שנצטרך לעשות יותר טיפולים בגלל זה".
איך הסתדרת בלי השיער?
"יפה, אשתו של מוטי פליישר, שהיא פאנית מאוד מצליחה בארצות־הברית ויש לה גם סניף בבני־ברק, סידרה לי פאה מושלמת ולא הסכימה לקחת כסף. אני בקשר עם מוטי מאז שהשתחררנו מהצבא, יש לנו גם סולו ביחד, 'החיים היפים', אבל לא רציתי לספר לו על הסרטן. הלכתי לקנות פאה בחנות אחרת, כדי שלא יֵדעו, אבל היא לא הייתה מוצלחת ולא הייתה לי ברירה, אז פניתי אליו. בזכות הפאה שאשתו עשתה לי חזר לי הביטחון וחזרתי די מהר להופעות".
(עם מוטי פליישר )
התעוררתי מהניתוח נטולת קול
"היו לי שנתיים של שקט, עד שהגיעה בשורת האיוב בפעם השלישית. בשנת 2000 התגלה גידול בבלוטת התריס, קרוב מאוד למיתרי הקול, וזה כבר היה מתחת לחגורה, כי חששתי לפרנסתי. הדבר היחיד שאמרתי לרופא המנתח היה, 'תשמור לי על מיתרי הקול'. ביום של הניתוח באה הרופאה המרדימה ורצתה להחדיר לי את צינור ההרדמה. אמרתי לה, 'בבקשה בעדינות, אסור שמיתרי הקול שלי ייפגעו, אני זמרת', אבל היא הייתה אכזרית, ויותר אני לא זוכרת כלום. התעוררתי מהניתוח נטולת קול. לא דיברתי שנה וחצי, רק כתבתי, וזה היה סיוט".
איך הצלחת לחזור לבמה?
"הבת שלי המליצה לי ללכת למטפלת הוליסטית בשם אמיליה שיש, מבית־אריה. כשנכנסתי לקליניקה שלה הרגשתי מוזר. הכל היה אפלולי, מלא שטיחים, נרות דולקים, ריח של קטורת ותה צמחים. עולם שלא הכרתי. אמיליה התחילה לשאול אותי שאלות, ביקשה ממני להתפשט, והתחילה לגעת בי בכל מיני נקודות. ראיתי שזה עוזר לי, מפלס החרדה שלי ירד, אז הלכתי אליה שוב, ובטיפול השלישי חל המפנה: הגיעו עוד שתי מטפלות, ושלושתן התחילו לעסות אותי, אחת בראש, אחת ברגליים, וברקע אמיליה שמה שיר שלי, שכתבה חמוטל בן זאב. הפזמון שלו הולך ככה: 'ברכי על הכל, ברכי שאת אישה, ברכי גם אם דרכך קשה, ברכי שבחרת לך בדרך הזאת, ברכי על מה שאת, קחי נשימה ארוכה לבאות, תביטי מה נתת'. התחלתי לבכות ולצעוק שם בלי שליטה, הייתי באקסטזה, ולא יכולתי לעצור את עצמי. לא יודעת מאיפה הוצאתי את כל הבכי הזה.
"לאט־לאט השתחררתי, הגעתי גם לסדנאות בבית שלה בבית־אריה, הייתה חברותא כזאת, כל אחת הביאה משהו, ועשינו ארוחות. יום אחד הבנות ביקשו ממני לשיר, ולאט־לאט העזתי. שרתי נמוך, לא בטון שלי, אבל הצלחתי להוציא קול. המלווה שלי המסכן, שלא עבד שנה וחצי, אמר לי, 'אופירה, די, בואי נחזור איך שלא יהיה, ולאט־לאט תתפסי ביטחון', וזה מה שהיה. התחלנו עם ארבעה־חמישה שירים, הוא הוריד את כל העיבודים בטון אחד למטה, ודי מהר חזרתי לסולם שלי".
היום את בריאה?
"הכל בסדר, טפו, טפו, טפו".
איזה חלום עוד לא הגשמת?
"אני חולמת להשתתף במחזמר, זה תפור עליי".
