בשנת הלימודים הבאה יפגשו חלק מתלמידי התיכון בארץ מורה לספרות מזן אחר. מורה שרוצה שיבינו שספרות זה החיים עצמם. איריס ארגמן, סופרת ילדים, אוצרת ויזמית בנשמתה, פועלת כבר שנים לעידוד הקריאה בקרב ילדים ובני נוער, אבל עכשיו היא רוצה לעלות שלב. "מה שחשוב באמת זה היצירתיות והחדשנות, שהתלמידים יוכלו לחשוב, לפעול וליזום מתוך עצמם. אותי לא מעניין שילד ידע מה אומרת אנטיגונה, לי חשוב שהוא ייקח מזה משהו לחייו וישתמש בו. שיישארו לו כלי עבודה לחיים", היא אומרת.
"מה שחשוב באמת זה היצירתיות והחדשנות, שהתלמידים יוכלו לחשוב, לפעול וליזום מתוך עצמם. אותי לא מעניין שילד ידע מה אומרת אנטיגונה, לי חשוב שהוא ייקח מזה משהו לחייו וישתמש בו. שיישארו לו כלי עבודה לחיים"
תפיסת העולם של ארגמן מתבטאת גם בספרה החדש, "אמיליה והכובע" (הוצאת כנפיים־כתר), המתאר ברוב חן דמות של ילדה עצמאית שלא אכפת לה מה העולם חושב, והיא דבקה בדרך היצירתית שלה. "אמיליה היא כמוני. היא פותחת את חנות הכובעים הכי מיותרת בעולם לכאורה. יושבת שם חודש שלם, ואף אחד לא בא. זה מה שצריך לעשות. פשוט לשבת שם ולא להתייאש. כך בכתיבה, כך ביזמות, כך בחיים".
לשבת, אצל ארגמן, זו מטאפורה לעומק שצריך לתת לדברים. בחיי היומיום היא לא יושבת לרגע ומתזזת בין הפרויקטים שפיתחה: מנהלת את תחום ספרות הילדים בתוכנית קרב זה כ־20 שנה, אוצרת תערוכות, מרצה, מעבירה סדנאות כתיבה, מפתחת תוכניות לימוד, וגם - ואולי בעיקר - כבר כתבה 15 ספרי ילדים.
איך עושים הכל ביחד? ולמה?
"מבחינתי זה לעשות דבר אחד עם הרבה זרועות. הסקרנות מניעה אותי. אבא שלי תמיד אמר שאני אמות כמו חתול, מסקרנות. כל היום אני בודקת דברים. לא כי זה פרקטי אלא כי זה מעניין אותי. כל הזמן יש לי רעיונות חדשים. עכשיו, למשל, יזמתי תערוכת כובעים".
אלף פרשנויות
בצעירותה חשבה ארגמן (54), ילידת אשדוד, שתלך בכלל לכיוון אחר. כמדריכת כושר קרבי בצבא נראו לה הלימודים בווינגייט האפשרות הטבעית. אבל לאחר תקופה של עבודה בסוכנות היהודית, בחו"ל ובארץ, הבינה שהיא צריכה משהו אחר. "הרגשתי שחינוך גופני לא מספיק יטיס אותי, לא יפתח אותי. זה בעצם להמשיך באותה דרך. ואז עשיתי סוויץ'. נזכרתי בהרגשה שנתנה לי המורה שלי בתיכון, תרצה ברוק, שהגיעה לאשדוד מקיבוץ נגבה. היא פתחה בי צוהר לעולם ברגישות שלה, בעדינות שלה, בשפה האחרת שלה. מורים אחרים נתנו לי הרגשה שהדבר האחרון שהם רוצים זה לראות אותי, אבל היא באה וראתה אותי ממש. היא זיהתה בי עומק, חוכמה ויכולות. נזכרתי בכל זה ובחרתי ללמוד ספרות השוואתית באוניברסיטה העברית".
היו לך מחשבות שזה לא פרקטי ומה עושים עם זה, או שזרמת עם הלב?
"הלב נתקע בשערי הקמפוס. הלימודים לא היו מה שדמיינתי: למדנו המון תיאוריות, ורוב החומר היה משעמם. פתאום התחדד לי לראשונה שבאתי מהפריפריה, מנקודת פתיחה טובה פחות. למרות שקראתי הרבה בילדות, הרגשתי שחסר לי המון חומר, בסיס, שהייתי צריכה להשלים. היה לי קשה מאוד בהתחלה, אבל אחר כך הרגשתי שירושלים נפרשת לפניי על כל התרבות העשירה שלה. הגילוי של הסינמטק, גיא בן הינום, הספרייה שיכולתי לשבת בה ימים, לראות את פרופ' ישעיהו ליבוביץ צועד מולי ברחוב, לגור ברחוב אלפסי שבו גרה בזמנו לאה גולדברג".
"היה לי רצון עמוק לראות ילדים שמחים ונהנים מהקשבה לסיפור. הרגשתי ציונית, חלוצה, מגיעה למקומות רחוקים ומפריחה את השממה. הבנתי שחיים פה בפערים חברתיים עצומים, וחיפשתי את כל הדרכים לצמצם אותם"
לאחר הלימודים התחילה לעבוד בקרן קרב אצל ילדי פריפריות, כמוה, ופיתחה תוכניות ייחודיות לעידוד קריאה. "היה לי רצון עמוק לראות ילדים שמחים ונהנים מהקשבה לסיפור. הרגשתי ציונית, חלוצה, מגיעה למקומות רחוקים ומפריחה את השממה. הבנתי שחיים פה בפערים חברתיים עצומים, וחיפשתי את כל הדרכים לצמצם אותם. הקראתי לילדים פרקים מסיפורים, עודדתי ליצור בעקבותיהם, הצגנו את עבודות הילדים במוזיאונים. לא ויתרתי, נכנסתי לכל מקום אפשרי".
איך מעודדים ילדים לקרוא כשהגירויים האחרים חזקים יותר?
"מעבירים להם את התשוקה שבדבר. מקריאים להם שני פרקים וגורמים להם לרצות לרוץ ולקרוא את ההמשך. מלמדים אותם שהספרות באה לפני הכל. הספרות מאפשרת לנו לחשוב, לשאול שאלות, לה הספרות מאפשרת לנו לחשוב, לשאול שאלות, להבין את עצמנו ואת האחרים, ליצור אמפתיה, להבין שיש עולם מעבר לקצה האף שלנו. הספרות נותנת לנו מקפצה מהאומללות של עצמנו, כי היא אומרת לנו: אתם פחות מעניינים, יש עולם, יש חיים. האמפתיה לא נוצרת במעבדות אלא דרך הספרות. ברגע שאתה מבין שאתה לא מרכז העולם, אתה לוקח דברים בפרופורציה.
"הספרות נותנת לנו מקפצה מהאומללות של עצמנו, כי היא אומרת לנו: אתם פחות מעניינים. כשאתה מבין שאתה לא מרכז העולם, אתה לוקח דברים בפרופורציה"
"הספרות מאפשרת להבין שלמציאות יש אלף פרשנויות, ולכן השאלה 'למה התכוון המשורר או הסופר' צריכה לצאת מחוץ לחוק. אני אומרת לילדים: 'הסופר בעצמו לא יודע'. אני גם נגד כל האדרת הסופרים, הסגידה ליוצרים. פתאום קורות חייו של היוצר במרכז. למה? כי זה יותר נוח לדבר על זה במקום להתעסק בתוכן, בצורה, ביופי של המילים, במצלול, בדברים שירחיבו את לב הילדים. מה אכפת לי מה ביאליק אמר, אכפת לי שהילד לוקח משהו מעצמו. בשביל שיהיה לנו משהו משלנו צריך לקרוא".
השואה בעיני דובון
אל הכתיבה האישית שלה הגיעה ארגמן, אמא לשלושה ילדים ונשואה בשנית, בגיל מבוגר יחסית, תוך כדי הפעילות היזמית הענפה שלה. "אני חושבת שהכתיבה האמיתית החלה כשהתגרשתי, בגיל 37. פתאום קיבלתי חופש. לפני זה כתבתי מעט ולא פרסמתי כלום. לכאורה לבד היה לי פחות זמן, אבל משהו בחופש הניע אותי. חופש במלוא מובן המילה".
חיפשת על מה לכתוב?
"הספר הראשון, 'דובון ולישון', נכתב בהזמנת הוצאת מטר. פתאום אמרתי: אולי אני יכולה. הספר השני, 'קונכיית הסיפורים', ביטא את החוויה שלי בילדות כשחיכיתי בחוף באשדוד לאבי הימאי. אני תמיד כותבת על מה שמסקרן אותי. אני לא יכולה לזייף, חייבת לפגוש את הדברים מחוויית המחקר, העניין, הזהות שלי".
אחד הספרים הייחודיים שכתבה - מעבר לרבי־מכר כמו 'בכיסים של גילי' או סדרת המכשפה רוזלינדה - היה 'הדובי של פרד', שיצא לאור ב־2016 ומביא את סיפורו המרגש של ניצול השואה פרד לסינג מנקודת התצפית של הדובי שלו. גם אליו הגיעה ארגמן מתוך סקרנות. לאחר שקראה עליו כתבה והרגישה שהיא חייבת לכתוב את סיפורו. לאחר ששכנעה אותו במאמצים רבים, נתקלה במכשול מצד הוצאות הספרים. בסופו של דבר הספר זכה להצלחה בינלאומית, תורגם לשפות רבות ועובד להצגה מצליחה בצרפת.
איך הכתיבה משתלבת בסדר היום העמוס שלך?
"אני מבינה שיש לה ערך חשוב, אבל לא מאפשרת לה את הבכורה. אני קמה כל בוקר לעבודה, מתניעה את האוטו ונוסעת ברחבי הארץ - מפגשי סוֹפר, עבודה בבתי ספר, פרויקטים חדשים, כל היום עבודה. הכתיבה מגיעה רק בערבים, בסופי שבוע ובחופשות. היצירה היא עדיין פריווילגיה. כנראה החינוך שקיבלתי - שחייבים לעבוד קשה, להיות חרוצים - שולט בי. אני צריכה את התזזיתיות, את המלחמות הדון־קישוטיות להשיג דברים. הנוחות משתקת".
"חושבים שחדשנות זה רק בטכנולוגיה או בסייבר. ממש לא. חדשנות יכולה להיות בספרות, בהיסטוריה, בכל מקצוע. אמרתי לעצמי שעכשיו אני אלך לזה, אפילו במשרה חלקית, בשביל לעורר קצת שערוריות בבתי ספר ולנער דברים"
ולכן בכל פעם נכנס עוד תחום למשוואה?
"כן, תוך כדי העבודה למדתי גם אוצרות בסמינר הקיבוצים. הצד הוויזואלי קרא לי. עכשיו אני מסיימת תעודת הוראה בבית ברל. אני לא צריכה את זה, אבל זה מניע אותי".
ומה הניע אותך להיכנס למערכת החינוך הרשמית?
"זה קרה כשהבן הצעיר שלי, כיום חייל, היה בכיתה י"ב ולמד ספרות בכיתת מצוינות. הוא הכין עבודה על שירה מזרחית. ישבנו ועבדנו על זה יחד, נורא נהנינו. התגובה של המורה לבן שלי הייתה: 'העבודה מצוינת, אבל לא כתבת מאילו מקורות ציטטת'. הוא אמר לה: 'זו פרשנות שלי', אבל היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה. זה הפיל לי את האסימון. אי־אפשר לחנך באמת בלי ללמד לחשוב מחוץ לקופסה, חשיבה ביקורתית, יצירתית. מערכת החינוך אומרת שהתקשוב יפתור את כל הבעיות, אבל אז מפספסים את העיקר. חדשנות זה שם המשחק. חושבים שחדשנות זה רק בטכנולוגיה או בסייבר. ממש לא. חדשנות יכולה להיות בספרות, בהיסטוריה, בכל מקצוע. אמרתי לעצמי שעכשיו אני אלך לזה, אפילו במשרה חלקית, בשביל לעורר קצת שערוריות בבתי ספר ולנער דברים".
"הבן שלי הכין עבודה על שירה מזרחית. המורה כתבה: 'מצוין אבל לא כתבת מאיזה מקורות ציטטת'. אז נפל לי האסימון. אי־אפשר לחנך בלי לחשוב מחוץ לקופסה"
אומרים לך "לא"? תמשיכי
ואולי זה המקום לחזור לילדה אמיליה, גיבורת ספרה החדש, יזמית קטנה שמנערת דברים שלא צריך ויוצרת עולם משלה לאחר שהיא מוצאת כובע. כמו אמיליה, ארגמן אוהבת לאסוף דברים מהרחוב. "כובע ברחוב יכול לשנות חיים אם שמים לב אליו. הוא יבוא אליך רק אם תראה אותו. ואמיליה רואה. היא בכוונה לבד בסיפור הזה, כי זה חלק משמעותי. זה לבד קיומי. רק הכלב שלה נמצא איתה ולא סתם - הוא מוציא אותה החוצה, ובכל יציאה אתה לא יודע את מי תפגוש. אני פריקית של הרחוב העירוני. גם כיום אני מגלה מציאות נהדרות ברחוב.
"הרעיון לסיפור הופיע אחרי שראיתי כובע מכובד בחלון ראווה ברומא. התחלתי לחשוב מה הייתי יכולה לעשות איתו. זה המפגש האקראי שאני אוהבת עם דברים ברחוב. חשבתי שאם אין לי את הכובע הזה, אעשה אותו בעצמי. כך גם אמיליה מוצאת את כל היצירתיות שבה ופותחת חנות לכובעים שהיא תופרת מכל האוספים שלה".
העקשנות שלה היא העקשנות שלך.
"נכון. אני מאמינה שצריך להיות אובססיבי לדברים שחשובים לך. כל יום להתעקש מחדש. אני יורדת כל יום בחמש וחצי לטיול עם הכלב, יושבת על הספסל ברחוב ושומעת קונצרט של מישהו מהבית ממול. הוא מנגן כל יום בשעה קבועה. זה הדבר, כל יום ללכת בתלם שלך, אפילו אם זה יֵצא לא טוב. דברים מתבשלים ולא צריך לפחד מכישלון. אם יגידו לך לא, אל תאמיני. זה רק אומר שתמשיכי להתאמן. קיבלתי הרבה 'לא' בחיים, ובכל פעם אני מתחילה מחדש".
