לפני כמה שנים התקבלה חני לרמן למשרה שמאוד רצתה בה. הראשון שהתבשר היה בעלה ואחריו אחותה ואביה. "ואז, מצאתי את עצמי במכונית, מגוללת ברשימת אנשי הקשר ומגלה שיש לי מכרות ואני מוקפת נשים, אבל אין לי חברה טובה שאוכל לשתף אותה בשמחתי. זה היה רגע מאוד כואב, הרגע ששאלתי את עצמי איך, לעזאזל, הגעתי למצב הזה?!".
זה היה רגע מכונן מבחינת לרמן (49), תושבת רחובות, ובעקבותיו היא מוציאה לאור את ספר הביכורים שלה "איפה החברות שלנו?". במהלך הכתיבה התברר לה שהנושא הכאוב מעסיק נשים רבות.
במהלך חייה, מעידה לרמן על עצמה, היו לה חברות, טובות יותר ופחות. נקודת המפנה הייתה כשחזרה לפני 13 שנים לרחובות, עיר הולדתה, אחרי 15 שנות היעדרות ונתק מחברות הילדות. היא הייתה אז בת 36 והסתובבה בעירה בתחושת זרות גדולה, "כי בעצם הכרתי את העיר אבל לא את האנשים".
חני לרמן: "מצאתי את עצמי במכונית, מגוללת ברשימת אנשי הקשר ומגלה שיש לי מכרות ואני מוקפת נשים, אבל אין לי חברה טובה שאוכל לשתף אותה בשמחתי. זה היה רגע מאוד כואב"
מאחר שהכניסה את בתה לגן אנתרופוסופי, שהיווה גם קהילה מגובשת עם דרך חיים שונה משלה, לא הצליחה להתחבר למה שהיא מכנה "אמהוֹת הגינה". גם עבודתה לא הייתה פלטפורמה ליצירת חברויות חדשות. ואז, בד בבד עם השאלה "איך זה קרה לי?", החלה לחשוב איך תעשה לעצמה חברות.
"כשמישהי רוצה זוגיות יש לה אופציות ישירות ועקיפות, אבל כשהיא רוצה חברה, אין לה אופציה לעשות את זה באופן ישיר. הכל צריך לקרות 'על הדרך', כי לכאורה זו בושה. עובדה שזו תופעה שלא מדברים עליה. אז ניסיתי לבד, הצטרפתי לחוגים שונים, אבל המפגשים בהם לא מייצרים שיח, אינטימיות וסיטואציה שאת יכולה להציע למישהי 'בא לך לבוא אליי לקפה?', מה גם שרובנו מונעות מפחד מדחייה".
"כשמישהי רוצה למצוא זוגיות יש לה אופציות ישירות ועקיפות, אבל כשהיא רוצה למצוא חברה, הכל צריך לקרות 'על הדרך' כי לכאורה זה בושה, עובדה שלא מדברים על זה"
חווית סיטואציה של דחייה?
"כן. בחוג ריקוד מצאה חן בעיניי מישהי, הצעתי לה שניפגש לקפה, ובתחושתי היא התחמקה. נעלבתי, ובאותו רגע הפסקתי כל יוזמה להציע לנשים להיפגש - ממקום של חשש להיפגע".
לרמן, נשואה ואם לשתיים (17, 13), היא בוגרת תואר ראשון במדע המדינה וקולנוע מאוניברסיטת תל־אביב, למדה כתיבה ותסריטאות ב"קמרה אובסקורה", לימודי תעודה כמטפלת בביבליותרפיה וגם הנחיית קבוצות. בתשע השנים האחרונות היא מנהלת תוכנית השמה לאנשים עם מוגבלויות בעמותת "רעות".
באותה שנה שבה התקבלה לעבודה החדשה והבינה שאין לה חברה טובה שתוכל לחלוק איתה את הרגע המשמח, שלושת הקשרים המשמעותיים שליוו אותה מהצבא ומהאוניברסיטה הסתיימו. "שניים מהם סיימתי ביוזמתי כי הרגשתי שאין לי מקום בקשר, שניסוב בעיקר סביב כל אחת מהן, השלישית נפרדה ממני ביוזמתה כי הרגישה שלא פרגנתי לה", משחזרת לרמן. "הכאב מאובדן הקשר איתה היה עצום. הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי לעבד אותו. הסיפור הזה היה שבר בדימוי העצמי שלי בנוסף לתחושה שכולן מצליחות לעשות חברות ורק אני לא.
"כשנכנסתי לפייסבוק ראיתי איך כולן נפגשות עם חברות, מארגנות ימי הולדת, מסיבות, מפגשים, הולכות לים, חוגגות יחד את החיים. וככל שראיתי יותר, השתרשה אצלי התחושה שהמחסור הזה בחברות הוא נחלתי הבלעדית".
"כשנכנסתי לפייסבוק ראיתי איך כולן נפגשות עם חברות, חוגגות יחד את החיים. וככל שראיתי יותר, השתרשה אצלי התחושה שהמחסור הזה בחברות הוא נחלתי הבלעדית"
מה עשית כדי לשנות את המצב?
"התיישבתי במיטה, עשיתי רשימה של 12-10 נשים מרחובות שאני מכירה שטחית ורוצה להעמיק איתן את הקשר, הצעתי להן להיפגש אצלי למפגש חברות כל שבת אחרונה של החודש".
לא פחדת שהן יסרבו?
"כן, אבל נשבר לי, אז העזתי. כל מי שהזמנתי באה. מפגשי הקבוצה התמידו במשך שנתיים, ויצאו לי ממנה שלוש חברות. קיבלתי מה שרציתי".
מה למדת מההתנסות הזו?
"הבנתי שזו בעיה של נשים רבות, במיוחד סביב גיל 40, אבל אף אחת לא מדברת על זה, כי היא מתביישת, ואף אחת לא מדברת על זה שבסביבות גיל 40 קשה לעשות חברות חדשות כי אנחנו עמוסות - משקיעות בבית, במשפחה, בזוגיות, בקריירה, בהורים המזדקנים, ולעשיית חברות נשארים רק פירורי זמן. ואז, ברגעי משבר או שמחה, אנחנו מגלות שאנחנו לבד".
כריכת הספר "איפה החברות שלנו"לפני שלוש שנים, אחרי שהשלימה תואר שני בניהול עמותות, הרימה לרמן מיזם ארצי של קבוצות נשים במודל הקבוצה הראשונית - בכל עיר קבוצה עם מנחה. "קראתי לו 'חוג חברות', היא אומרת. "הפרסום בפייסבוק הביא 1,300 פניות בחודש אחד, והמיזם היה ריפוי בשבילי".
"אף אחת לא מדברת על זה שבסביבות גיל 40 קשה לעשות חברות חדשות כי אנחנו עמוסות - משקיעות בבית, במשפחה, בזוגיות, בקריירה, בהורים המזדקנים, ולעשיית חברות נשארים רק פירורי זמן"
ב"חוג חברות" השתתפו בקביעות יותר מ־600 נשים ב־32 קבוצות, אבל אז הגיעה הקורונה והמיזם נסגר "כי אני לא מאמינה ביצירת חברות בזום".
את הזמן שהתפנה לה הקדישה חני לרמן לכתיבת הספר שמגולל את הסיפור שלה, כולל ראיונות עם 25 נשים שגילן 84-25 ותובנות שאספה בדרך. "חברוּת היא דבר חשוב שדורש השקעה, זמן, מאמץ, אנרגיה, פרגון, פתיחות, כמו גם נכונות להסיר מעצמנו מחסומים של שיפוטיות. הספר מיועד לכל אישה באשר היא, אם יש לה חברות או אין לה. נושא החברות מאוד ער בתוכנו, אבל אנחנו לא מספיק ערות לו ולא מדברות עליו”, אומרת לרמן, שפותחת בחודש יולי קבוצות חדשות ל"חוג חברות".
מונולוגים מתוך הספר
"כל חברה היא לתקופה"
מירב נירם (44), נשואה ואם לארבעה
"במשך השנים שאלתי את עצמי איך זה שאין לי הרבה חברות, והתשובה שמצאתי היא שכנראה אנחנו רוצים להיות חברים של אנשים שזקוקים לנו כדי להרגיש משמעותיים, וכשחברות מרגישות שהן לא יכולות לתת לי חזרה, כי אני 'כל יכולה' כזאת, אז אולי יש פחות רצון להיות חברה שלי. אחרי שעשיתי עם עצמי עבודה, הבנתי שהמקום של חברות אמת בשבילי הוא לאפשר למישהי להתקרב ולראות גם את החולשות שלי. היום אני מאפשרת שיראו אותי אפילו בוכה, מה שבעבר לא אפשרתי. יש לי חברה אחת טובה שאני מרגישה שאני יכולה להביא לקשר איתה את המקומות היותר חלשים שלי, ומאז שאני נותנת לה להיות לי לעזרה, לתמיכה ולאוזן קשבת, נהיינו חברות עוד יותר טובות.
"את מי שהפכה לזוגתי הכרתי כסטוץ. רציתי להתנסות בקטע מיני עם אישה ובסוף התאהבתי בה, והמפגש הזה הוליד זוגיות של 11 שנה. מצאתי תאומת נפש. אני חושבת שלכולנו, הנשים, טבעי מאוד לדבר עם אישה אבל פחות טבעי להתנסות מעבר לזה. זה דורש אומץ להסכים לבדוק את האופציה הזו.
"לזוגתי היה מעגל חברות שהיא הביאה לקשר, שעברנו יחד איתן את אותן התמודדויות עם כל הסוגיות של יציאה מהארון והורות לסבית, כי עשינו יחד ילד. באותה תקופה היו לי הכי הרבה חברות נפש. כשאני וזוגתי נפרדנו נקטע כל הקשר עם החברות. הפרידה מהקשר הזה הייתה כרוכה בשני אובדנים: אובדן הזוגיות וגם אובדן כל המעגל החברתי שהקיף אותי. זה לא היה פשוט בכלל.
"באותה תקופה למדתי ליווי התפתחותי לתינוקות ושם הכרתי את החברה הכי טובה שלי עד היום, שהיא חברת נפש ואני סומכת עליה, גם אם אנו לא מדברות או נפגשות כל שבוע. אבל חוץ ממנה אין לי הרבה חברות. ואני שואלת את עצמי לא מעט למה זה ככה.
"כשהסתיים הקשר הרגשתי שאני רוצה להתנסות עם גבר במרחב הסטרייטי. בשנים האחרונות אני עם בן זוג שהביא לקשר גם את שלושת ילדיו, והם לגמרי גם הילדים שלי.
"אני מנחת סדנאות ואני כל הזמן עם אנשים, אבל אני בתפקיד של המכילה, ולפעמים אני רוצה רגע שיכילו אותי, שיקשיבו לי. אני יוצרת לעצמי מרחבים של משמעות, לומדת ופוגשת נשים בסמינרים מקצועיים. האם יוצאות משם חברויות? פחות.
"גם בפילאטיס יש נשים שאני מפטפטת איתן ושם זה נגמר. זה לא מתקדם מעבר ל'מה שמך?'. אנחנו לא מספיק אמיצות בשביל לעבור את השלב הזה ולהגיד למישהי: אני רוצה להכיר אותך יותר, את מעניינת אותי. הפחד מדחייה מאוד משמעותי.
"יש לי אמונה שכל חברה היא חברה לתקופה. חברה לא יכולה להיות לחיים שלמים כי אנחנו משתנות. יש חברות שטובות לתקופה כזו ולתקופה אחרת לא, וזה בסדר. לפעמים כשיש לי קצת עצבות על חלק מהן שכבר לא קיימות בחיים שלי, אני אומרת לעצמי שאם הן כבר לא חברות שלי, אז כנראה לא היה משהו שהחזיק שם, וזה בסדר. אני בשלווה עם זה. למדתי עם הזמן ליהנות מהלבד ולא להרגיש בדידות. אין לי בעיה להיות עם עצמי, לשבת לבד בבית קפה או בים, ולהיות קשובה לרצונות ולצרכים שלי".
"החברות חששו שאגנוב להן את הבעל"
שרון איתן, 53, גרושה ואם לשניים
"כשהתגרשתי לפני עשר שנים כל החברות שלי היו נשואות. הייתי הגרושה היחידה. ואז גיליתי שנשים מתחילות להתרחק. ציפיתי לתמיכה ואוזן קשבת, אבל לפתע הפכתי לאיום בחייהן. נראיתי טוב, והן חששו שהבעלים שלהן יתחילו איתי או שאני אתחיל עם הבעלים שלהן. היו גם שאמרו לי במפורש שהבעלים שלהן ביקשו שיפסיקו להיפגש איתי כי אני עלולה להיות השפעה רעה ו'להכניס להן רעיונות לראש'. זה היה עבורי כמו סכין בראש, בלב, בבטן ובגב יחד. כמו לעמוד מול כיתת יורים. הרגשתי נטושה באופן מוחלט. אני מדברת על חברות של שנים, שעם חלקן הייתי מבלה יחד עם בני הזוג והמשפחות. ניתקו איתי את הקשרים בבת אחת. שמעתי משפטים נוראים כמו: 'מה, אני אתן לך להסתובב ליד בעלי?'.
"ואז החלו לצוץ נשים גרושות מסביבי, כי דומה מושך דומה. היום רוב החברות שלי הן גרושות. השפה משותפת, כולנו מבינות מהם הקשיים של אישה גרושה: חג ראשון לבד, שבת ראשונה לבד, מזונות, הסדרי ראייה, את שומעת חוויות של אחרות ומספרת את החוויות שלך, ואין שיפוטיות בנושא הזה. אני יכולה יותר בקלות לנסוע לטייל עם חברה גרושה, אנו מתאמות בשבתות שבהן אנחנו בלי הילדים. ואם אני מחפשת זוגיות, חברה גרושה תבין אותי ומה עובר עליי".
"הקשר התמוסס בכאב גדול"
נורית שיינפלד (51), אם לשלושה
"הייתי ילדה חברותית ובסדר עם כולן, אבל אף פעם לא הייתה לי חברה טובה לאורך זמן. זה גרם לי לחוש קצת אאוטסיידרית. כאילו לא מוצאת את בנות מיני. את החברה הטובה ממש, הראשונה שהייתה לי, הכרתי רק בגיל 30. עבדנו יחד. הייתה כימיה מדהימה שנמשכה הרבה שנים, אבל הכל השתנה כשעזבתי את מקום העבודה. היו זמנים שלא דיברנו בכלל כי אני הפסקתי להתקשר, ורק היינו מתקשרות לאחל ביום ההולדת מזל טוב, עד שהחלטתי להפסיק גם עם זה. לאט־לאט הבנתי שזה לא נותן לי את מה שאני צריכה, וזה התמוסס בכאב גדול מצדי. היה לי חבל, לא רציתי שזה ייגמר. אחרי כמה שנים ניסינו לחדש את הקשר, היה נורא כיף בפגישה והזכיר ימים עברו, אבל לא היה לזה המשך, כי זה לא היה הדדי ולא התאים לי. זה היה מאכזב.
"אני חושבת שאנחנו לא מפסיקות לחוות את נושא החברות, הקשיים והאכזבות, גם דרך הבנות שלנו. יש גילים שזה פשוט נורא, אבל זה העולם שהן חיות בו, ואם את לא שם, את מפספסת מלא דברים. אני חושבת לעצמי: 'איך הן צולחות את זה בימינו עם הפוסטים האלה ברשת כל הזמן בפרצוף?'.
"בעבר בכיתי מזה שהן סובלות לפעמים מדחייה ומריבים. אני מאוד מנסה להיזהר, לא לעשות העברה מהתחושות שלי אליהן, אבל לפעמים זה זורק אותי לעבר ומעלה בי מחשבות לא נעימות. אני רוצה עבור הילדות שלי את הכי טוב שאפשר, שהן יהיו הכי אהובות ומחוזרות, כל מה שלי לא היה, וכשאני מסתכלת עליהן, אני רואה שהן צולחות את זה יותר טוב ממני".
כך תמצאי חברות
חני לרמן מציעה לירות לכל הכיוונים - ללכת לחוגי חברות, לפתוח ראש ותבניות במוח, לא לקחת כל דבר אישית. "חשוב להבין שלפעמים מישהי לא נעתרת לך, כי יש לה מספיק חברות ואין לה מקום לעוד חברה, ולפעמים את באמת לא מוצאת חן בעיניה. זה בסדר. אנחנו לא חייבות למצוא חן בעיני כולן. גם אם מישהי לא נעתרה, לא קרה כלום. צריך להמשיך לחפש ולא להיכנע ולהשתבלל. המאמץ שווה לאין שיעור, כי חברה פירושה בריאות נפשית ופיזית".
