אחרי שירות צבאי טראומטי וסודי בסיירת מטכ"ל, שהותיר אותה פגועה נפשית ופיזית, השחקנית כרמל בין (26) לא יכלה לתאר לעצמה שדווקא בתפקיד הטלוויזיוני הראשון שתקבל אחרי לימודי המשחק שלה, היא שוב תיאלץ לעלות על מדים. זה קורה בסדרה "המפקדת" (ימי שני וחמישי ב־21:00 בכאן 11 וב"כאן דיגיטל"), דרמה קומית שיצרו עטרה פריש וניר ברגר, המתרחשת בבסיס טירונות לבנות. כרמל מגלמת בה את אור צימרמן המכונה צימר, מ"כית צינית, ממורמרת ועייפה, המשמשת קול ההיגיון שאיש אינו מקשיב לו. במרכז הסדרה עומדת נועה (אלונה סער), קצינה מסורה יתר על המידה, שלא זכתה עד כה לפקד על מחלקה בשל כישורים בינאישיים לוקים בחסר, אך בלית ברירה ובשל מחסור בכוח אדם, גם היא מקבלת מחלקת טירוניות ועוד כאלה שהן בעייתיות במיוחד, מה שיוצר סיטואציות קומיות למכביר.
"נבחנתי בהתחלה לתפקידים של נועה ושמרית, צילמתי ושלחתי להם את האודישנים, ואיך שהם ראו את הצילומים הם אמרו לי, 'ברגע זה תשלחי אודישן לצימר'", מספרת כרמל. "מאוד שמחתי, כי צימר כל כך מדליקה, כולם רוצים להיות חברים שלה, והכי מדליק היה שכולם על הסט חשבו שצימר היא באמת אני. זה מאוד החמיא לי".
איך הרגשת כששוב עלית על מדים?
"הפעם הראשונה לא הייתה לי פשוטה בכלל, אבל זה גם שחרר אותי, כמו ריפוי בעיסוק. שיחקתי תפקיד של מ"כית, שהמהות שלה היא לערער את הסמכות ואת המוסכמות, ודווקא זה מה ששחרר אותי מהטראומה. כשהתקבלתי לסדרה לא חשבתי שצימר תרפא אותי, חשבתי רק על זה שיופי, יש לי תפקיד ראשון בסדרת טלוויזיה, אבל היא באה לי כל כך טוב, סגירת מעגל מטורפת".
מה קרה בצבא שגרם לך לטראומה כזאת?
"אחת המפקדות בקורס, שבכלל לא התאימה לתפקיד, הייתה מאוד ממורמרת, ואת כל התסכול שלה היא זרקה עלינו. הייתה שם התעללות נפשית ופיזית שאני סוחבת עד היום. זה הביא אותי למצב שנכנסתי למצב טיסה, עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות על אוטומט כדי לא להתמודד עם מה שאני עוברת, רק כדי לשרוד. הייתי ממש בניתוק מהגוף שלי כדי לשרוד את החודשים האלה של הקורס".
ידעת מראש לקראת מה את הולכת?
"התפקיד שעשיתי מסווג לגמרי, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, וגם כשכבר התחלתי את הקורס עוד לא ידעתי במה מדובר. הגעתי למקום פסטורלי וירוק, אווירת קיבוץ שבכלל לא העידה על מה שאני עוד הולכת לעבור שם. זה נראה מקום מאוד טוב וגם מאוד בטוח, ואני הייתי תמימה, לא חשבתי ולא דמיינתי איך המקום הזה הולך לשנות אותי".
"התפקיד שעשיתי בצבא מסווג לגמרי. הייתי בחוסר אונים מוחלט, אני זוכרת את עצמי בולעת כדורי הרגעה כל בוקר וכל לילה, עד שהגוף שלי התמלא בכתמים. חטפתי מחלת עור אוטואימונית כתוצאה מהלחץ"
למה לא ביקשת לעזוב כשהבנת במה מדובר?
"אני בצבא ההגנה לישראל, לא רציתי לערער על הדבר הזה. וחוץ מזה, שכשאת בתוך הסיטואציה את לא תמיד יודעת איך לעצור, הייתי בחוסר אונים מוחלט. אני זוכרת את עצמי בולעת כדורי הרגעה כל בוקר וכל לילה מהלחץ והמתח, עד ששמתי לב שכל הגוף שלי התמלא בכתמים. חטפתי מחלת עור אוטואימונית כתוצאה מהלחץ הזה".
הבנת שיש קשר בין הלחץ למחלה?
"ברור, זה קרה לי תוך כדי, וזה גם כל כך סימבולי שאסחב עליי כתמים שמראים בחוץ את מה שאני מרגישה בפנים".
אבל למה הרגשת ככה? לא עמדת בדרישות הקורס?
"עם דרישות הקורס עוד הצלחתי להתמודד, למרות שמדובר בחומרים שאין לי שום קשר אליהם, אבל עם אחת המפקדות לא הצלחתי להתמודד, היא פשוט דרסה אותי. היא לא הייתה מבוגרת ממני בהרבה, היא הייתה פשוט ילדה שקיבלה סמכות מטורפת לידיים בלי להבין שהיא הופכת את החיים לאנשים שמולה, שהם חלשים יותר והיא יכולה לשלוט בהם. את הנזקים שהיא גרמה לי אני סוחבת עד היום. אחרי כמה שנים החלטתי לקבוע איתה פגישה כדי להגיד לה שהיא הרסה לי את החיים".
"עם אחת המפקדות לא הצלחתי להתמודד, היא פשוט דרסה אותי. היא לא הייתה מבוגרת ממני בהרבה, היא הייתה פשוט ילדה שקיבלה סמכות מטורפת לידיים"
איך היא הגיבה?
"בהתחלה היא שתקה, התקשתה להגיב. בסוף היא אמרה שהיא מצטערת, שהיא קיבלה תפקיד בלי שהייתה מוכנה לו ולא ידעה להתנהל איתו".
את עדיין סוחבת את החוויה הזאת?
"חינכו אותי לתרום למערכת, באתי עם כוונות טובות לשים את הלב שלי שם, ויצאתי מהקורס הזה עם פוסט טראומה שהדחקתי. כשנכנסתי לתפקיד הצבאי שלי אחרי הקורס כולם היו מאוד גאים בי, אבל לי הייתה הסתייגות מטורפת, לא הרגשתי גאה בעצמי. באיזשהו שלב פתחתי את זה מול המפקדים שלי, והיה תחקיר שלם סביבי, אבל אחרי התחקיר אפסנתי את זה עמוק כל כך הרבה שנים, שאני מתפלאה על עצמי שאני בכלל יכולה לדבר איתך על זה".
"החלטתי לקבוע פגישה עם המפקדת כדי להגיד לה שהיא הרסה לי את החיים. בהתחלה היא שתקה, התקשתה להגיב. בסוף היא אמרה שהיא מצטערת"
איך השתחררת מהטראומה?
"הלכתי להרבה מאוד טיפולים, גם פיזיים וגם נפשיים, ובגדול יצאתי מזה, אבל לפעמים אני מרגישה שהתחושות האלה חוזרות, אז כנראה שהשריטה קיימת".
מערכת חונקת ותובענית
כרמל נולדה במושב ניר־צבי לרוני, פסיכולוגית, ואורי, בעל חברה לגידור אלקטרוני, אחות קטנה לליאור (37), שירי (34), ועמר (31). מאז שהיא זוכרת את עצמה היא נמשכה לבמה, ועוד כשהייתה בבית ספר יסודי הכריחה את הוריה להסיע אותה לחוגי דרמה בראשון־לציון הסמוכה למושב. "אלה היו החיים שלי, האהבה שלי למשחק תמיד הייתה שם, אף פעם לא העסקתי את עצמי בשאלה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה", היא מספרת. "פרחתי במסגרות האלה, לא הייתי צריכה פידבקים כדי להבין שאני נמצאת במקום שלי, כי מאוד התמלאתי מזה. הלכתי גם לבחינות לתיאטרון צה"ל במקביל למיונים לתפקיד שעשיתי בצבא, התקדמתי עם שניהם, ובשלב האחרון נפלתי בתיאטרון והתקבלתי לסיירת".
התחנה הבאה אחרי הצבא הייתה בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, שם שוב חוותה את תחושות המחנק וחוסר האונים שהרגישה בקורס הצבאי. "פתאום מצאתי את עצמי בתוך עוד מערכת חסרת גבולות, חונקת ותובענית, שגם בה אין לקיחת אחריות על הטוטאליות שהיא דורשת", היא אומרת. "ודווקא היה לי שם כיף, היה כיף לשחק, כיף עם המורים, כיף עם החברים, אבל הייתה שם אווירה שצריך להאדיר את המקום, לקדש את המערכת, לרצות את הסמכות ולהביע את הנאמנות בכל צורה. באיזשהו מקום זה החזיר לי את הטראומה, ועזבתי שם אחרי שנתיים".
"היה לי כל כך כיף בתיאטרון, פעם ראשונה שחוויתי כזה שחרור וחופש בתוך מערכת ממוסדת. ההצגה "השיבה" הייתה הצלחה מטורפת, הופענו 20 הצגות בחודש, ואז באה הקורונה והכל נעצר"
היה לך קשה להחליט לעזוב באמצע הלימודים?
"כנראה שלא הייתי עוזבת אם לא היו מציעים לי תפקיד בתיאטרון 'הקאמרי', שמאוד רציתי. זה היה בתחילת שנה ג', הבמאית איה קפלן, שהייתה מורה שלי, ראתה אותי במונולוג והציעה לי תפקיד בהצגה 'השיבה', שהיא כתבה וביימה. ההצגה מגוללת את סיפורה של יהודית הרמן, אחת מנשותיו של גואל רצון. נטע גרטי ושמואל וילוז'ני בתפקידים הראשיים, ואני שיחקתי את הבת הגדולה. היה לי כל כך כיף בתיאטרון, פעם ראשונה שחוויתי כזה שחרור וחופש בתוך מערכת ממוסדת. ההצגה הייתה הצלחה מטורפת, הופענו 20 הצגות בחודש, ואז באה הקורונה והכל נעצר".
"תרין שלפי הייתה החברה הכי טובה שלי בבית הספר למשחק. היא הייתה הכישרון הכי גדול של המחזור, ונפטרה מסרטן בגיל 24. עשיתי קעקוע עם שמה כדי שתהיה איתי תמיד"
מלחיץ?
"תראי, קרה פה משהו בקנה מידה עולמי, כך שלא הייתי בדיוק מרוכזת בעצמי, אבל כן פספסתי כמה דברים שעמדו על הפרק ובוטלו. אני בקשר מאוד טוב עם המחזור שלי מיורם לוינשטיין, אז בשנה האחרונה עבדתי איתם על פרויקט לזכרה של בת מחזור שלנו, תרין שלפי ז"ל, שהייתה החברה הכי טובה שלי בבית הספר ונפטרה לפני שנה וחצי מסרטן אלים, בגיל 24. היא הייתה הכישרון הכי גדול של המחזור. אם היא הייתה פה, היא הייתה מטאור שמתפוצץ. ההורים שלה הקימו אתר הנצחה לזכרה באינטרנט, והחלטנו לקחת על עצמנו להעלות בו את כל השירים והטקסטים שהיא כתבה מאז התיכון. אני מרגישה צורך להזכיר אותה פה ולהכיר אותה לעולם, כי היא הייתה אור בשבילי, עשיתי קעקוע עם שמה כדי שתהיה איתי תמיד".
קליק ראשוני
את בת זוגה בשנה האחרונה, השחקנית ג'וי ריגר בת ה־27 (ששיחקה, בין היתר, ב"החטאים", ב"אין בתולות בקריות", ב"גיבור אמיתי" וב"שעת נעילה"), הכירה על הסט של סרט קצר שביים ניר שלטר, במאי ישראלי־אוסטרלי שהגיע לעשות סרט בארץ. בסרט שיחקו השתיים זוג לסביות מאוהבות, והאהבה התלקחה בין הצילומים. "זה היה כל כך מקרי", היא משחזרת, "ניר התקשר לסוכנת שלי אחרי שהוא ראה שואו־ריל (מעין תיק עבודות מצולם של שחקנים, ד"ח) של חברה שלי, בכלל לא שלי אפילו, אבל היה שם קטע שלה איתי והוא חיפש אותי", היא מספרת.
על מה הסרט?
"תאמיני או לא, אבל גם הוא היה על הצבא. מצחיק, נכון? הפעם רק ג'וי הייתה על מדים ואני הייתי הבחורה שלה, באתי להיפגש איתה בירושלים כשהיא יצאה לאפטר. זה מה שנקרא קארמה".
מתי הבנת שאת אוהבת נשים?
"עד שהכרתי את ג'וי הייתי רק עם גברים, לא ידעתי שאני אוהבת נשים. אני גם לא כל כך רוצה להגדיר את עצמי, אחרי הצבא היו לי שתי מערכות יחסים משמעותיות עם בנים, ועוד כמה קשרים קצרים יותר, אבל ג'וי היא הבחורה הראשונה שלי".
זה מעולם לא עבר לך בראש, לפני שהכרת את ג'וי?
"לא, לא נמשכתי לבנות קודם, אבל ג'וי כל כך יפה ומוכשרת, אי־אפשר שלא להתאהב בה".
ידעת שהיא לסבית?
"ידעתי מי היא, ידעתי שהיא לסבית, בדיוק יצאתי מאיזה קשר שהיה לי עם מישהו, והיה איזה קליק ברגע הראשוני שפגשתי אותה... איזה מתח לא מוכר באוויר. היה לנו מאוד טוב אחת עם השנייה. התחלתי להרגיש תחושות לא מוכרות, שבהתחלה גם לא ניסיתי להתעמק בהן. איך להגיד את זה? היא הפילה אותי".
איך זה המשיך משם?
"באותו זמן שתינו שיחקנו בתיאטרון 'הקאמרי', אז אחרי הצילומים נסענו ביחד לתיאטרון, חיכינו אחת לשנייה ופתאום הפכנו לחברות הכי טובות. הרגיש לי שהכרנו לפני המון זמן, ודי מהר הפכנו לבלתי נפרדות".
מתי הרגשת שאת מאוהבת?
"אם להיות כנה, בשלב הזה כבר הבנתי את זה והייתי מאוד אמיתית מול עצמי. היא כבר הייתה מאוד מגובשת עם הזהות המינית שלה והייתה לה השפעה עליי. היא מלמדת אותי המון, אני עוד לא הגעתי לנקודה הזאת בשום אהבה שהייתה לי"
"לג'וי ולי היה לנו מאוד טוב אחת עם השנייה. התחלתי להרגיש תחושות לא מוכרות, שבהתחלה גם לא ניסיתי להתעמק בהן. איך להגיד את זה? היא הפילה אותי".
מי עשתה את הצעד לזוגיות?
"זה בא משתינו, אם כי היא שלחה לי את ההודעה הראשונה. זה היה סרטון מדליק של השחקנית אמה סטון, ששתינו אוהבות, היום אני מבינה שהיא סתם ניסתה למצוא דרך לתקשר. רגע אחרי שנגמרו הצילומים לסרט נפגשנו, באתי אליה עם יין, היה ברור שלא באתי רק בקטע חברי".
איך הסביבה הגיבה, ההורים, החברים?
"כולם היו מאוד מופתעים, כמובן, אבל בגלל שלא עשיתי מזה עניין - אף אחד לא עשה מזה עניין. אמא שלי שאלה אם אני בטוחה, ואמרתי שכן וזהו. גדלתי בבית ליברלי, יש בו חופש לבחור בכל תחום. ההורים שלי וכל האנשים שסביבי מאוד אוהבים את ג'וי".
לא נבהלת בהתחלה לגלות דבר כזה על עצמך בגיל כזה?
"אני חייבת לומר לך שאין לי עניין עם זה, לא עצרתי לרגע כדי להגדיר את עצמי, וגם עכשיו לא באמת אכפת לי איזו תפנית תופסים החיים שלי. זה לא מעסיק אותי בכלל".
אז את לא שוללת מערכת יחסים עם גבר בעתיד?
"אני לא יודעת מה יהיה בעתיד ואם אי־פעם אתאהב ככה בגבר, אני מפחדת לחשוב על זה. כרגע האהבה שלי היא ג'וי וזה מרחיב לי את הלב, כי יש לי את הבחורה הכי קולית והכי שווה שיש".
