הדסה זוסמן: "סיכנו את חיינו, אבל היינו שמחים ועליזים"
בת 91, התגייסה לפלמ"ח בגיל 18, שירתה כמלוות שיירות ובהמשך כאחות צבאית
מתגוררת בדיור מוגן "פאלאס" בתל־אביב. ילידת ירוסלב, פולין. אמא לשתיים, סבתא לשישה, סבתא רבתא לשבעה. אלמנתו של פרופ' פנחס (סיקו) זוסמן ז"ל, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון ונשיא האוניברסיטה העברית, שאותו הכירה בנשף של תלמידות בית הספר לאחיות וחיילי פלמ"ח.
וגם: עבדה כאחות במרפאת קופת חולים ברחובות, שם התגוררה לאורך השנים. כיום נהנית מלימודים ומהרצאות בדיור המוגן, משחקת שחמט, ולדבריה "לא מפסיקה למלא את החלל" שנותר בה, כי בילדותה לא למדה בצורה מסודרת.
סוף לנדודים: במלחמת העולם השנייה עברה עם אמה לסיביר ולאוזבקיסטן. ב־1942, במסגרת עליית הנוער, עלתה ארצה יחד עם ילדים נוספים שלימים כונו "ילדי טהרן". בשנותיה הראשונות בארץ גרה בקיבוץ גבעת־ברנר, שהיה לה לבית.
הגיוס לפלמ"ח: בגיל 18. שירתה כמלוות שיירות ובהמשך כאחות צבאית. "בגבעת־ברנר הייתה קבוצת פלמ"חניקים שהתאמנה בנשק ואנחנו, ילדי חברת הנוער, הסתכלנו עליהם בהערצה. רצינו להיות כמוהם. ואז גויסתי יחד עם חברה שהגיעה איתי מרוסיה, הדסה למפל, להכשרה בקיבוץ יגור. חצי מהזמן עבדנו בעבודות מגוונות ובחצי השני התאמנו בנשק, בתצפיות, בהורדת מעפילים מהסירות. בסיום ההכשרה עברנו לקיבוץ מעוז־חיים".
ביחד, אבל לבד: "לרוב החברים היו משפחות וחיכתה להם מיטה נקייה, כביסה מכובסת, חיבוק של הורים, לפעמים קיבלו חבילה מהבית. לי ולהדסה השנייה לא הייתה משפחה, היינו לבד. הייתה לי מזוודה קטנה - ובתוכה שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים ולבנים - שהייתה מונחת אצל ההורים של חברה מהפלמ"ח בתל־אביב. זה היה רכושי".
ירי על השיירה: אחרי הכרזת החלוקה, בנובמבר 1947, נשלחו שתי ההדסות ללוות שיירות. "אני ליוויתי מתל־אביב לירושלים והיא בכיוון ההפוך. לפעמים ליווינו משאיות עם קמח וישבנו על המטען עם נשק דרוך. ליוויתי גם אנשים שנזקקו לליווי, כמו לדוגמה יגאל אלון, שישב ליד הנהג ואני מאחוריו עם סטן מוכן לירייה. כשהזהירו שיש אנגלים בדרך, פרקתי את הנשק והחבאתי אותו. באחת השיירות, שלימים נקראה 'שיירת נבי דניאל', ירו עלינו והשיירה נתקעה. אני נפצעתי קל מרסיסי רימון בכתף וברגל, ובגדיי נקרעו. אחד הבחורים נתן לי 'שינל' (מעיל צבאי, צ"ר) והועברתי לירושלים לכמה ימי החלמה. כשנפתחה הדרך חזרתי לתל־אביב. במסגרת תפקידי גם נשאתי תיק של רופא זקן כשביקר חולים. הוא זה שיעץ לי ללמוד להיות אחות, מקצוע עם פרנסה תמידית".
סיכון וסיפוק: "הייתי בפלמ"ח בסך הכל שנה וחצי. החיים היו קשים, כל הזמן היינו בדרכים, בסכנת חיים. אבל לא התלוננו. היינו שמחים ועליזים, וידענו שאנחנו עושים דברים חשובים. ההרגשה הזאת, להגיע לירושלים עם אספקה, לראות את התושבים מריעים לנו בצדי הדרכים – אין לה תחליף!"
זו חוויה מאוד מסוכנת.
"מי שיצא לליווי שיירות ידע שהוא עלול לא לחזור, אבל את נוסעת כי לאנשים בירושלים אין מה לאכול ואת חייבת. כל הזמן צלפו עלינו. נסענו חשופים במשוריינים שהיו חדירים לכדורים. כדי לירות היה צריך לפתוח חלון או לעלות למעלה, ואת חשופה לירי של הערבים שצלפו ממורדות ההרים. לא פעם נפל פנימה, לידי, בחור הרוג או פצוע, ואי־אפשר היה לעצור, אז המשכנו".
החברה הטובה נהרגה: ב־1949 נהרגה הדסה למפל בקרב לטרון. "היא הייתה קשרית וזרקו רימון על המשוריין שבו נסעה. גם המפקד שלה נהרג. כשזה נודע לי, בהתחלה לא הרגשתי כלום. נכון שהיא הייתה חברת נפש שלי, אבל המון נהרגו אז. לא בכיתי עליה, כמו שלא בכיתי על הבחורים שנהרגו. אי־אפשר היה לבכות על כל אחד, והייתה הרגשה של 'לי זה לא יקרה', כי את צעירה, רוצה לחיות וממשיכה לחיות".
איך היו יחסי הכוחות בין גברים לנשים בפלמ"ח?
"היה שוויון. לא הרגשנו נחותות. בנות יצאו עם הבחורים לקורסים מתקדמים, לליווי שיירות ולהורדת מעפילים בלילות, אבל לא כל אחת הייתה נתיבה בן־יהודה. לי לא הציעו מעולם תפקיד של לוחמת, וגם לא הרגשתי שאני מסוגלת לתפקיד כזה. אילו היו מטילים עליי הייתי יוצאת, אבל לא היה אכפת לי שלא עשו זאת".
את יכולה לומר שהייתן פמיניסטיות?
"לא אני! אני רציתי לעשות רושם טוב, שיחבבו אותי וידעו שאני קיימת. די היה לי בזה".
מה היית רוצה שיזכרו מהפלמ"ח?
"שהיינו קבוצה קטנה של אנשים עם אהבת הארץ, שמסרו את גופם ונפשם על קיומה".
מה ישראלי בעינייך?
"אני! אני הסיפור של ישראל. במקרה נשארתי בחיים ולא נספיתי בשואה. הגעתי ארצה, התעריתי בחיים כאן ואני מאוד אוהבת את הארץ. לכל אורך השנים אני נלחמת כמו לביאה על כבודה של הארץ הזאת".
זיוה רפ: "רצינו לעשות רושם על הפלי"ם"
בת 92 התגייסה לפלמ"ח בגיל 16 סייעה בהעברת נשק ובהורדת מעפילים לחוף מבטחים
מתגוררת בהוד־השרון. גדלה ברמתיים, את שנות התיכון עשתה בחוות לימוד לנערות בפתח־תקווה (לימים בית הספר החקלאי "כנות"). אלמנה, את בעלה דב ז"ל הכירה בפלמ"ח, וכיום בזוגיות פרק ב' עם חבר שגם אותו הכירה בפלמ"ח. אם לשתיים, סבתא לחמש נכדות, סבתא רבתא לחמישה.
וגם: הייתה גננת בחינוך המיוחד. כשיצאה לפנסיה הייתה בין מקימי המכללה לפנסיונרים בהוד־השרון.
הגיוס לפלמ"ח: בגיל 16, במסגרת ההכשרה המגויסת שחבריה סייעו לקיבוצים חדשים שעלו על הקרקע. הפלוגה שלה יועדה לקיבוץ חוקוק, ובתקופת ההכשרה שהו בקיבוץ נען. "עבדנו חצי יום והתאמנו בנשק במחציתו השנייה", היא מספרת. "עשינו כל מה שצריך, ובעיקר העברנו נשק ממקום למקום לפי הצורך".
היתקלות: "באחד הלילות יצאנו - כיתה של שמונה חברים וחברות - למשימה של העברת נשק מקיבוץ גזר לקיבוץ גבעת־ברנר. הלכנו בשבילי עפר כדי לא להתגלות, אבל פתאום צצה מולנו כיתת חיילים אנגלים עם נשק טעון. מפקד הכיתה שלנו פקד: 'טען!' והמפקד שלהם החליט כנראה שלא להתעמת, והם המשיכו לצעוד בשביל. המשכנו בדרכנו וכשהגענו לקיבוץ נכנסנו בשער שממנו יוצאות הכבשים. הערנו את הרועה והוא הוציא את העדר כדי לטשטש את עקבותינו, שלא יעקבו אחרינו".
פחדתם?
"לא היה לנו זמן לפחד. העיקר שעברנו בשלום והנשק נשאר איתנו. פחד לא היה סיבה שלא לעשות את הדברים. פעם נשלחתי לבדי לתל־אביב כדי למסור תיק צד, שבתוכו היו מפות, לגבר שישב לבד בבית קפה. מעודי לא נכנסתי לבית קפה, אבל התגברתי על המבוכה, נכנסתי, הסתכלתי סביבי ומצאתי אותו. מסרתי לו את התיק וחזרתי לנען".
הסיגריות הוחזרו: "במשימה אחרת יצאנו ארבע בנות ושמונה בנים להוריד מעפילים מאונייה שהייתה אמורה להגיע לחוף תל־אביב. חיכינו במחסן באחד הפרדסים לחבר'ה מהפלי"ם (הזרוע הימית של הפלמ"ח, צ"ר) שהיינו אמורים לפעול איתם. לפני שיצאנו למשימה הבנות ביקשו
מהמפקד שלנו, שייקה גביש, שייתן לנו כמה סיגריות. רצינו לעשן כדי לעשות רושם על החבר'ה מהפלי"ם. אבל אז הודיעו לנו שהבריטים תפסו את האונייה והעבירו את המעפילים לקפריסין, והחבר'ה מהפלי"ם לא יגיעו. התאכזבנו והחזרנו את הסיגריות. כשחזרנו במשאית, התבקשנו לשיר בקול 'הגביע הוא שלנו!' כדי שיחשבו שחזרנו ממשחק כדורגל".
הייתן פמיניסיטיות עוד לפני שהמילה הזו הייתה שגורה?
"אני זוכרת שוויון מלא, אבל לא חיפשנו את הפמיניזם. הכל היה טבעי. היינו כאלה. הייתה הערכה כללית. אני לא זוכרת דברים לא נעימים או השפלות של נשים".
מה היית רוצה שיזכרו מהפלמ"ח?
"שזו הייתה תקופה נהדרת. שנות נעוריי היפות ביותר. הייתה שם אווירת חברות נפלאה וצניעות בלתי רגילה. גרנו באוהל, שני בנים ושתי בנות ביחד, ולא הייתה שום בעיה של התנהגות לא נאותה. כשהייתי צריכה להתפשט, הבחורים הסתובבו ולא הביטו. יחסי מין היו רחוקים מאיתנו. היינו חדורי מטרה. הרגשנו שאנחנו עושים דברים חשובים".
מה ישראלי בעינייך?
"הוריי באו ארצה כדי להקים לנו בית לאומי, אני לחמתי לשם כך ובעיניי הכי ישראלי זו העובדה שלילדיי, נכדיי וניניי יש מולדת".
חסידה פעיל: "קיבלנו מזוודה עם מכשיר סודי"
בת 91 התגייסה לפלמ"ח בגיל 17 שירתה כאלחוטאית
12 צפייה בגלריה
חסידה פעיל. "עזבתי את בית הוריי באוקטובר 1947 ולא היה לי קשר איתם עד יוני 1948"
(צילום: דנה קופל)
מתגוררת בתל־אביב. ילידת ירושלים ("נולדתי למשפחה חילונית ענייה שגרה בשכונה דתית"). אלמנתו של ההיסטוריון אל"מ ד"ר מאיר פעיל ז"ל, אמא לארבעה, סבתא ל־11 נכדים וסבתא רבתא לשבעה נינים.
וגם: הייתה גננת, סופרת ילדים, בעלת תיאטרון בובות לילדים, כתבה בעיתונות, למדה במדרשה למורות לאמנות, ולימדה מורים במוסדות לימוד אקדמאיים כיצד ללמד בעזרת תיאטרון בובות. פעילה בבית הפלמ"ח, מציירת ומפסלת.
הגיוס לפלמ"ח: בגיל 17 וחצי שירתה כאלחוטאית. "במהלך הלימודים הצטרפנו להגנה בטקס סודי. השביעו אותנו על התנ"ך ועם אקדח. בסיום התיכון גויסתי לפלמ"ח בלי טקס כלשהו, במסגרת גרעין של תנועת 'מכבי צעיר', שיצא להכשרה בקיבוץ גבעת־חיים".
מה עשיתם שם?
"חמישה ימים בשבוע עבדנו בכל עבודה שנתנו לנו. הקיבוצים שילמו על כך לפלמ"ח, כי אף אחד לא מימן אותו. יומיים התאמנו בנשק ובקפ"פ (קרב פנים אל פנים, צ"ר). היום זה נראה קצת מצחיק, כאילו חשבנו שאפשר לנצח עם מקלות, אבל זה מה שהיה".
ניתוק מההורים: "עזבתי את בית הוריי באוקטובר 1947 ולא היה לי קשר איתם עד יוני 1948 - רק בהפוגה הראשונה קיבלתי מהם מכתב".
משימה סודית: "ב־29 בנובמבר 1947 יצאנו למסע רגלי מגבעת־חיים צפונה. כעבור מספר שעות הליכה עצר אותנו המ"מ והודיע שבאו"ם החליטו על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים, שהערבים סירבו לקבל את ההחלטה והתחילו לחסום דרכים ולירות על מכוניות של יהודים, ושכבר יש הרוגים. החזירו אותנו לקיבוץ, הורו לנו לקחת מעט דברים חיוניים בשקית והסיעו אותנו לקיבוץ גברעם שבנגב, לשמור על הצינור שהוביל מים ליישובים. כעבור יומיים התקבלה הוראה ממטה הפלמ"ח שהגרעין שלנו צריך לשלוח נציגים לקורס חובשים בתל־אביב. נבחרו שתיים ובהן אני. כשהגענו ליעד נלחש לנו שבעצם מדובר בקורס אלחוט מורס, שהיה מאוד סודי. המדריך הזהיר שאם אחרי השיעורים נלך לקולנוע, שלא נירדם, שמא מתוך שינה נמלמל קו־נקודה־קו, ואם בכיסא מאחורינו ישב איש בולשת אנגלי, זה יסגיר אותנו. יותר לא העזנו לחשוב על קולנוע".
אחרי הקורס: החברות חזרו לנגב, כאלחוטאיות של מטה הגדוד השני של הפלמ"ח, שישב בקיבוץ ניר־עם. "קיבלנו מזוודה סגורה עם מכשיר קשר פרימיטיבי. העברנו תשדורות רצופות בין המטה לבין הקיבוצים, וכשהיינו בתקשורת תמיד עמד בחוץ שומר כדי לראות שלא מגיע שוטר בריטי. הדרכים כבר נחסמו, נסעו בשיירות, לא היה מספיק אוכל לכולם והתרחצנו במים קרים. בהמשך הועברתי להיות אלחוטאית של מטה חטיבת הנגב והמשכתי לעבוד עם המזוודה גם במלחמת העצמאות, אחרי שהבריטים עזבו את הארץ. השתתפתי בכל המלחמות של חטיבת הנגב כולל 'מבצע עובדה' של כיבוש אילת. את מאירק'ה פעיל, אז מפקד קורס מפקדי מחלקות של הפלמ"ח, הכרתי לקראת סוף המלחמה".
איך את זוכרת את יחסי הגברים והנשים בפלמ"ח?
"הרגשנו שוויון מלא. יצאנו יחד למשימות, לקורסים, לאימונים, ישנו ביחד באוהלים, לא הרגשתי שום הבדל. עם כל הקושי, מאוד נהניתי. עד כדי כך שסירבתי לצאת לקורס קצינות בתל־אביב, כי לא רציתי לעזוב את החברים".
הייתן פמיניסטיות עוד טרם נודעה המילה המפורשת?
"לא ידענו מה זה ולא הצטרכנו להיות, כי לא הרגשנו שונות מהבנים. לפחות אני לא הרגשתי כך".
מה היית רוצה שיזכרו מהפלמ"ח?
"לצערי מעט מאוד ידוע היום על פעילות הפלמ"ח. לחיילים שאני פוגשת בבית הפלמ"ח אני מספרת על הקושי והחוסר שחווינו ועל הרצון העז להקים מדינה. אני מקווה שזה מסביר להם כמה חשוב לשמור על המדינה שלנו".
מה ישראלי בעינייך?
"השפה העברית".
רינה (מאושר) קלמן: "נאלצנו לעשות לוויות בלילות"
בת 91 התגייסה לפלמ"ח בגיל 16 שירתה כמזכירת גדוד ובתפקידים נוספים
12 צפייה בגלריה
רינה (מאושר) קלמן. "אחד התפקידים הכי מרגשים היה הקשר עם המסתערבים שיצאו לארצות השכנות"
(צילום: אלבום פרטי)
ילידת תל־אביב, אם לארבעה, סבתא ל־12 נכדים, סבתא רבתא לשלושה נינים ואחת בדרך. אלמנתו של משה קלמן ז"ל, שאותו הכירה בפלמ"ח ("הוא היה מפקד פלוגה וכל הבנות חיזרו אחריו, כי הוא היה גם חתיך וגם איש שפקודיו הלכו אחריו באש ובמים בעיניים עצומות. לצערי הוא נפטר צעיר").
וגם: עד גיל 85 לימדה בווינגייט וכיום, במגדלי הים התיכון בנורדיה שם היא מתגוררת, מפעילה קבוצת תנועה ומוזיקה, תחת הכותרת "הנאה והנעה".
הגיוס לפלמ"ח: בגיל 16 וחצי, שירתה כמזכירת גדוד ובתפקידים נוספים. "לפלמ"ח אתה לא נופל במקרה", היא אומרת. "בשכונת בורוכוב, שבה גדלתי, כולנו היינו בתנועת הנוער העובד. המדריך שלנו היה שמעון פרסקי, לימים שמעון פרס. אחרי היסודי למדתי בתיכון החקלאי 'חוות הלימוד לנערות' בפתח־תקווה ואז התאחדנו עם בנים מסניפים נוספים של התנועה, ויצאנו להכשרה מגויסת באשדות־יעקב. לא גייסו אותנו. באנו בעצמנו מהחלטה משותפת ליישב את הארץ ולהכינה לעם היהודי שאולי יגיע".
עבודה ואימונים: "מאחר שאשדות־יעקב נחשב לקיבוץ עשיר – הייתה בו תעשיית שימורים – גרנו בצריפים ולא באוהלים. אני עבדתי בגן הירק. בימים ובלילות התאמנו בקפ"פ (קרב פנים אל פנים, צ"ר) עם מקלות, בלהרכיב ולפרק תת־מקלע סטן, בזריקת רימונים, בג'ודו ובנווטות".
השתתפת בפעולות קרביות ממש?
"לא. את הבנות לא הוציאו לקרבות. בשלב מסוים הוציאו אותי למטה הגדוד באיילת־השחר להיות מזכירת הגדוד. אחד התפקידים הכי מרגשים היה הקשר עם המסתערבים שיצאו לארצות השכנות לאסוף מודיעין. כשחזרו – אם וכאשר, כי לא כולם חזרו – הם עברו במטה ואני דאגתי לפנק אותם באוכל. שם גם הוקמה תחנת הקשר שקראו לה 'קול הגליל'. שידוריה היו עם מסרים מוצפנים, הם נפתחו כל יום בשעה אחרת כדי שהבריטים לא יוכלו לאתרה, עם המנון הפלמ"ח ששרנו בקולנו".
פציעה: אף שלא לחמה, נפצעה אחרי שהפלמ"ח פורק. היא עברה לצה"ל, "ובדרך לצריפין (סרפנד) הפציצו אותנו מטוסים מצריים. שניים מהג'יפ שלי נהרגו, ושתיים – מזכירתו של יגאל אלון, אז מפקד חטיבת יפתח, ואני - נפצענו. יד ימין שלי הייתה משותקת כמעט שנה, ולמדתי לכתוב ביד שמאל".
זיכרון דרמטי: "הדרך הראשית ממטולה לטבריה הייתה מוקפת בכפרים ערביים עוינים שירו על השיירות. אני זוכרת בחורים שיצאו למשימות וראינו אותם שלמים ונחושים, ולא חזרו. אבל לא היה זמן לחשוב, להתאבל, להגיד אוי. אחר כך היה השלב של פגישות עם הורי ההרוגים, כדי לתת להם את הבגדים שהשאירו הילדים שלהם. השתדלתי לא לבכות, אבל איך אפשר להישאר אדישה לדמעות של הורים שאיבדו את בנם? ויש לי עוד זיכרון שבדיעבד נראה דרמטי, אבל אז היה טבעי לנו: כשהיינו בצפת הנצורה, עם תושבי העיר, כל יום היו עוד ועוד הרוגים שלנו ואת ההלוויות נאלצנו לעשות רק בלילה, כי בדרך לבית הקברות הערבים היו צולפים. אבל כאמור, לא בכינו ולא הבענו רגשות".
איך היית מגדירה את יחסי הכוחות בין הנשים והגברים? היה שוויון בפלמ"ח?
"היה שוויון, אבל לא כמו שמבינים את זה היום. ידענו שעלינו לעשות הכי טוב שאנחנו יודעות. אישית לא הייתי מקופחת, אבל אני לא חושבת שיש שוויון בין גברים לנשים מעצם הביולוגיה. הבנות יכולות לעשות כמעט הכל, השאלה אם זה כדאי או נחוץ. אני כן רוצה שכשאישה וגבר עושים תפקיד והיא עושה אותו טוב יותר, האישה תקבל את התפקיד על פי כישוריה ולא על פי מינה".
אפשר להגיד שהייתן פמיניסטיות?
"לא, מה פתאום? לא היינו צריכות. היו כלפינו כבוד והערכה גדולה, והייתה לנו מטרה משותפת שחתרנו יחד להגשימה. השנים האלו היו המכוננות בחיינו. היו בהן חברות, מסירות, אחוות רעים, עזרה הדדית, קרבה. לא סתם 'הרעות' הוא השיר של הפלמ"ח".
מה היית רוצה שיזכרו מהפלמ"ח?
"ראשית, שהיה קיים! שנית, שפירוש השם הוא 'פלוגות המחץ', כי הוא נועד למחוץ את האויב שעלול לחבל ברצוננו להקים מולדת לעם היהודי".
מה ישראלי בעינייך?
"אני מתלבטת בין הסקרנות, החקרנות והקיטורים – ואת השלישי אני מזכירה לחיוב דווקא, כי כשאדם מפסיק לקטר זה אומר שהוא איבד את האכפתיות".
האם הפלמ"חניקיות לחמו כמו הפלמ"חניקים?
"השוויון המגדרי בפלמ"ח הוא מיתוס", קובעת ד"ר שרון גבע, חוקרת מגדר מהמחלקה להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל־אביב, במסגרת מחקר (שטרם פורסם), שכותרתו היא "מקומן של הנשים בפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות".
תסבירי.
"מאז הקמת הפלמ"ח, החברות בו נחשבו לשוות ערך לחברים. הן הוכשרו לתפקידי לחימה בבוא העת, אבל כשהשעה הזו הגיעה, השוויון לא התממש. זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העצמאות, נשים הודרו מהמערך הלוחם. זה קרה בעקבות נפילתה של מרים שחור ז"ל ב־9 בדצמבר 1947. היא יצאה למשימת אבטחה בנגב כחלק מכיתת סיור של תשעה חברים, שישה מהם נהרגו, והיא בתוכם. בתולדות הפלמ"ח מסופר שבעקבות נפילתה יצאה הוראה שלפיה הנשים לא יילחמו בקו הראשון. במחקר בדקתי מה בדיוק היו המקורות להוראה הזו, אך עד כה לא מצאתי מסמך שמישהו הוציא באלו המילים. אמנם ככל הידוע לא מדובר בתיעוד רשמי קונקרטי, אבל עקבות ברורים ניכרים במקורות ההיסטוריים. חברות פלמ"ח דיברו וכתבו לאורך השנים על כך שהוכשרו והיו עם הבחורים עד נקודה מסוימת, אבל לא היו חלק מהמלחמה ממש.
"מחקרים שכבר נעשו על נשים בפלמ"ח הראו שהשוויון הוא מיתוס. בהמנון הפלמ"ח נכתב 'כל בחור וטוב – לנשק', ולא כל בחור ובחורה. המחקר שלי, שמתחקה אחרי נשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות, מראה שאמנם בשיר 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן מסופר כיצד 'אז מנגד יצאו נערה ונער', אבל המציאות הייתה שונה. ברוב המקרים הנערה נשארה מאחור. נשים בודדות בלבד מילאו תפקידי לחימה, בהן נתיבה בן־יהודה, שהייתה קצינת חבלה, ואחרות שהצליחו להבקיע למרות ההוראה, אבל הן לא היו הרוב".
