אוקסנה נסטי יודעת דבר או שניים על הישרדות בים בפרט ובחיים בכלל. היא נולדה למשפחה נוצרית בעיר קריבוי־רוג שבאוקראינה, במרחק 300 קילומטר מצ'רנוביל, ומאז הקורונה היא נוהגת לומר שמי שעבר את צ'רנוביל כבר לא ימות משום דבר.
העבודה שלה כמצילה בחוף זמיר בחיפה היא באמת עניין של חיים ומוות. "זו עבודה שמצריכה הרבה פוקוס ואסור לנו להסתכל על הטלפון בזמן העבודה, כי מישהו עלול לטבוע. העיניים שלנו הן כמו כיפת ברזל", היא מסבירה.
נסטי (49), גרושה וכיום בזוגיות מאושרת, אם לשתי בנות וסבתא לנכד, הפכה בכיתה א' לשחיינית מקצועית וחברה בנבחרת השחייה של עירה. בגיל 15 זכתה במקום הראשון בתחרות שחיית גב למרחק 200 מטר של מחוז דנייפרופטרובסק. כשסיימה את לימודיה בתיכון, עבדה כמדריכת שחייה. כעבור שנתיים למדה טיפול בכוסות רוח ("זה המסאז' הכי חזק") והחלה לעבוד כעצמאית. בגיל 21, בעקבות קשר זוגי, נולדה בתה הבכורה קרינה, והשתיים התגוררו אצל אמה של נסטי, שסייעה בגידול הילדה.
לפני 16 שנה פגשה בחור ישראלי, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע לאוקראינה כדי לבקר חברים. אחרי רומן של שלושה ימים, עד שובו לישראל, החלו לנהל קשר טלפוני. "הוא רצה שאבוא לישראל ומשרד הפנים לא הסכים שאבוא כתיירת, אז הוא הציע שנתחתן", היא מספרת. "שאלתי אותו: 'איפה את גר בישראל, ליד הים?' הוא ענה: 'כן, בחיפה'. אפשר להגיד שזה היווה יתרון, כי תמיד אהבתי ים. אמרתי לעצמי: 'יאללה, קדימה, להתחתן. פרק חדש בחיים, נראה מה יהיה'. הוא בא לאוקראינה, התחתנו בעירייה וטסנו יחד לישראל".
אחרי חודש של מגורים בארץ, ראתה כי טוב וטסה לאוקראינה כדי לסגור את העסק שלה, להסדיר מסמכים ולקחת את קרינה, בתה. תחילה עבדה במשק בית וכמדריכת שחייה בבית הספר הריאלי, ורק אחרי שנה טסה לאוקראינה, חזְרה עם הציוד של הטיפול בכוסות הרוח ועבדה בתחומה. באותה שנה השתתפה בקורס מצילי בריכה והחלה לעבוד בבריכה בחיפה.
על העבודה בבריכת פעוטות: "כל יום קרה שאיזו אמא אמרה לבעלה 'תשגיח על הילד' והאבא הסתכל על אמהות יפות, ובינתיים הילד עם הראש במים. זה קורה להרבה גברים, זה הטבע שלהם. זה קורה גם לאמהות שעסוקות בטלפון"
בשנת 2009 נולדה בתה השנייה, מריה. בסיום חופשת הלידה החלה לעבוד בבריכת שחייה של דיור מוגן יוקרתי בלי לוותר על העבודה במשק הבית ובטיפול ("אמא של בעלי עזרה לנו עם הילדה").
בהתאם לחוק, כעבור חמש שנות נישואין קיבלה אזרחות ישראלית. באותה תקופה שמעה מלקוחה שלה, עובדת בעיריית חיפה, שמחפשים מצילה לבריכת הפעוטות בחוף זמיר, שהיא בריכת מי־ים. היא הגישה מועמדות, התקבלה, ואז גילתה שמדובר בג'וב מאתגר: "כל יום קרה שאיזו אמא אמרה לבעלה 'תשגיח על הילד' והאבא הסתכל על אמהות יפות, ובינתיים הילד עם הראש במים. זה קורה להרבה גברים, זה הטבע שלהם. זה קורה גם לאמהות שעסוקות בטלפון".
אחרי שסיימה קורס מדריכות התעמלות במים, החלה לעבוד במקביל גם בתחום זה וחילקה את זמנה בין העבודה בחוף והעבודה בבריכות השחייה. "המשכתי לעבוד קשה, חבל על הזמן, ועוד בלי אוטו. הכל בריצה, באוטובוסים".
כשצברה ותק של חמש שנות עבודה בבריכות שחייה, המליצה לה רכזת כוח האדם של אגף החופים לגשת לקורס מצילי ים כדי להרוויח יותר, מתוך מחשבה על הפנסיה וכדי לפתוח בפניה אפשרויות קידום. היא השתתפה בקורס והחלה לעבוד כמצילה בתחנת ההצלה שבחוף זמיר.
איך נראה יום עבודה שלכם?
"אנחנו ארבעה מצילים בתחנת ההצלה. המשמרת מתחילה בשבע בבוקר. ברגע שמגיעים בודקים את מצב הזרמים והמערבולות במים, מכינים את ציוד ההצלה, שמים דגלים ומשגיחים על השחיינים הקבועים, חלקם מגיעים כבר בחמש בבוקר".
כיוון שמדובר במשמרת ארוכה, עד שש או שבע בערב, זכאי הצוות לשעת הפסקה לשם פעילות ספורטיבית ולשעת מנוחה. "בצהריים אחד המצילים מבשל לנו במטבחון של התחנה ואנחנו אוכלים תוך כדי עבודה, מול החלון, בזמן שמשגיחים כל הזמן על הים והחוף".
נשמע מעייף ומתיש.
"זה המקצוע שלנו. זה כמו משטרה. יש משטרה בחוץ ויש משטרה במים. אנחנו רואים בעבודה שלנו שליחות ולא משעמם לנו אף פעם, כי בכל רגע נתון אנחנו עשויים להציל חיי אדם. כדי לשמור על ערנות מקסימלית אנחנו מדברים בינינו ומחליפים גזרות השגחה. בגלל הצורך האין־סופי בריכוז, אני חוזרת הביתה גמורה, במיוחד בחודשים יולי ואוגוסט".
כשאת כורזת ברמקול מתייחסים אלייך באותה רצינות כמו אל הקולגות שלך?
"כן, ואם מישהו לא שומע בקולנו, אנחנו קוראים לפקח חוף, שיכול לתת לו דוח בסכום של 600 עד 700 שקל ולשלוח אותו הביתה".
מה עושים כשרואים אדם שנקלע למצוקה במים?
"כשמישהו נקלע לזרם צריך להציל אותו במהירות. אם הוא קרוב לחוף, אני רצה לכיוונו ומתחילה לשחות עם גלגל הצלה בידי. אם הוא פחות קרוב אני יוצאת על החסקה, שהיא כבדה, אבל אני מסתדרת. אם זה רחוק יותר, צריך לשלוח מציל על אופנוע ים. בקרוב אצא לקורס אופנועי ים".
"כשמישהו נקלע לזרם צריך להציל אותו במהירות. אם הוא קרוב לחוף, אני מתחילה לשחות לכיוונו עם גלגל הצלה ביד. אם הוא פחות קרוב, אני יוצאת על החסקה, שהיא כבדה, אבל אני מסתדרת"
כבר יצא לך להציל טובע?
"זה קרה לפני ארבע שנים, כששבעה אנשים נקלעו לזרם חזק. אני ועוד מציל שחינו אליהם, מציל נוסף הגיע עם אופנוע ים והעניין הסתיים בשלום".
האם את מרגישה שיש לך יתרון כלשהו כאישה בתפקיד שנשלט בידי רוב גברי?
"אנחנו מסתכלים לא רק על הים, אלא גם על החוף וקולטים כל מה שקורה סביבנו. לפעמים אנחנו קולטים שמישהו מטריד בחורה שבאה לבד, ועוזרים לה. הבוקר הייתה בחורה שבכתה בחוף. ניגשתי אליה, הרגעתי, נתתי מים. גם הבחורים שעובדים איתי ניגשים כשהם מזהים מצבים בעייתיים על החוף, אבל יכול להיות שבמקרים כאלה יותר נוח לבחורה כשמולה עומדת מצילה ולא מציל. מעבר לזה אני בדיוק כמו המצילים הגברים, לכל אחד יש את היתרונות האישיותיים שלו, בלי קשר למגדר".
את בטח מקבלת הרבה הערות בחוף. מתחילים איתך?
"אצלי יש חוק, בלי קשר למצבי האישי: אני לא מתחילה עם אף אחד ולא נותנת לאף אחד להתחיל איתי בעבודה, אין דברים כאלה שעושים קוצ'י מוצ'י. עבודה זה עבודה".
"אנחנו מסתכלים לא רק על הים, אלא גם על החוף. לפעמים אנחנו קולטים שמישהו מטריד בחורה שבאה לבד, ועוזרים לה. יכול להיות שבמקרים כאלה יותר נוח לבחורה כשמולה עומדת מצילה ולא מציל"
איך את מתמודדת עם החום, הלחות, השמש?
"במרפסת של הסוכה חם מאוד ולפעמים אני נכנסת לים או למקלחת של החוף כדי להתרענן. עם שרב אני מתמודדת בסדר, אבל בימים של לחות גבוהה זה מוות, קשה לנשום. בעניין השמש, יש לנו בתחנה תריס שאפשר לסגור מעט. זה עוזר קצת. אנחנו מקבלים מהעירייה משקפי שמש טובים, ביגוד חוסם שמש וקרם הגנה 50 SPF, שאני מורחת כמה פעמים ביום, ולמרות זאת סובלת מפיגמנטציה בפנים, אין מה לעשות".
והחול שנכנס הביתה?
"אני מתקלחת בסוף היום ולובשת בגדים נקיים, כך שהחול לא מגיע הביתה. האוטו, לעומת זאת, מלא חול".
מה בתך בת ה־12 עושה בחופש הגדול, כשאמא בים כל היום?
"היא שחיינית, כדורגלנית וגולשת. כשאין לה אימוני כדורגל, היא באה הנה לגלוש. ואגב, בתי הגדולה היא שחיינית ומצילה כמוני, וגם היא באה לבקר בחוף, עם הנכד שלי, שאוהב מאוד את הים".
אז מה עושה מצילה בחורף?
בשמונת חודשי הקיץ עובדת אוקסנה נסטי בחוף הים. בחורף היא עובדת חודש אחד במתכונת מצומצמת ובשלושת החודשים הנותרים נחה וממלאה מצברים לקראת הקיץ.
אלכסנדרה ברנקין, מצילה בכנרת: "למדתי לדבר בציווי"
תסמכו על אלכסנדרה ברנקין (46) שאם תתחילו לטבוע חלילה בכנרת, היא תדע להוציא אתכם בריאים ושלמים. היא נולדה וגדלה בקייב. בגיל תשע החלה לחתור בקיאקים בנהר הדנייפר, וכעבור שבע שנים כבר השתתפה בתחרויות בינלאומיות של נבחרת אוקראינה. אחרי התיכון החלה ללמוד חינוך גופני באוניברסיטה והשלימה תואר ראשון. בגיל 26 עלתה ארצה, הצטרפה לנבחרת ישראל בקיאקים וקטפה את המקום הרביעי באליפות העולם של 2002. כשהפכה למאמנת בתחום, גילתה שהפרנסה דלה, ופנתה לתוכנית הסבה לאחיות מוסמכות, שבעקבותיה החלה לעבוד בבית החולים "פוריה". באותה שנה התחתנה עם פִּידוֹת, מאמן שחייה (גם הוא מציל בכנרת) שהכירה בבריכה. אחרי שילדיה (12, 9) גדלו, עשתה קורס מצילי בריכה מתוך מחשבה להמשיך ישירות לקורס מצילי ים. "בגלל שכל החיים חתרתי בקיאק, יש לי כוח בכתפיים ובגב, אז ידעתי שאעמוד בקורס. לדעתי כל חותרת קיאקים יכולה לעשות את זה".
לפני חמש שנים סיימה את הקורס, נקלטה כעובדת עיריית טבריה והחלה לעבוד בחוף נפרד לנשים ולגברים, שרק בשבתות הוא מעורב. שעות העבודה בכנרת מצומצמות בהשוואה לאלה של חופי הים התיכון: תשע עד חמש אחר הצהריים ("בארבע וחצי אנחנו מוציאים את כולם מהמים"). רק ביולי־אוגוסט שעות העבודה מתארכות. "אנשים חושבים שהכנרת שקטה ורגועה", היא אומרת, "אבל סביב השעה 13:00-12:00 מתחילה רוח צפון־מערבית חזקה שסוחפת אנשים לעומק. בשבתות יש כאן צעירים ששותים אלכוהול, לא מבינים את הסכנות ונסחפים לעומק".
המתרחצים מקשיבים לך?
"בדרך כלל כן. עם הזמן למדתי לדבר בצורת ציווי ולא בקשה, כדי שיבינו שזה לא משחק".
