לקראת גיל 13, טוהר גדסי (25), שהתגוררה אז ביישוב החרדי אלעד, התחילה לשאול את עצמה שאלות על אמונה. כשהחלו לצוץ אצלה הספקות, התשובות שנתנה לעצמה הביאו אותה לקצר חצאיות, להרים שרוולים ובאופן כללי למרוד בכל מה שהכירה.
היא נולדה בשכונת התקווה בתל־אביב, בת בכורה מבין חמשת ילדיהם של ענת, עובדת בחברת כוח אדם, ויאיר גדסי, מוזיקאי ואחיו של הזמר אבנר גדסי ("נפרדנו כך", "הגברים בוכים בלילה"). עכשיו גם היא מנסה להשתלב בעולם המוזיקה, ולאחרונה הוציאה לרדיו סינגל ראשון, "רחוק מהעיר", שהיא כתבה, הלחינה ומבצעת.
תהליך החזרה בתשובה של הוריה החל כבר כשהייתה בת ארבע, וכשהושלם עברה המשפחה לאלעד. "בהתחלה אלעד היה יישוב מסורתי, לא ממש מאה שערים, אבל לאט־לאט היישוב הלך והתחרד וקיבל אופי קיצוני", היא מספרת. "שמו אותי בבית ספר פחות חרדי, שמיועד לילדים של חוזרים בתשובה, אבל בסופו של דבר גם המורות שלנו הגיעו מבני־ברק, אז קוד הלבוש היה ממש מוגזם, ונוצר קונפליקט לא פשוט".
מה את זוכרת מהחיים החילוניים שלך?
"לא הרבה. אני זוכרת את החפלות בשכונה, אבא שלי וכל האחים שלו ממש כיכבו - בצעירותו אבא שלי הופיע במועדונים, אבל כשהוא חזר בתשובה הוא הפסיק. הפופ האמוני, סטייל ישי ריבו וחנן בן ארי, לא היה פופולרי אז, פעם זה היה או מוזיקה חרדית הארד קור כמו יעקב שוואקי ורדיו 'קול ברמה', או מוזיקה חילונית, ואבא שלי לא מצא את עצמו לא פה ולא פה, אבל עד היום זוכרים אותו. לפעמים ניגשים אליי אנשים אחרי הופעה ושואלים עליו".
"ביסודי עוד שרדתי, אבל בתיכון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, אז התחלתי בקטנה - לפתוח עוד כפתור, להתלבש צבעוני ומגניב, וזה לא עבר בשקט"
מתי הרגשת שאת לא יכולה ליישר קו עם ההתחרדות של ההורים?
"ביסודי עוד שרדתי, אבל בתיכון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, אז התחלתי בקטנה - לפתוח עוד כפתור, להתלבש צבעוני ומגניב, וזה לא עבר בשקט, כי מסתכלים שם על החיצוני בהגזמה. פעם הזמינו את אמא שלי לשימוע רק בגלל שבאתי עם נעליים אדומות לבית הספר".
מאיפה האומץ לבוא עם נעליים אדומות לבית הספר?
"אחרי שהבנתי שאף אחד לא רואה אותי, אלא רק את גובה החצאית שלי, לא הייתי צריכה אומץ כדי למרוד בזה. הרגשתי לא שייכת והתחלתי להבריז מבית הספר. הייתי צריכה רוב הזמן להתחפש, החבאתי בגדים שקניתי בשוק של ראש־העין בארון החשמל, ובכל פעם שיצאתי מהיישוב השלתי מעליי את בגדי הדוסית והפכתי למי שאני באמת. היו פעמים ששאלתי את ההורים שלי, 'למה הבאתם אותי לפה?'. עד כדי כך הייתי מתוסכלת".
הם ידעו מה עובר עלייך?
"היה להם ממש קשה איתי באותה תקופה, הם לא הבינו למה אני עושה את זה. אלעד זה לא יישוב כל כך סובלני כלפי מי שיוצא מהשורות. אין לי טיפת חיבה למקום הזה, אין לי אפילו זיכרון אחד טוב. אני לא רוצה לדבר רעות על היישוב שגדלתי בו, אבל חוויתי הרבה הטרדות מיניות באותה תקופה, סיפורים הזויים שאת לא רוצה לשמוע. אני לא מכלילה, ברור שלא כולם כאלה, אבל היו מקרים שהותירו אותי פעורת פה".
"הלכתי ברחוב עם חברה שלי, מישהו הלך אחרינו והתחיל לצעוק 'שיקסע! שיקסע!', נגע בי ברגל וברח. כשהורדתי את העיניים קלטתי שיורד לי דם מהרגל, הוא פשוט דקר אותי בירך רק כי לבשתי חצאית קצרה"
מה למשל?
"גברים בתחפושת של צדיקים שלא החמיצו שום הזדמנות להטריד אותי בכל פעם שיצאתי מהבית רק כי נראיתי קצת שונה. בגיל 15 התחלתי להתלבש קצת יותר חשוף במושגים של אלעד, ואף פעם זה לא עבר בשקט. למשל, פעם ירדתי במדרגות, עלה מישהו עם כיפה סרוגה, ופשוט הכניס את היד שלו מתחת לחצאית שלי. פעם הלכתי ברחוב, ומישהו חשף בפניי את איבר המין שלו. בעיקר היו הצקות של משמרות הצניעות. יום אחד הלכתי ברחוב עם חברה שלי, מישהו הלך אחרינו והתחיל לצעוק 'שיקסע! שיקסע!', ואז הוא נגע בי ברגל וברח. כשהורדתי את העיניים קלטתי שיורד לי דם מהרגל, הוא פשוט דקר אותי בירך רק כי לבשתי חצאית קצרה".
הצעת נישואים באמצע הופעה
היום טוהר מתגוררת במושב אשתאול שליד ירושלים, נשואה למוזיקאי יונתן בייזר (24) ואם לשני ילדים: בארי (4) ומי נהר (שנה). "אהבתי את השם מיי, אבל הוא נשמע לי לועזי מדי ולא מתאים לנו, ואז שמעתי את השיר 'מי נהר' של עידן רייכל וזרמתי", היא מסבירה.
את בעלה הכירה בהקלטת שיר לזכרו של נהוראי, ידיד טוב שלה שנפטר מסרטן. "סבתא וסבא שלו גרו לידנו, ואחי ואני התיידדנו איתו", היא מספרת. "כשהוא חלה נסענו לבקר אותו ופגשנו אצלו חבר'ה מוזיקאים מהשומרון, מתנדבים ב'עזר מציון' שנשלחו לשמח אותו. כשראיתי אותם הייתי בשוק, הם נראו שונים לגמרי מהבחורים שהכרתי באלעד".
באיזה מובן שונים?
"כולם היו בבני עקיבא עם בנות, הם ידעו מה זה בנות ולא ראו את הבת כחפץ, כמו הדוסים שהכרתי. התחלתי לצאת איתם כחבורה, וכשנהוראי נפטר הם החליטו להקליט שיר לזכרו באולפן בתל־אביב והזמינו אותי להשתתף. כשהגעתי לאולפן ראיתי בחור עם שיער בלונדיני ארוך וכיפה גדולה וצבעונית על הראש, ממש נער גבעות, שבא לנגן בחליל ובסקסופון. נדלקתי עליו אבל הוא התעלם ממני. זו הייתה הפעם הראשונה ששמתי עין על גבר, מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
איך הצלחת לגרום לו להתעניין בך?
"אחרי ההקלטה הוא הזמין את החבורה להופעה שלו עם ההרכב מזרח־מערב ביפו, ובסוף ההופעה אמרתי לו שהיה מדהים ונתתי לו חיבוק. הוא אף פעם לא נגע בבחורה והיה קצת בהלם מהחיבוק, אבל זרם וחיבק אותי בחזרה, וככה התחלנו להתקרב ולעשות מוזיקה ביחד. אחרי כמה חודשים הוא הציע לי נישואים. זה היה בט"ו באב, באמצע ההופעה שלו עם להקת 'שיר ידידות'. הוא ירד מהבמה, ניגש אליי ופשוט הציע מול כל הקהל. הייתי בת 20 והוא רק בן 19, ותוך כמה חודשים התחתנו".
מה בער לכם להתחתן בגיל כזה?
"זו באמת הזיה. נראה לי שהכרחתי אותו באיזשהו מקום, בגלל שאנחנו דתיים. זה לא פשוט להיות בזוגיות ולשמור נגיעה. כמובן שלא הצלחנו, כי מי יכול לעמוד בזה? היו לנו ייסורי מצפון, כי רצינו לשמור על קדושה וטהרה, אז התחתנו כמה שיותר מהר. אחרי החתונה הוא התגייס לצבא, ואני נכנסתי להיריון ראשון".
"זה לא פשוט להיות בזוגיות ולשמור נגיעה. כמובן שלא הצלחנו, כי מי יכול לעמוד בזה? היו לנו ייסורי מצפון, כי רצינו לשמור על קדושה וטהרה, אז התחתנו כמה שיותר מהר"
ממה התפרנסתם כשהוא היה בצבא?
"הוא קיבל משכורת של חייל נשוי, שהיא סבירה וקרובה לשכר מינימום. היום הוא מופיע עם הרכבים שונים באירועים".
אתם מקיימים בית דתי?
"שומרים שבת, כשרות, אבל לא חרדים. אם יש לנו התלבטות, אנחנו לא הולכים לרב, אנחנו בעיקר מקשיבים לעצמנו. לפעמים אומרים לי, 'אולי תחליטי? יום אחד את עם מטפחת ראש, יום אחד עם כובע, יום אחד את מוציאה שיער, יום אחד את מסתירה'. אין לי מה לענות על זה, כתוב 70 פנים לתורה. התורה זה לא שחור־לבן. אני לא יכולה לקיים את כל המצוות, אני עושה רק מה שאני יכולה".
"לפעמים אומרים לי, 'אולי תחליטי? יום אחד את עם מטפחת ראש, יום אחד עם כובע, יום אחד את מוציאה שיער, יום אחד את מסתירה'. אין לי מה לענות על זה, כתוב 70 פנים לתורה"
כדתייה, אין לך בעיה עם שירת נשים?
"לא, וגם אין בתורה איסור על שירת נשים, להפך. שמעת על שירת דבורה? נכון שיש פסוק 'קול באישה ערווה'. יש מחלוקת לגבי הפרשנות של הפסוק הזה שלא מחייבת אותי, כי לקחו את הדעה הכי מחמירה, אפילו שהיו דעות אחרות ויכלו להקל. בכל מקרה אני לא יכולה לעמוד בפסוק הזה, זה חזק ממני, ואף אחד לא יכול להיות מושלם. קחי לי את השירה והמוזיקה, אני לא אותו בן אדם".
בלוז תימני
את הסינגל הראשון ששחררה לרדיו, "רחוק מהעיר", כתבה אחרי הלידה של בתה מי נהר, בתחילת הקורונה, כשנאלצה ללדת הרחק מבני משפחתה. "כשהבנתי שאמא שלי לא תוכל להיות איתי בלידה של הבת שלי ולא תוכל לחבק אותה, היה לי כל כך עצוב, שהשיר פשוט יצא ממני", היא מספרת. "כשההורים שלי שמעו את השיר, הם עפו עליו, וגם דוד שלי, אבנר גדסי, מאוד פרגן. הוא אמר לי שאני מושפעת מהמוזיקה שלו, כי השיר נשמע יותר בלוז תימני מאשר מזרחי".
יש סיכוי לשיתוף פעולה איתו בעתיד?
"ברור שכן. האמת היא שבגלל הקורונה לא נפגשנו המון זמן, אבל אני מאמינה שברגע שניפגש, נדבר גם על שיתוף פעולה מוזיקלי, כי אני יודעת שיש לו הרבה מה לתרום לי".
(הדוד אבנר גדסי)
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא שרה, אבל אף פעם לא שמעו אותה. "לא העזתי לשיר בציבור, מי חשב על דבר כזה בכלל במקום שבו גדלתי? זה לא רלוונטי כי אני בת, ולכן זה אפילו לא עבר לי בראש", היא אומרת. "בבת מצווה כתבתי את השיר הראשון שלי. ההורים שלי הסכימו שאקליט אותו, והשמיעו אותו באירוע, וכולם התפעלו. בסביבות גיל 16 התחלתי לכתוב שירים בטירוף, וליוויתי את עצמי בגיטרה שלמדתי לנגן עליה לבד, משמיעה".
איך התייחסו לזה בתיכון?
"בשלב הזה כבר לא למדתי. עזבתי את בית הספר בכיתה ט' ועברתי לבית ספר אקסטרני שבדיוק נפתח באלעד. גם שם לא החזקתי מעמד, ועברתי לפנימייה בירושלים, מקום מאוד דוסי שלימים התפרסם בחדשות ככת של הרב אהרון רמתי. בהתחלה לא הרגשתי שאני בכת, התאהבתי במקום הזה בגלל האחווה שהייתה בין הבנות, אבל בסוף התחילו ללחוץ עליי קצת יותר מדי, והחלטתי לעזוב. כמה חודשים הייתי בלי מסגרת, וזה נראה לא טוב שילדה בכיתה ט' יושבת בבית".
זה לא רק נראה לא טוב, זה גם מנוגד לחוק חינוך חובה.
"נכון, ולכן בתחילת כיתה י' התחלתי ללמוד באולפנת 'זבולון' בראש־העין. היה לי שם טוב, אבל גם קשה, כי לא הייתי ברמה, וגם מבחינה חברתית הרגשתי נטע זר. בסוף עזבתי גם שם, פשוט נשרתי ולא מצאתי מסגרת, עד ששמעתי על תוכנית היל"ה לנוער נושר, ובעזרתם הצלחתי לסיים י"ב ולקבל תעודת 12 שנות לימוד".
חשבת על גיוס לצבא או על שירות לאומי?
"צריך להבין שבסביבה חרדית כמו זו שגדלתי בה לא מדברים על צבא וגם לא על שירות לאומי, לא לבנים ולא לבנות, כך שגם אם זה עבר לי בראש, לא היה לי מאיפה להתחיל ועם מי להתייעץ. את הדתיים הלאומיים מכוונים לזה".
מתי החלטת שאת רוצה להיות זמרת?
"נולדתי למוזיקה, היא זורמת לי בוורידים. אני מסתובבת במשך היום ונכתבים לי שירים בראש מעצמם, ואני לא מפסיקה לשיר כל היום. אני חיה ונושמת מוזיקה. אז לא משנה כמה מכשולים יהיו לי בדרך, אני יודעת שהם רק יחזקו אותי ויגרמו לי להעריך את המתנות שלי יותר. בגיל 16 אפילו רציתי להשתתף בתוכנית ריאליטי אבל בסוף התחרטתי. הרגשתי שאני לא מספיק בשלה לזה. אני שמחה שלא עשיתי את זה כי אני רואה כמה התקדמתי והשתניתי מאז, בייחוד אחרי שהכרתי את יונתן".
כמה יונתן מעורב בקריירה שלך?
"הוא מנהל אותי, הוא משתתף בקליפ לשיר, והוא שותף בכל, אנחנו עושים הכל יחד. אם הוא לא היה, לא היה קורה כלום, כי אני מה זה בשאנטי שלי. בהתחלה לא חשבתי על קריירה מוזיקלית, כשיונתן היה בצבא התחלתי מכינה באוניברסיטת אריאל להשלמת בגרויות. באותה תקופה עבדתי במשרד החינוך כסייעת אישית של תלמידה שהייתה צריכה עזרה, וממש אהבתי את זה, אז חשבתי ללכת ללמוד חינוך והוראה במכללת אורות, אבל קיבלתי רגליים קרות כשהתברר שהלימודים מאוד קשים ואני כבר אישה נשואה עם ילד בבית. מצאתי את עצמי יושבת בשיעורים וכותבת שירים, חוזרת הביתה וממציאה להם מנגינות. זה מה שעניין אותי באותה תקופה, אז הבנתי שכנראה הכיוון שלי זה להיות זמרת ולא כדאי להתפזר יותר מדי, כי אחרת אני לא אגיע לשום מקום".
איך המשפחה המורחבת מתייחסת למוזיקה שלך?
"במשפחה של בעלי אין בעיה בכלל. הם עלו מארצות־הברית, חמותי בכלל גיורת, וגם במשפחה שלי אף פעם לא אמרו לי שאסור לי לשיר. כשהייתי קטנה בחרתי לא לשיר כי הרגשתי שזה לא בסדר. נגנים היו באים אלינו ועושים חפלות, ערבי מוזיקה ופיוטים, ואני שתקתי לא בגלל שאסרו אצלנו בבית על שירת נשים, אבל בשכונה עצמה זה היה מוזר שאישה תשיר. היום אני אומרת ברוך שעשני אישה, כי עם כל הקושי, אין כמו להיות אישה".
