סיפורה של ליאורה ירדני (57), מנהלת שיווק ויועצת עסקית עצמאית, נשואה ואם לשניים (29, 23), מתגוררת במודיעין
"גדלתי בירושלים, למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה, והייתי קצינת חינוך בצה"ל. אחרי השחרור למדתי מחשבים במכללת הדסה, שם הכרתי את בן זוגי איציק. התחתנו בניו־יורק, הוא למד שם לתואר שני במחשבים, אני למדתי לתואר שני במִנהל עסקים ועבדתי בהתקנת מחשבים. בהמשך פיתחתי תוכנת הנהלת חשבונות שנחשבה חדשנית ב־1990, הקמתי עסק ועשיתי המון כסף.
כשמור, בתנו הבכורה שנולדה שם, הייתה בת שמונה חודשים, התחילו לי כאבי ראש נוראיים, שלא עזבו אותי שבוע. רופא המשפחה שלנו אמר 'זה כלום'. למחרת הייתי בהרצאה באוניברסיטה, לא קלטתי שום דבר. כשחזרתי הביתה אמרתי לאיציק שאני חייבת לשים את הראש לשעה. בתשע בערב איציק ניער אותי ואמר, 'אי־אפשר להעיר אותך'. למחרת הלכנו עם חברים למסעדה, וכשחזרנו הקאתי. האשמתי את האוכל הגרוע. גם כשהקאתי שוב, חשבתי שזה קלקול קיבה, אבל לא הצלחתי לצאת מהמיטה. הפעם הרופא בדק אותי יותר ברצינות, אבל קבע שאני לחוצה בגלל העומס, פקד עליי לנוח וכך עשיתי.
כשפקחתי את העיניים, שאלתי: 'למה הכל סגול?'. בדיעבד הבנתי ששטף הדם הגיע לעיניים. בזמן שאיציק רחץ את מור, איבדתי את ההכרה. הוא צלצל ל־911, פינו אותי לבית חולים ציבורי, ובינתיים איציק תפקד כמו במלחמה: ביקש מחבר שיסיע אותו, הביא את מור למטפלת שלה ורץ לבית החולים. הרופאים אמרו לו: 'היא עברה אירוע מוחי קשה, אין לזה סיכוי, זה עניין של שעות'. איציק צלצל לרופא המשפחה שלנו והתחנן שיבוא. כשהגיע, אמר: 'היא לא תשרוד. תקרא למישהו מהארץ שיבוא לעזור לך, תצטרך לטפל בהרבה עניינים'. הוא התכוון להלוויה ולקבורה שלי.
"שכבתי חסרת הכרה בבית החולים ומדי פעם התעוררתי. באחת הפעמים נזכרתי שכבר ילדתי ולא הבנתי למה אני שוב מאושפזת, ובפעם אחרת הבטתי באיציק וחשבתי: 'מי הבחור הנחמד הזה?'"
קרובת משפחה ממנהטן שבאה לבקר אותי וראתה איך מטפלים בי, אמרה שחייבים להעביר אותי לבית חולים פרטי ונלקחתי באמבולנס. שם ביקשו מאיציק שיביא את כל התרופות שהיו לנו בבית. כשהרופא ראה שאני לוקחת גלולות למניעת היריון, הוא קבע שזה מה שגרם לקריש דם במוח.
בינתיים האמהות שלנו נחתו בניו־יורק. שכבתי חסרת הכרה בבית החולים ומדי פעם התעוררתי. באחת הפעמים נזכרתי שכבר ילדתי ולא הבנתי למה אני שוב מאושפזת, ובפעם אחרת הבטתי באיציק וחשבתי: 'מי הבחור הנחמד הזה?'.
אחרי עשרה ימים פקחתי את העיניים ולא זיהיתי אף אחד. לא הצלחתי לדבר. הייתי נכה לחלוטין בצד ימין, ובצד שמאל הצלחתי להזיז רק כמה אצבעות. באופן מוזר הבנתי אנגלית, אבל עברית – לא. כששאלו אותי איך קוראים לי, לא ידעתי. חשבתי שאני בסדר, וזה הם שמדברים לא ברור. תוך כמה ימים הדברים התבהרו והתחלתי לזהות אנשים. ידעתי שהמגע של איציק נעים לי. זיהיתי את הקול של אמי. התברר שהאזור במוח שבו נמצאת שפת האם נהרס. גם הזיכרון לטווח הקצר נפגע: כל כמה דקות שאלתי את איציק באנגלית, 'איפה הקטנה?', והוא ענה שוב ושוב, 'היא בבית, היא בסדר'. אני מאמינה שהמחשבות על מור החזיקו אותי בחיים.
כשנתנו לי מגש עם אוכל, לא ידעתי איך לאכול. האכילו אותי בכפית, והכל נמרח עליי. בפיזיותרפיה למדתי ללכת מחדש. אמי לימדה אותי עברית מההתחלה, אותיות וניקוד.
חודש אחרי השבץ השתחררתי הביתה, ובהמשך איציק בישר לי מה אמרו הרופאים כשהייתי חסרת הכרה: אסור לי ללדת שוב. זו הייתה מכה קשה.
שנה אחרי האירוע המוחי חזרנו ארצה. כשנבדקתי בהדסה הרופא הביט במסמכים, הסתכל עליי המום ואמר: עקרונית את מתה או 20% צמח. זה נס שהתאוששת. בעוד שנה, תדברי.
"שנה אחרי האירוע המוחי חזרנו ארצה. כשנבדקתי בהדסה הרופא הביט במסמכים, הסתכל עליי המום ואמר: עקרונית את מתה או 20% צמח. זה נס שהתאוששת. בעוד שנה, תדברי"
התחלתי תהליך שיקום שכלל גם טיפול פסיכולוגי, כי עברתי טלטלה קשה, הפכתי מבחורה מוצלחת לאחת שלא יודעת איך להזמין המבורגר במסעדה. המטפלת הציעה שאכתוב ביומן על מה שעובר עליי. שמרתי את המחברות האלה, המלאות בשגיאות. כמו שהפרופסור אמר, אחרי שנה כבר דיברתי טוב. נלחמתי על כל מילה עד שהצלחתי להגיד אותה.
אחרי תקופה החלטנו לאמץ ילד. אמרו לנו שבגלל שכבר יש לנו ילדה, נקבל ילד שמשפחות אחרות פחות רוצות לאמץ - ילד פגוע, ילד של נרקומנית או ילד אתיופי. שאלתי, 'מה הבעיה בילדים אתיופים? נהפוך הוא!'.
כעבור שלוש שנים הציעו לנו תינוק ממוצא אתיופי בן 11 יום. הסכמנו מיד, וההתאהבות הייתה מיידית. קראנו לו ישי, כי הוא מתנה מאלוהים.
קרובי משפחה אמרו לנו, 'למה אתם צריכים ילד כזה?', והיינו בהלם. אנשים היו מציצים בעגלה שלו, נבהלים ומתרחקים. בכל פעם שקיבלתי תגובה גזענית אמרתי, 'מה קרה לכם? זה בן אדם כהה, זה הכל!'. כשרציתי לרשום אותו למעון, אמרו לי בטלפון שיש מקום. כשהגעתי לשם וראו אותו, אמרו שאין מקום. בכיתי כל הדרך הביתה. כשנתקלנו בגזענות בבגרותו, ישי אמר לי, 'תירגעי, זו בעיה שלהם, לא שלנו'. היום, אגב, הוא גיטריסט בהרכב מוזיקלי.
3 צפייה בגלריה
עם הילדים, מור וישי, והבעל איציק. "קראנו לו ישי, כי הוא מתנה מאלוהים"
(צילום רובי אהרון)
המחברות שכתבתי בשיקום שכבו במשך 14 שנים בבוידעם, ואז התחלתי לעבד אותן לספר יחד עם אורה רוזנברגר,
בת דודה של איציק. כתבנו יחד, ו... שמנו במגירה. עברו עוד 14 שנה. לפני שנה החלטתי להוציא את הספר בעצמי כדי לתת תקווה לאנשים שעברו אירוע מוחי (לרכישה גגלו: "אין לי מילים" – ליאורה ירדני). בנוסף, אני מעבירה הרצאות עם הסיפור שלי.
כל השנים התביישתי לדבר על השבץ ועל הנכות. עד היום אני מדברת לאט, לפעמים נתקעת עם מילים, ולא תמיד מבינה מה אומרים לי. אחרי 29 שנה אני כבר לא מתביישת. זה בסדר להגיד, 'סליחה, לא הבנתי, יש לי בעיית קליטה'".
שורה תחתונה: "בעזרת כוח רצון ועקשנות אפשר להתגבר על כל קושי. ולרופאים שחשבו שנותרו לי שעות ספורות, אני אומרת: אכלתם אותה, לא קברתם אותי! ניצחתי!"
