כששואלים את מיכל אוחנה במה היא עוסקת לפרנסתה, היא אומרת שהיא "עובדת עירייה". רק אם מתעקשים ושואלים מה בדיוק היא עושה, היא עונה שהיא "עובדת במשאית זבל". אבל זה חלילה לא נובע מבושה. להפך. אוחנה (48), אם חד־הורית לילדה בת 12 מבת־ים, יותר מגאה בעבודתה: "גם אם היו מציעים לי את אחד הג'ובים הכי בכירים בעירייה, לא הייתי מחליפה את העבודה שלי", היא מצהירה. "פשוט כשאני אומרת לאנשים שאני עובדת בזבל, הם חושבים שאני מסתלבטת עליהם. אומרים, 'עזבי אותך משטויות, תגידי מה את עושה באמת'. בשלב מסוים נמאס לי מהחפירות".
כמובן אפשר להבין את המשתאים. לא רק שאין הרבה נשים בארץ שעושות את עבודתה שכוללת לשבת ב'הופסע' (החלק האחורי של משאית הזבל), לרדת כל תחנה, לשאת את הפחים ולרוקן אותם - אלא שאוחנה משוכנעת שהיא גם האישה היחידה שעושה זאת, לפחות בישראל. "אין עוד אחת כמוני", היא פוסקת בביטחון. "אם הייתה מישהי כזאת, הייתי יודעת. יש בתל־אביב שתי נשים שגם עובדות בזבל, אבל הן נוהגות במשאית, לא יושבות בהופסע ומרוקנות את הפחים".
"חשבתי שאוכל להיות 'אב־בית' של בית ספר, כי אני טובה בתיקונים. אבל כשנפגשתי עם מנכ"ל העירייה ואמרתי לו שאני רוצה 'עבודה של בנים', הוא צחק: 'יופי. אשים אותך במשאית זבל'"
איך הגעת לתפקיד?
"עד לפני שלוש וחצי שנים עבדתי כמוכרת בקיוסק. אבל אז החלטתי שאני רוצה עבודה מסודרת, כזאת עם תנאים ופנסיה. פניתי למי שכיהן אז כראש עיריית בת־ים, שסידר לי פגישה עם מנכ"ל העירייה. כשישבתי מולו הדגשתי בפניו שאני רוצה עבודה של בנים. ידעתי שאני לא בנויה להיות סייעת בגן ילדים וגם לא לשבת במשרד ולהתעסק עם מסמכים כל היום. אני צריכה עבודה פיזית. בראש שלי חשבתי שאוכל להיות 'אב־בית' של בית ספר, כי אני מאוד טובה בתיקונים. אבל כשנפגשתי עם המנכ"ל ואמרתי לו שאני רוצה 'עבודה של בנים', הוא צחק ואמר: 'יופי. אני אשים אותך במשאית של הזבל'. ואני אמרתי: 'נפלא. זה מהמם בעיניי'. הוא היה המום מהתגובה שלי, כי הוא אמר את זה בצחוק והיה בטוח שאסרב, אבל אני אמרתי לעצמי: 'וואו, איך לא חשבתי על זה קודם?'".
למה העבודה כל כך מצאה חן בעינייך?
"כי זה הכי מתאים לי. ידעתי שהעבודה דורשת לקום מוקדם וכוח פיזי, אבל זה לא הפריע לי בכלל. אני אוהבת אתגרים".
מה עם הריח?
"זה באמת לא נעים. בעיקר בקיץ שאז זה הרבה יותר מסריח. אבל בסופו של דבר מתרגלים גם אליו".
מה בדיוק דורשת העבודה?
"אני קמה כל יום בארבע בבוקר כדי להספיק להגיע ברבע לחמש למשק להחתים כרטיס, עולה על המשאית עם הצוות שלי ויוצאת לדרך. מלבד הנהג יש איתי על ההופסע עוד שלושה עובדים. בכל תחנה אנחנו יורדים, מעמיסים את הפחים על המזלג, ואז מרימים את המזלג עם הידית ומרוקנים אותם פנימה".
"אני מסיימת משמרת ראשונה בשש בבוקר, חוזרת הביתה לארגן את הילדה, אחרי זה חוזרת למשמרת שנייה, מסיימת אותה בתשע וחצי, ואז יש לי את כל היום פנוי"
הפחים לא כבדים?
כשהם מלאים הם כבדים מאוד. אבל זה לא מפריע לי. יש לי הרבה כוח. למרות שאני לא מתעמלת באופן מסודר, תמיד הייתי בחורה חזקה".
מה היתרונות של העבודה?
"אני מסיימת משמרת ראשונה כבר בשש בבוקר. זה נותן לי מספיק זמן לחזור הביתה, להתקלח, להעיר את הילדה, להכין לה ארוחת בוקר ולארגן אותה לבית הספר. אחרי זה אני חוזרת למשמרת שנייה ואחרונה, מסיימת אותה בסביבות תשע וחצי, ואז יש לי את כל היום פנוי. אני יכולה לקבל את הילדה מבית הספר, להכין לה צהריים, לבלות איתה".
מי נמצא עם הילדה כשאת יוצאת כל כך מוקדם לעבודה?
"היום הבת שלי בת 12, גדולה מספיק בשביל להישאר לבד. אבל כשהתחלתי את העבודה והיא הייתה יותר קטנה, חייתי עם בת זוג. היא הייתה איתה בזמן שאני יצאתי לעבוד, כך שזאת לא הייתה בעיה".
"כשהתחלתי את העבודה, הבת שלי הייתה יותר קטנה וחייתי עם בת זוג. היא הייתה איתה בזמן שאני יצאתי לעבוד"
איך המשכורת?
"כל העובדים שהתחילו לעבוד בזבל לפני שנת 2000 נקראים דור א', ולהם יש משכורת מצוינת. בגלל שבעבר זו נחשבה לעבודה מאוד לא אטרקטיבית, הלכו מאוד לקראתם. אבל מאז החוק השתנה. אני ויתר העובדים שהתחילו אחרי שנת 2000 נקראים דור ב', ואנחנו מקבלים בסביבות 5,400 שקל עבור שתי משמרות. דור א' מקבלים פי שניים מאיתנו ועובדים רק משמרת אחת".
זו משכורת נמוכה יחסית. איך בדיוק את מסתדרת?
"מצד אחד זו משכורת לא רעה בכלל עבור עבודה של שעתיים וקצת ליום. מצד שני זה נכון שזו משכורת שקשה לחיות ממנה, אבל כרגע, לי באופן אישי, קשה לעבוד בעבודה נוספת. אני מסיימת בתשע וחצי, חוזרת הביתה, מתקלחת שוב, וזה אומר שאני יכולה לצאת שוב מהבית רק אחרי 10. אני רוצה להיות עם הילדה שלי, ככה שאין לי ממש אפשרות לעבוד במהלך היום, וכמובן שאני לא יכולה לעבוד בערב כי אני צריכה להתעורר מוקדם בבוקר ולכן תמיד הולכת לישון מוקדם. יש ימים שאני נכנסת למיטה כבר בתשע. הילדה מרדימה אותי".
כשהתחלת לעבוד, איך קיבלו אותך הגברים שעובדים לצדך?
"כולם רק מאוד פרגנו. את חלקם הכרתי קודם כי בת־ים זו עיר קטנה. מה שכן, בהתחלה הם מאוד גוננו עליי. אמרו לי, 'אל תעשי ככה, תני לי להרים את זה'. אבל אמרתי להם: 'כל מה שאתם יכולים לעשות, גם אני יכולה לעשות, ולא פחות טוב'
ואיך התושבים הגיבו כשראו אותך?
"בהתחלה הם הסתכלו עליי בתימהון. אני זוכרת במיוחד אישה אחת בקו שלי שכל בוקר - בשעות שהיינו מגיעים עם המשאית - הייתה יוצאת לטיול עם הכלב שלה. ראיתי לפי המבטים שלה שהיא כאילו מרחמת עליי. היה יום שהיא אפילו אמרה לראש הצוות שלנו: 'אתה יכול להגיד לי איזו מידת נעליים היא? אני רוצה לקנות לה נעליים'. כאילו שאני איזו מסכנה שאין לי ברירה עד שאני נאלצת לעבוד בזבל, שאני צריכה מתנות וצדקות".
לא הכי נעים.
"דווקא לקחתי את זה בהומור. היא לא הביאה לי בסוף נעליים או שום מתנה אחרת, אבל אם הייתה עושה זאת, הייתי אומרת לה שממש אין צורך ושהיא ממש לא צריכה לרחם עליי. אם כבר הפוך: שהעבודה שלי זו דווקא עבודה שנחשבת היום למאוד נחשקת. מלא אנשים רוצים אותה כי יודעים שעובדים בה מעט מאוד שעות ושיש משכורת קבועה ותנאים טובים".
אבל יש לה דימוי פח.
"יש לי צמיד על יד ימין עם משפט משיר של הזמרת דקלה שאומר: 'אני בוחרת לחיות את כל האמת שבי'. וזה המוטו שלי בחיים. אין לי שום בעיה עם כל מה שאני עושה".
"אני ויתר העובדים שהתחילו אחרי שנת 2000 נקראים דור ב', ואנחנו מקבלים בסביבות 5,400 שקל לחודש לשתי משמרות. דור א' מקבלים פי שניים מאיתנו ועובדים רק משמרת אחת"
ומה עונה הבת שלך כששואלים אותה מה אמא עושה?
"אין לה שום בעיה עם זה. הילדה שלי יודעת לעמוד על שלה כשצריך. היא מבינה שכל עבודה מכבדת את בעליה, והיא תמיד ישר אומרת: 'אמא שלי עובדת בזבל'. אף פעם היא לא קיבלה תגובות שליליות על כך מאף ילד או ילדה. מה גם שאני הרבה פעמים משמשת כהורה מלווה בכיתה שלה וכולם מכירים אותי".
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת באה הביתה?
"מקלחת. יוצא שאני מתקלחת לפחות שלוש פעמים ביום: פעם ראשונה אחרי המשמרת הראשונה, פעם שנייה אחרי המשמרת השנייה, ופעם שלישית לפני השינה. אני לא יכולה להיכנס למיטה בלי להתרחץ קודם. אגב, זה מצחיק: אני עובדת בזבל, אבל אני מכורה לניקיון".
"זו העבודה המושלמת לנשים, בעיקר לאמהות. יש לך את הזמן והיכולת להיות בבוקר בבית, להכין לילדים לאכול ולארגן אותם לבית הספר, לחזור ממשמרת שנייה, לנקות את הבית, להכין לילדים צהריים ולבלות איתם המון"
מה הדבר הכי הזוי שראית שאנשים זרקו?
"אף פעם לא נברתי יותר מדי בזבל כדי לחפש אוצרות. אני לא מאלה שגם אם הם ימצאו משהו מעניין בזבל, ייקחו אותו הביתה. אבל יש הכל בזבל - בגדים, ריהוט, טלוויזיות. בבת־ים אין יותר מדי מציאות. פעם מצאתי טלפון נייד חדש. היה ברור שלא זרקו אותו אלא שהוא נפל למישהו בטעות בזמן שהשליך את הזבל. הוא היה נעול ולא היה אפשר להתקשר ממנו כדי לאתר את הבעלים, אז חיכיתי עד שמישהו יצלצל אליו. כשזה קרה ביקשתי ממנו למסור לבעלים שהטלפון אצלי, ואז הבעלים בא לקחת אותו ממני. הוא הודה לי וסיפר לי שהיה בטוח שאיבד אותו, אבל שלא היה לו מושג שהוא נפל בזמן שזרק את האשפה".
שמת לב אם בשנה האחרונה, בעקבות הקורונה, היה שינוי בכמויות הזבל?
"בהחלט. היה המון זבל, בעיקר בתקופת הסגרים. עבדנו מאוד־מאוד קשה כי אנשים כל הזמן היו בבית. גם היו הרבה אריזות של טייק־אוויי, מגשי פיצה, ובכלל המון זבל שקשור למזון".
היית ממליצה לעוד נשים לעבוד בעבודה שלך?
"לגמרי. אני תמיד אומרת שזו העבודה המושלמת לנשים, בעיקר לאמהות. יש לך את הזמן והיכולת להיות בבוקר בבית, להכין לילדים לאכול ולארגן אותם לבית הספר, לחזור ממשמרת שנייה, לנקות את הבית, להכין לילדים צהריים ולבלות איתם המון. נכון שצריך גם כוח פיזי, אבל לדעתי זה לא בשמיים. אפשר גם לזה להתרגל".
אז אין בכלל חסרונות?
"החיסרון היחיד הוא החולדות והחתולים שנמצאים כל הזמן בתוך הפחים, וברגע שמזיזים ומרוקנים את הפחים הם קופצים בבהלה מתוכם. היום, למשל, חתולה קפצה עליי ממש על הפרצוף. פעם ראשונה שזה קרה לי, וזה היה מאוד מלחיץ".
