"נעבור לתרגיל המלצר", "נרים ידיים ונודה לבורא עולם", "נרד לפלאנק המכשפה", "נסובב קצת את הידיים, מזמן לא ניקינו איזה חלון" - שנה אחרי עלייתה של ה"רוטינה", פינת האימון היומית בתוכנית "העולם הבוקר" (רשת 13) בהובלת אברי גלעד, כבר ברור שמדובר בהצלחה גדולה, והשמות המקוריים של התרגילים כבר שגורים בפי הצופים הקבועים ("בוקר טוב דוד ורותי!"). על פי הנתונים שנמסרו מרשת, הרייטינג של התוכנית עולה ככל שמתקרבת שעת ה"רוטינה", וכיום מתעמלים במסגרת הזו כמאה אלף איש מדי יום, מאות מהם מופיעים בזום על המסך ומתאמנים יחד עם גלעד והמגישה שלצדו, טלי מץ (שתוחלף בקרוב על ידי רותם ישראל, ספורטאית בעצמה). גם המרואיינים שמתארחים באולפן כבר יודעים להצטייד מראש בבגדי ספורט.
גלעד כבר מזהה רבים מהצופים על מסך הזום, מה שמניב משפטים כמו "ומי החדשה? היי, אנחנו לא מכירים אותך, איך הסתננת לשורותינו?" או "הלו, הלו, אתם גומרים לנו את כל תשומת הלב עם שני החמודים האלה, לכו הביתה, אתם הורסים לי את כל הקשב", כשלאימון מצטרפים תינוקות חמודים במיוחד (ומיד מעבר לתרגיל הבא: "עכשיו אתם עושים סקי בחרמון, קיבלתם כרטיסים ממישהו, כי אין סיכוי שתשיגו היום כרטיס").
אברי צלצל בבוקר ואמר, 'אני הולך לעשות את הרוטינה, את מוכנה לבוא לאולפן?'. באותה תקופה לא הרגשתי שמספיק בטוח לבוא, חששתי לחלות או להיכנס לבידוד. הוא שאל, 'אכפת לך שאני אעשה את זה?'
מפתיע לגלות שה"רוטינה" התחילה לגמרי במקרה, כשאחד מהמרואיינים הבריז ובתוכנית חיפשו דרך למלא את עשר הדקות שהוקצו לו. "במקום להתבאס ניצלתי את ההזדמנות כדי להעביר לצופים את אימון הקסם שאני עושה בכל בוקר כשאני קם ב־4:30, שמחזיר אליי את גופי לאחר שכל הלילה הוא הלך והתקשה וצבר אי נוחות וכאבים מציקים", מספר גלעד.
מענה למצוקה ולבדידות
מי שיצרה את רצף התרגילים הקבועים היא המאמנת האישית של גלעד, יוספה טל (57), מאמנת כושר כבר 30 שנה, שבין השאר חוקרת את תהליך ההזדקנות של הגוף. "ה'רוטינה' היא סדרת תנועות ותרגילים שחיברתי על מנת לתת מענה לצורך בחימום והכנת הגוף לפני שמתחילים אימון כושר", היא מסבירה. "אני מתרגלת את ה'רוטינה' כבר 15 שנה עם התלמידים שלי, ושמחה שאברי מצא לנכון לחלוק אותה עם הציבור בישראל בימים הלא פשוטים שעברו עלינו בשנה האחרונה, במיוחד בימי הסגר הביתי".
מה מיוחד ב"רוטינה"?
"יש בה היגיון פנימי, יש בה סימטריה ותשומת לב לטווחי תנועה של מפרקים בודדים ושל כמה קבוצות מפרקים, שרשראות שרירים ושרשראות תנועה. מדובר בסדרת תנועות שעוברות איבר־איבר בגוף ומחזירות כל שריר, גיד ומפרק לגמישותו".
הופתעת שהיא הפכה לפינה בתוכנית הבוקר?
"לא הופתעתי, זו הייתה הברקה של אברי. בשבוע השני של הסגר הראשון הוא צלצל בבוקר ואמר, 'אני הולך לעשות את הרוטינה, את מוכנה לבוא לאולפן?'. באותה תקופה של תחילת הקורונה לא הרגשתי שמספיק בטוח לבוא, אבא שלי היה אז אחרי ניתוח, חששתי לחלות או להיכנס לבידוד כי לא יהיה מי שיטפל בו. אברי שאל 'אכפת לך שאני אעשה את זה?' וככה זה התחיל. סמכתי עליו שהוא יוכל להריץ את זה בלי בעיה. פעם אחת אפילו הגעתי לאולפן כאורחת".
מה סוד ההצלחה של הפינה?
"אני לא חושבת שיש פה איזו יצירה חד־פעמית, הרבה מאמנים עושים רוטינות, כל אחד בדרכו, אבל הקומבינציה בין ה'רוטינה' לבין המסגרת שבה היא הועברה - תוכנית טלוויזיה באמצע הסגר, כשמיליוני אנשים יושבים בבית ואין להם משהו יותר טוב לעשות, עשתה את ההבדל. אם היינו שמים את ה'רוטינה' בהקשר אחר, בסיטואציה אחרת, עם מנחה אחר, אולי זה לא היה אותו דבר. גם הקסם של אברי עושה את העבודה. אף אחד לא מצפה ממנחה של תוכנית בוקר לקום פתאום על הרגליים ולהתאמן מול המצלמה, אבל זה אברי, תמיד יודע להפתיע. אי־אפשר לקחת ממנו את החינניות ואת חוש ההומור שלו".
מה הכי הרשים אותך בהצלחה של הפינה?
"שאנשים ממש מחכים לזה, מתכנסים סביב הפינה וחשים תחושה של 'ביחד' – וזה מאוד עוזר שהם רואים אחד את השני בזום. הפינה נתנה איזשהו מענה לתחושת מצוקה ובדידות. גם מבחינת תיחום הזמן - זה יוצא משהו כמו רבע שעה בערך – זו כמות זמן נעימה, לא מעיקה, לא ארוכה מדי אבל מגוונת מספיק, מניעה את הגוף אבל לא מתישה.
מישהי כתבה למנכ"ל הערוץ ששנים היא לא הצליחה להרים את הידיים ופתאום היא מצליחה. לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לשם"
"קיבלתי המון תגובות מרגשות, מישהי כתבה למנכ"ל הערוץ ששנים היא לא הצליחה להרים את הידיים ופתאום היא מצליחה. לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לשם, וזאת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לקבל, כי מה עוד מאמנת יכולה לבקש? כשאני שומעת את התגובות, אני מרגישה שעשיתי את שלי".
מה עם כל הדימויים: "לסובב נורה", "לפזר קונפטי", "להושיט פרחים"? זה שלך או של אברי?
"לא הכל שלי, חלק של אברי או מישהו מהצוות. כל הסיפור הזה מרגיש לי כאילו כתבתי שיר ושחררתי אותו לעולם. ברגע ששחררתי זה כבר לא שלי. אברי הביא את האינטרפרטציה שלו והוא עושה את זה נהדר".
מבת־ים ללוס־אנג'לס ובחזרה
יוספה טל נולדה וגדלה בבת־ים. "מאז ומתמיד הייתי ספורטאית, שיחקתי כדורסל, הייתי מאוד טובה בריצות קצרות, אחת הטובות ביסודי ובתיכון, אבל בכיתה ט' גיליתי את ריקודי העם ובמשך כל שנות התיכון הייתי חברה בלהקת המחול של בת־ים", היא מספרת.
היא התגייסה לנח"ל ושירתה כמש"קית ידיעת הארץ. לאחר השחרור עבדה כדיילת אוויר באל על ("הטיסה הראשונה שלי אי־פעם הייתה במדי דיילת"), והכירה את מי שהיה בעלה, אמריקאי שהתגורר אז בישראל. אחרי החתונה עברו בני הזוג להתגורר בוושינגטון, מרחק הליכה מגבעת הקפיטול, ובעקבות עבודתו של בן זוגה עברו בהמשך ללוס־אנג'לס, שם החלה ללמוד אימון כושר ב־UCLA.
"התלבטתי מה לבחור: גרפיקה ממוחשבת או אימון גופני. הגרפיקה הממוחשבת עלתה אז המון כסף, אז בחרתי במה שהיה יותר זמין. בדיוק התחילה שם האופנה של פיתוח גוף וכושר בעקבות הקַלטות של ג'יין פונדה. במשך שנה הייתי מנהלת חדר כושר בתוך קאנטרי קלאב מאוד מפואר, יצא לי להתחכך ב'הוז אנד הוז'. אחרי כמה שנים התגרשתי ובשיא ההצלחה, בשנת 1994, חזרתי לארץ, התחלתי לאמן בחדרי כושר ועשיתי גם אימון במים והידרותרפיה. ב־96' הבאתי לארץ את הספינינג, שהפך מיד ללהיט".
מה החזיר אותך לארץ בשיא ההצלחה?
"הייתה רעידת אדמה חזקה בלוס־אנג'לס וברחתי משם, ממש חוויתי פוסט טראומה ולא יכולתי להישאר שם יותר. שלושה שבועות לא יכולתי להיכנס הביתה מרוב פחד, זה זעזע אותי עד עמקי נשמתי. שש וחצי שנים גרתי בלוס־אנג'לס, חוויתי שם די הרבה רעידות אדמה, אבל בקטנה, לא ככה".
הייתה לך זוגיות אחרי הגירושים?
"היו לי כמה מערכות יחסים, המשמעותית ביותר נמשכה חמש שנים, אבל אף אחת לא הבשילה לנישואים. אני בן אדם מאוד מורכב, כנראה היה בי חוסר מנוחה פנימי קבוע שלא אפשר לי למצוא את עצמי בתוך מסגרות זוגיות".
למה בחרת לא להביא ילדים?
"לא בחרתי לא להביא ילדים, אין לי ילדים כי ככה יצא. אני מאוד אוהבת ילדים, כשהייתי קטנה כולם אמרו לי שאהיה מורה כי אני מאוד טובה עם ילדים. התחתנתי בדיוק בגיל הנכון, 24, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה. אבל סידרתי לי כל מיני ילדים שאני בסביבתם, והחיים שלי עכשיו מלאים מאוד, עד כדי כך שאני קמה בשלוש בבוקר כדי להספיק כל מה שאני מתכננת. אני לא זוכרת שאמרתי לעצמי אי־פעם 'אוי ואבוי, אין לי ילדים'".
"אין לי ילדים כי ככה יצא. אבל החיים שלי מלאים מאוד, עד כדי כך שאני קמה בשלוש בבוקר כדי להספיק כל מה שאני מתכננת. אני לא זוכרת שאמרתי לעצמי אי־פעם 'אוי ואבוי, אין לי ילדים'"
את עצמך עושה את ה"רוטינה"?
"זה חלק מהרוטינה הקבועה שלי בבוקר אבל לא מול הפינה בטלוויזיה. בשעות שה'רוטינה' משודרת אני כבר עובדת".
מה את עושה היום?
"אני מאמנת אישית, לרוב בבתים פרטיים. מלכתחילה רציתי לעבוד עם אנשים שיש להם בעיות, למשל אחרי פציעות או עם כאבי גב, שאיכשהו מצאו את דרכם אליי. יש לי חבורת מתאמנים שאיתי כבר הרבה שנים, יש לי תלמידות מעל 20 שנה, וגם אברי כבר 15 שנה איתי, אם לא יותר".
איך הכרתם?
"אימנתי במכון כושר שהוא היה חבר בו. לפני כמה שנים החלטתי לפרוש מחדרי הכושר ולהתמקד באימון אישי בבתים, וסיפרתי לאברי שאני עוזבת. הוא בדיוק עבר לגור בבית עם חצר, ואמר 'בואי ננסה'. הוא ארגן פינת כושר בגינה והתאמנו בכיף. זו הייתה חוויה אחרת לגמרי, הבדל אנרגטי מאוד גדול, למרות שבחדר כושר יש מכשור שאין לו תחליף".
איך את ממנפת את הצלחת הפינה שמבוססת על הרוטינה שלך?
"לא ניצלתי את החשיפה ולא מינפתי אותה, האמת. הפוקוס שלי הוא לא לקבל עוד תלמידים ולפרסם את עצמי, כי אין לי מקום. אני מאמנת רק חצי יום כי אני לומדת ביולוגיה של הגוף, והתשוקה שלי היא לחקור ולהבין את התופעה הזאת שנקראת אדם בתנועה. עד שהגעתי ללימודים היה לי בור גדול בנשמה. יש לי צורך ללמוד כל הזמן, יש אנשים ששמים מוזיקה ונרגעים, יש אנשים שנרגעים עם מסאז' ושופינג, אני לומדת".
"לא ניצלתי את החשיפה. הפוקוס שלי הוא לא לקבל עוד תלמידים ולפרסם את עצמי, כי אין לי מקום"
איך עברת את השנה המשוגעת הזאת?
"בסדר, ותודה לזום שבאמת הציל אותי. הזום לא מתאים לכולם, הוא יכול להתקיים רק על בסיס היכרות עמוקה וארוכה. התלמידים שלי מכירים את התרגילים, ואני מכירה את היכולות שלהם. יש לי שתי תלמידות שגרות במרחק חצי שעה נסיעה ממני, בתקופת הקורונה עברנו לזום ויש מצב שנמשיך את הזום גם אחרי הקורונה".
"אחרי התוכנית אני פוגש את יוספה לאימון נוסף"
"ה'רוטינה' זה לא רק ספור", אומר אברי גלעד. "זה גם צחוקים, זה מועדון של אנשים שמתכנסים כל יום, רואים אחד את השני ויכולים גם להביע את עצמם עם כל מיני שלטים שבהם הם מעלים כל מיני דברים שמעניינים אותם ומאחלים זה לזה מזל טוב.
"זו הזכות הכי גדולה שנפלה בחלקי מעולם: לגרום לאנשים מבוגרים לזוז, לקום, להניף, להתכופף, זה פלא־פלאות, מתנה עצומה שקיבלתי - לשנות חיים של אנשים"
הצלחת הפינה הפתיעה אותך?
"זה מרגש אבל לא מפתיע. אני כבר שועל זקן, לא מופתע לא מכישלונות ולא מהצלחות. נתַנו מענה אמיתי לצורך אמיתי, טבעי בעיניי שזה מה שקרה. זו הזכות הכי גדולה שנפלה בחלקי מעולם: לגרום לאנשים מבוגרים לזוז, לקום, להניף, להתכופף, זה פלא־פלאות, מתנה עצומה שקיבלתי - לשנות חיים של אנשים. יותר משזה מפתיע יש לי סיפוק עמוק, כי אני מקבל המון תגובות מאנשים שאומרים לי שהם חזרו להתעמל והחיים שלהם השתנו, הרבה מהם בגיל השלישי. יש כמה מאות קבועים שנכנסים לזום ואני מזהה כמעט את כולם".
אמרת בשידור שהרייטינג יורד כשצריך להתאמן עם מטאטא. למה אנשים לא אוהבים את אימון המטאטא?
"אכן הייתה צניחה ברייטינג כשהאימון היה עם מטאטא, אז בדקנו אימון בלי מטאטא והרייטינג עלה בחזרה. כנראה ברגע שצריך עוד משהו חוץ מהגוף זה כבר מתחיל להיות מסורבל, ועם המטאטא האימון טיפה יותר ל'מיטיבי לכת'. הקטע הוא שכשביטלנו את המטאטא, הוצפתי במחאות ממאוכזבי המטאטא".
מהי שגרת האימונים שלך חוץ מה"רוטינה"?
"ה'רוטינה' זה לא הספורט הראשון שאני עושה בבוקר. כדי להגיע לעבודה במצב נורמלי אני חייב להעלות לעצמי את הדופק כשאני קם מוקדם מאוד, בשעה ארבע וחצי בבוקר. איך שהתוכנית מסתיימת אני פוגש את יוספה ואנחנו עושים ביחד את האימון היומי שלי – קפיצים, משקולות, גומיות וכל מיני צעצועים. בנוסף, אחרי כל פעולה ישבנית ארוכה אני משתדל לעלות על ההליכון לצעידה קצרה, כי אם אני לא עושה את זה הגוף שלי מתאבן בשניות. אני לא ספורטאי גדול מטבעי, בתיכון המצאתי מחלת לב כדי להתחמק משיעורי התעמלות, והצלחתי בזה במשך ארבע שנים. את הכל אני זוקף לזכות יוספה, שהיא מאמנת־על".
"אני לא ספורטאי גדול מטבעי, בתיכון המצאתי מחלת לב כדי להתחמק משיעורי התעמלות. את הכל אני זוקף לזכות יוספה"
כמה היא משמעותית למה שקורה על המסך ב"רוטינה"?
"היא יצרה את הדבר הזה, וברגע שיצרה היא כבר לא מתערבת בזה יותר מדי, כי זה רוטינה וכשמה כן היא, אותו דבר כל יום".
מה סוד החיבור ביניכם שמחזיק 15 שנה?
"יוספה היא לא רק מאמנת, היא חוקרת גוף עצמאית שחוקרים מתייעצים איתה. היא מתעוררת כל יום בשלוש בבוקר כדי ללמוד ולחקור, וכל אימון היא מספרת לי איזה מחקרים היא קראה באותו בוקר. האימונים שלנו הם רצף אינסופי של הרצאות בפיזיולוגיה".
עד מתי תימשך הפינה?
"עד שיום אחד בגרף של הרייטינג נראה שאנשים כבר לא עושים את זה, ואז תבוא שיחת טלפון מהמנהל שיגיד שזה כבר לא עוזר לנו וצריך להיפטר מזה. שום דבר לא לנצח".
