"שלושה חודשים אחרי שאחי נעלם, המשטרה הודיעה שנמצאו שרידי גופה וייתכן שזהו אחי", מספרת נאני ברוק. "אחרי שבוע הודיעו לנו שיש זיהוי די־אן־איי וזה אכן הוא. כשביקשנו לקבור אותו, המשטרה אמרה שאנחנו יכולים לקבור את מה שהם מצאו, אבל החיפושים עדיין בעיצומם. למחרת אמר לנו שוטר שאנחנו מוזמנים להצטרף לחיפושים באזור שבו נמצאה הגופה. כשהגענו לשם, היה שם רק שוטר קהילתי. שוטטנו בשטח בחיפוש אחר חלקי גופה של אחי. ומצאנו. את טראומת החיפוש אף אחד לא יכול למחוק לי".
כשנה עברה מאז איבדה נאני את אחיה הצעיר, אסף ברוק ז"ל, שהפך לכוכב רשת בזכות שליטתו בשפה הרוסית. נאני (32), תושבת חיפה, היא שחקנית בתיאטרון האתיופי־ישראלי הוּלגֶאב. כמו כן היא מלמדת תיאטרון בתיכון עירוני ה' בחיפה, שם היא גם מנחה את תוכנית "עוצמה", שמכינה צעירים לצה"ל; בעלת עסק בשם "תיאטרון בצבע" שבמסגרתו היא מנחה חוגי תיאטרון ומעלה הצגות ילדים ומבוגרים; מנהלת קבוצת שחקנים בשם א-כֹּל; שרה במסגרת להקת ג'אם בלוז ומשתתפת בהרכב "האתיופית בשירה הישראלית החדשה".
היא נולדה בכפר במחוז דָבָט באתיופיה, לאם שעסקה בקליעת סלים ורקמה ואב שגידל כותנה. לפניה נולדו להוריה אחותה טָגֶנה (טלי), כיום בת 44, שתי אחיות שנפטרו בצעירותן ממלריה ("אני אפילו לא יודעת איך קראו להן"), איריס, כיום בת 36 ("באמהרית שמה בידר, שפירושו באמהרית נדר מהאל, שלא ייקח להוריי ילדים נוספים") ויצחק (אידג באמהרית), כיום בן 35.
(האח אסף ברוק ז"ל משוחח עם סמיון ברוסית)
העלייה לארץ: "למי לתת אוכל, לי או לאמא?"
סיפור עלייתה של משפחת ברוק מורכב. בשנת 1982 יצאה המשפחה ברגל לכיוון סודן, נתפסה ונשלחה בחזרה לאתיופיה. בתחילת 1990, כשבעה חודשים לאחר לידת נאני, החליטו הוריה שוב לעלות ארצה, לא ידעו שמתארגנת עלייה מוטסת מאדיס־אבבה, ויצאו לדרך לסודן, ברגל. "אמא שלי הייתה חלושה אחרי הלידה שלי", מספרת נאני, "היא סבלה מתת־תזונה, התייבשה, לא הצליחה להיניק אותי. אבא שלי ראה שהיא במצב לא טוב, השאיר אותה אצל קרובי משפחה בכפר בדרך, והמשכנו בלעדיה כשאחותי הבכורה, אז בת 12, סוחבת אותי על כתפיה. צעדנו בלילה והסתתרנו ביום. כשהגענו למחנה פליטים בסודן, נלקחתי לבית חולים של הצלב האדום, שם קיבלתי תוספי תזונה".
כשאמה התחזקה, יצא אביה להביאה. "אבא שלי היה צריך להחליט למי לתת יותר אוכל, לי או לאמא. שתינו היינו במצב של תת־תזונה. אבא שלי, שחשש לאבד את אמי, נתן לה יותר אוכל ונדר שאם נצליח להגיע לישראל, נגור ליד אמא שלה, שעלתה ארצה ב־1984 והתמקמה באשקלון".
מדי יום סחבה אותה אחותה על גבה לבית החולים של המחנה. "בעצם היא גידלה אותי עד גיל שנתיים. אני זוכרת שכשהייתי נערה ביקרנו קרובי משפחה רחוקים, שלא הבינו מי אני. כשהוריי אמרו להם שאני זו שנולדה לפני העלייה ארצה, הם אמרו: 'מה, היא לא מתה בדרך?', ואבא שלי ענה: 'לא, בסוף היא חיה!'. השם נאני, קיצור של נאנית, שפירושו באמהרית אמא קטנה, היה אמור להיות שם זמני. בגלל שאני חיה בזכות אחותי, שהייתה אמא קטנה עבורי, השם נשאר".
במשך כמעט שנה נשארה משפחת ברוק במחנה הפליטים. כשנודע להם שנסגרה האפשרות לעלות ארצה מסודן, הבינו שעליהם לחזור לאתיופיה. בשל הסכנות שבדרך הוחלט לשלוח שליחים מהמחנה לאדיס־אבבה. אלה מצאו את שליחי הסוכנות היהודית ועדכנו אותם על היהודים התקועים בסודן. בתוך זמן קצר שלחו נציגי הסוכנות משאיות שאספו את היהודים באישון ליל והסיעו אותם למחנה קליטה באדיס־אבבה.
כעבור חודשים אחדים, שבמהלכם גם אומתה יהדותם, נערכו הכנות לטיסה לישראל. "שמו לנו מספרים על המצח והלכנו מהמשאיות ישר למטוסים", מספרת נאני, אז בת שנתיים. "סיפרו לי שרצו שמועות בין הילדים, בגלל שכל מי שפגשנו מישראל היה לבן, היו ילדים שחששו שבדרך לישראל יתחלף לנו הצבע. זה התחבר גם לידיעה שישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. חלב הוא לבן, אז באמת יכול להיות שניהפך ללבנים. חברה של אחותי צעקה כל הדרך: 'רק שאני לא אשתנה ללבנה!'".
התאקלמות: "סירבתי לדבר עברית"
עם הנחיתה נלקחה המשפחה למלון בטבריה, וכעבור חודשים אחדים נולדה לנאני אחות קטנה, שלומית (29), "מלשון שלם, כי השלמנו את המסע". המשפחה עברה לשכונת קרוואנים ליד פנימיית כדורי שבגליל התחתון, שם קיבלה נאני את השם חנה. כעבור שנה קיים אביה של נאני את הנדר, והמשפחה עקרה לאשקלון, שם עבד אביה כנגר במפעל ואִמה עבדה בניקיון.
עד גיל שמונה סירבה נאני לדבר עברית, ועשתה זאת רק כשלא הייתה לה ברירה. "לא רק שהחליפו לי את השם, גם ביקשו ממני לדבר בשפה אחרת. היו כל כך הרבה דברים חדשים שהייתי צריכה להתרגל אליהם בזמן קצר. מרדתי. יש לי את השפה שלי, אתם לא תצליחו למחוק אותי כל כך מהר!".
הסירוב לדבר עברית הוליד סיטואציות משעשעות: כשהייתה בת חמש הלכה לגינה ציבורית באשקלון ולא ידעה איך לחזור הביתה. "פחדתי והתחלתי לבכות. ניגש אליי בחור אתיופי, דיבר איתי בעברית ולא הבנתי. כשדיבר באמהרית, הבנתי. שאלתי אותו: 'למה לא דיברת איתי בשפה שלנו?', והוא ענה: 'חשבתי שילדה בגילך לא יודעת אמהרית'".
"לא רק שהחליפו לי את השם, גם ביקשו ממני לדבר בשפה אחרת. מרדתי. יש לי את השפה שלי, אתם לא תצליחו למחוק אותי כל כך מהר!"
באשקלון נולדו למשפחת ברוק ארבעה ילדים נוספים: שרה (27), אסף ז"ל (בן 24 במותו), אורטל (22) ושיראל (17). במועדון הנוער בשכונה החלה נאני לפרוח. אחד מחבריה למועדון היה אברה מנגיסטו, שלקה בנפשו, חצה את גדר המערכת לרצועת עזה ומוגדר כנעדר מאז 2014. "בתקופת המועדון הוא היה בסדר גמור", היא מספרת, "הוא היה אחראי על הגינון. הקהילה האתיופית חסרת אונים בנוגע אליו, והסיפור הזה כואב לי".
עולם התיאטרון, שאליו התוודעה בלימודיה בתיכון אורט אפרידר, גרם לה לרצות להראות את עצמה, לדבר, להשמיע. במקביל ללימודיה הפכה למדריכה צעירה בחברה להגנת הטבע. לדבריה, כשביקשה בבית הספר המלצה לתוכנית "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת תל־אביב, אמרה לה אחת המורות: "מה אני אכתוב עלייך? גם ככה לא תתקבלי, את שוכחת שאת אתיופית, הסיכוי שלך נמוך". זו הייתה הפעם הראשונה שנאני חשה שונה. "אמרתי לה: 'אני לא רוצה ממך מכתב, כי את לא מאמינה בי' - והלכתי משם". למרות זאת היא התקבלה לתוכנית, הצטיינה בה - ואף נבחרה כאחת מחמשת מצטייני השכבה בסיום לימודיה בתיכון.
אחרי שנת שירות שירתה בנח"ל, בגרעין איתן של מרכז "מעשה". בתקופת הצבא חזרה לשמה האתיופי, נאני. אחרי השחרור עברה לחיפה והחלה ללמוד, בעזרת מלגות, תיאטרון טיפולי באוניברסיטת חיפה, ועם סיום התואר הראשון החלה לעבוד כמדריכה בפנימייה טיפולית בחיפה וכמורה לתיאטרון בתיכון, דבר שהוביל ללימודי תעודת הוראה.
5 צפייה בגלריה
אברה מנגיסטו. הקהילה האתיופית חסרת אונים בנוגע אליו, וזה כואב לי"
(צילום: אלבום משפחתי)
הפגנה מכוננת: "הרגשתי סטירת לחי מצלצלת"
הפגנה אחת שבה השתתפה הפכה אותה לאקטיביסטית בקהילתה: באפריל 2015 הותקף חייל בשם דמאס פיקדה ללא סיבה על ידי שוטר וזוּכּה מכל אשמה הודות לתיעוד התקיפה. ההחלטה שלא להעמיד לדין את השוטר עוררה זעם בקהילה, שיצאה להפגין. "עמדתי בהפגנה בירושלים, פתאום הגיעו שוטרים על סוסים וחסמו את הכבישים. התחלנו לצעוד לכיוון בלפור, ופתאום הגיעו מכת"זיות וזרקו עלינו רימוני הלם. אמא שלי תמיד אמרה לי: 'את לא יכולה להגדיר את עצמך כאתיופית, כי התחנכת פה', אבל בהפגנה הזו הרגשתי שאני לא חלק מהחברה הישראלית. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת".
"בהולגאב רואים אותי כשחקנית ולא כאתיופית, בתיאטראות אחרים אני יכולה לקבל תפקיד של משרתת או של בחורה אתיופית. אני לא רוצה להיות גימיק"
מאז החלה נאני לפעול בנושאי שוויון בתחומי האוניברסיטה. "הבנתי שאם אני רוצה לעשות שינוי אמיתי, אני צריכה להשמיע את הקול של הקהילה שלי, ובחרתי לעשות זאת דרך התיאטרון". היא החלה לעבוד עם נוער בסיכון וצעירים מהקהילה האתיופית, ולהעלות הצגות העוסקות בנושאים לא קלים. "הקהל אומר לי: 'את מעלה נושאים קשים, אבל עם צחוק', ואני עונה: 'זה בסדר שאתם צוחקים, העיקר שהנושא עולה למודעות שלכם'".
לפני שלוש שנים הצטרפה נאני לתיאטרון הישראלי־אתיופי "הוּלגֶאב", שפירוש באמהרית הכל פתוח. "בהולגאב רואים אותי כשחקנית ולא כאתיופית, בתיאטראות אחרים אני יכולה לקבל תפקיד של משרתת או של בחורה אתיופית. אני לא רוצה להיות גימיק. הרעיון בהולגאב הוא לא לבדל את עצמנו כאתיופים אלא ליצור מצב שגם שחקנים שאינם ממוצא אתיופי ירצו להשתתף בתיאטרון, כי הוא שווה ערך".
לפני שנתיים נפטרה אִמה של נאני מסרטן. "לקראת הסוף היא לחצה עליי שאלך להופיע בהצגות שנקבעו לי והבטיחה שתחכה לי", היא נזכרת. "היא באמת חיכתה לי שאחזור, להראות לי שהכל יהיה בסדר וביקשה שנשחרר אותה מהעולם. אני מתאבלת עליה, אבל שמחה שהיא לא הייתה כאן כשאסף נעלם".
5 צפייה בגלריה
"רואים אותי כשחקנית ולא כאתיופית". בהצגה "האגדות של מתי ומתילדה", תיאטרון הולגאב
(צילום: משה מלכא)
טרגדיה: "חושדים שהייתה כאן התחזות"
ב־11 במרץ 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל, נעלם אחיה הצעיר של נאני, אסף, חייל משוחרר שעבד במפעל בעבודה מועדפת. כשהיה בן 12, התחבר עם נערים ממוצא רוסי ונדלק על השפה. כשעבד במכולת השכונתית גילה שהרבה דוברי רוסית לא מצליחים לקרוא את המידע על המוצרים. בזכות אמו של אחד החברים, שלימדה אותו, בגיל 14 כבר דיבר רוסית באופן שוטף. בהמשך כינה את עצמו "אתיורוסי" והפך לכוכב רשת ביוטיוב, בפייסבוק ובאינסטגרם.
"המטרה שלו לא הייתה להיות גימיק אלא לתרגם לאנשים", מספרת נאני. "ככל שהוא הפך למפורסם באשקלון, ואף כיכב באייטם בתוכנית 'הצינור', הסביבה שלו התחלפה. הוא התאהב בבחורה ממוצא רוסי וסיפר לי שהיא חולה וזקוקה לניתוח בחו"ל, והוא עוזר לה עם כספים. בהמשך סיפר לי ששימש כערב עבורה בהלוואה והסתבך עם האנשים הלא נכונים שדורשים שיחזיר את הכסף בדחיפות. שאלתי אותו איך הגיע למצב הזה, והוא אמר: 'אני לא יודע, אני מרגיש טיפש'. לקחתי הלוואה, נתתי לו כסף, וחשבתי שהעניין הזה מאחורינו".
בבוקר שבו נעלם אמר לאחותם הקטנה, "אני יוצא, אחזור בערב, בבקשה תכיני לי בגדים לעבודה", אך בערב לא שב ולא ענה לטלפון. "חשבנו שיצא למסיבת פורים ישר מהעבודה", אומרת נאני, "הייתה לנו הרגשה לא טובה, אבל לא רצינו להאמין לה". כעבור 48 שעות של המתנה מורטת עצבים פנתה המשפחה למשטרה. איכּוּן על מכשיר הטלפון שלו הוביל לשכונת עתיקות באשקלון. במקביל לחיפושים באזור זה נעשו ניסיונות למצוא את חברתו, אך אז התברר שהיא לא בארץ.
הרבה חברים שלו ממוצא רוסי השתתפו בחיפושים. זה היה הייחוד שלו, היכולת לחבר בין קהילות. אחי לימד אותנו שאפשר לחיות יחד, וזה מה שאני רוצה שיזכרו ממנו"
מודאגים, גייסו בני המשפחה מתנדבים לחיפושים. במקביל קיבלה המשפחה הודעות סותרות שלפיהן אסף נצפה באילת, בתל־אביב ובנתניה. אחיותיה, שגרו אז בבית, סיפרו על שיחות טלפונים שהגיעו הביתה, שבהן נשמעו רק נשימות מהעבר השני של הקו. "כשהוא נעדר הופיעו פרסומים עליו גם ברוסית וגם בעברית, כי כולם בקהילה הרוסית הכירו אותו. הרבה חברים שלו ממוצא רוסי השתתפו בחיפושים. זה היה הייחוד שלו, היכולת לחבר בין קהילות. אחי לימד אותנו שאפשר לחיות יחד, וזה מה שאני רוצה שיזכרו ממנו".
איפה הייתה חברתו?
"לא מצאנו אותה, וגם המשטרה לא הצליחה לאתר אותה. לא פגשנו אותה מעולם. בטלפון שלו נמצאו הרבה שיחות ממספר חסוי. יש לנו חשד שהייתה כאן התחזות, שמישהי ניצלה את תמימותו ורימתה אותו. אחרי מותו גילינו גם שהוא משך מחשבונו את כל משכורתו והעביר חלק מהסכום למישהי שהיה חייב לה כסף".
"מרגישה אשמה שלא הגנתי עליו"
שלושה ימים אחרי שנעלם, נמצא רכבו הנטוש של אסף. שלושה חודשים אחר כך מצא פקח של רשות הטבע והגנים גולגולת ליד מתקן טיהור מים באשקלון וקרא למשטרה ולזק"א. לאחר בדיקה במכון הפתולוגי התברר שזה אסף. לחצה של המשפחה להשלים את מציאת חלקי גופתו נתקל, לדבריה, באטימות. "כמה שאני מלומדת ומדברת בשפה עשירה, בתחנת המשטרה זלזלו באינטליגנציה שלי וזלזלו בי". חלפו עוד ימים אחדים עד שהמשפחה קיבלה אישור להביאו לקבורה. בהמשך הודיעה המשטרה למשפחה כי להערכתה מדובר בהתאבדות.
"כאחות גדולה יש לי תחושת אשמה על כך שלא הצלחתי להגן על אסף. את אחי לא אוכל להשיב לחיים, מה שאני כן יכולה לעשות הוא ללמד נערים על הסכנות שאורבות להם"
אבל מצאו חלקי גופה, זה לא נשמע כמו התאבדות.
"השוטרים אמרו שחיות בר מצאו את גופתו ופיזרו אותה בשטח. אנחנו יודעים שביום שאסף יצא מהבית הוא קיבל שיחת טלפון מחברתו, שביקשה עזרה כספית ואמרה לו לאן לבוא עם הכסף, אז זה לא נראה לי כמו התאבדות. בנוסף, אין סיבה שיגיד לאחותי, 'אני חוזר בערב, תארגני לי בגדים לעבודה', וייעלם. לפי התחושה שלי מישהו עשה לו את זה".
מה קורה כרגע עם החקירה?
"לפני יותר מחצי שנה הודיעו לנו שהתיק עבר לפרקליטות, שתחליט בעניין. עדיין לא קיבלנו תשובה לכאן או לכאן. המלחמה שלנו היום היא להוציא את האמת, להבין מה בדיוק קרה שם".
"אני כועסת על היחס שמשפחתי ואני קיבלנו ועל כך ששמים אותי בעמדה מתקרבנת, כאילו אני סתם מתלוננת. מהיום שעלינו ארצה אנחנו במאבק מתמשך, ואני שואלת: מתי המאבק הזה יסתיים?"
על מי את כועסת?
"על המערכת, על חוסר הידיעה שהייתי ועדיין מצויה בו, על היחס שמשפחתי ואני קיבלנו ועל כך ששמים אותי בעמדה מתקרבנת, כאילו אני סתם מתלוננת. מהיום שעלינו ארצה אנחנו במאבק מתמשך, ואני שואלת: מתי המאבק הזה יסתיים? מתי אוכל לשאול את עצמי שאלות אחרות? מתי אוכל להביא ילד לעולם בלי לפחד שיפגעו בו? כאחות גדולה יש לי תחושת אשמה על כך שלא הצלחתי להגן על אסף. את אחי לא אוכל להשיב לחיים, מה שאני כן יכולה לעשות הוא ללמד נערים על הסכנות שאורבות להם".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "אנו דוחים את הטענות על הסף. עם קבלת הדיווח על היעדרותו של אסף ברוק ז"ל נפתחה חקירה ביחידה המרכזית של מרחב לכיש, ובמסגרתה ערכו כוחות משטרה גדולים מבצעי חיפוש רבים תוך שימוש בכלל האמצעים העומדים לרשות המשטרה. בתום חקירה אשר שללה כל חשד לרקע פלילי להיעדרותו, הועבר התיק לתחנת אשקלון, שם המשיכו בחיפושים נרחבים אחריו עד אשר אותר ללא רוח חיים. נדגיש כי משטרת ישראל הקפידה לקיים קשר רציף עם משפחתו שהייתה מעורבת בכל ההליך החקירתי ובממצאים שאותרו עד השלמתה. משטרת ישראל משתתפת בצערה של המשפחה על אובדנה".
תקווה: "הבחירה באמנות אִפשרה לי להשמיע את עצמי"
השבוע אמור להעלות תיאטרון הולגאב את "סיפורי חול", הצגה ללא מילים, בבימויו של משה מלכא ובהשתתפותה של נאני, בבית הקונפדרציה בירושלים, בתיאטרון הפרינג' בבאר־שבע ובתיאטרון ענבל בתל־אביב (פרטים באתר ובעמוד הפייסבוק של בית הקונפדרציה). "הבחירה באמנות אִפשרה לי להשמיע את עצמי ולהיות מודל שלא היה קיים עבורי", אומרת נאני. "כנערה לא חשבתי שאני יכולה להיות מורה, משוררת, שחקנית ובמאית. כשאני רואה צעירים וצעירות אתיופים בקהל, זה מחזק אותי בדרך שלי".
האם יש סיכוי שתכתבי מחזה שקשור לאחיך ז"ל?
"אני יודעת שיום אחד זה ייכנס ליצירות שלי, כי היצירה מרפאת אותי. בינתיים מות אחי מתבטא ביצירות שבהן אני בוחרת לעסוק ובשירים שכתבתי".
מותר לשאול על זוגיות?
"כרגע אין לי. אחרי שנים מאוד קשות אני בתהליך של חיזוק העצמי שלי וריפוי הנפש. חברים שלי צוחקים עליי שאני נשואה לתיאטרון ולאקטיביזם. יש בזה מן האמת, אבל בסופו של דבר כל מה שאת רוצה זה לחזור לבית ולקבל חיבוק אוהב".
