"יש הורים שחושבים שאם הם יתגרשו, הם יהרסו לילדים את החיים - ואני אומרת ההפך: אם תראו לילדים שלכם שאתם מסוגלים לשבת לארוחה או לצאת לטיול, גם אם אתם כבר לא נשואים, הילדים יהיו בעננים, זה להבדיל מזוג שגר תחת קורת גג אחת אבל רב כל הזמן". על הדברים חתומה שלי דדון, בת 25 מטבריה, נשואה ואם לשתיים (ארבע ושנתיים), העובדת במוקד זימון תורים בקופת חולים.
לפני שבועיים שברה את הרשת כשהעלתה תמונה לקבוצת "סקסימאמא" בפייסבוק וכתבה: "הגבר מצד שמאל הוא בעלי. הגבר מצד ימין הוא הגרוש שלי. הילדה שעל הגרוש שלי היא של בעלי ושלי. הילדה שעל בעלי היא של הגרוש שלי ושלי. התמונה צולמה בטיול משפחתי יחד עם חברה שלי, שהיא בת הזוג של הגרוש שלי. מבולבלים? גם אנחנו..."
הפוסט התגלגל בין היתר לעמוד "הצינור", שם צבר ־6,700 תגובות, ולעמוד "סטטוסים מצייצים", שם קיבל עוד 1,370 תגובות."מטרת הפוסט הייתה להראות שאפשר להתגרש אחרת", מספרת שלי, "לטובת זוגות שחושבים להתגרש, אבל מוכנים לשים את עצמם בצד בגלל מה שהם חושבים שהוא טובת הילדים".
"כשמוריה הייתה בת חצי שנה עזבתי את הבית"
היא נולדה כשלי אלבחרי, בתם היחידה של מנהל מכירות בתחום היין ומנהלת חשבונות מיהוד, ומספרת שגדלה כילדת שמנת. בגיל 14 הכירה דרך חברים משותפים את אור פדלון המבוגר ממנה בשלוש שנים, והשניים הפכו לזוג. כשהייתה בת 17 הודיעו לה הוריה שהם מתגרשים. בתגובה ארזה שלי תיק והודיעה שהיא עוברת לגור עם אור אצל הוריו. "לא רציתי לבחור עם מי אני הולכת, אבא או אמא, ורציתי שהקשר עם אור יוביל לחתונה, אז פשוט עזבתי את הבית".
שלי: "כשהוריי הודיעו שהם מתגרשים לא רציתי לבחור עם מי אני הולכת, אבא או אמא, ורציתי שהקשר עם אור יוביל לחתונה, אז פשוט עזבתי את הבית"
והם הסכימו?
"הייתה התנגדות קלה. הם ניסו להסביר לי למה זה מוקדם מדי. הם רצו שאפתח את עצמי, שאבנה קריירה ולא שאשב בבית ואגדל ילדים. אבל הם ידעו שההורים של אור הם אנשים מאוד טובים שידאגו לי, והרשו לי לעבור. ההורים שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות, ואני אשמור להם חסד עד יומי האחרון. עד היום אני בקשר עם חמותי לשעבר, שהיא מבחינתי בכלל לא לשעבר".
היא השלימה תעודת בגרות מלאה, ואור התגייס לצה"ל. גם היא התגייסה ושירתה כנשקית בחיל החימוש, אך כעבור חצי שנה הוצע לה שחרור מוקדם מפאת תקנים מיותרים. בינתיים אור השתחרר והחל לעבוד במסגרייה של אביו. זמן קצר אחר כך, כשהייתה בת 19, נישאו שלי ואור בחתונה ענקית ומפוארת. הוריה של שלי, שאינם בקשר מאז גירושיהם, הגיעו בנפרד ולא דיברו. "ייאמר לזכותם שהם התעלו על עצמם בשבילי, עמדו יחד בקבלת הפנים ונכנסו יחד איתי לחופה", היא נזכרת, "מי שבא מבחוץ לא היה יכול לדעת שהם גרושים".
שלי: "הייתי ילדה עם ילדה, רציתי צוּמי, כבר לא יכולתי לבלות עם חברות. הכל נהיה סיזיפי, מלחיץ וסוגר. אור לא ראה את המצוקות שלי, ואני לא שופטת אותו, הוא היה עסוק בפרנסה"
אחרי החתונה המשיכו שלי ואור להתגורר אצל הוריו של אור. חודש לאחר החתונה היא הרתה. "כשחברות שלי התלבטו אם לנסוע לתאילנד או למיאמי, אני התלבטתי איפה ללדת", היא צוחקת. בשבוע ה־34 להריונה סבלה מדימומים וחשה צירים. רופא שבדק אותה במיון יולדות אמר לה כי ראשה של העוברית גדול מדי והדופק אינו סדיר, הזהיר מפני מומים והציע לסיים את ההיריון כלידה שקטה. "דבריו כנראה נועדו למנוע תביעה בגין רשלנות רפואית", אומרת שלי, "אבל לנו היה ברור שהכל בידי שמיים והלכנו משם".
כעבור שבוע וחצי, בעודם מבלים עם חברים, חשה שלי בירידת מים. בהגיעם למיון החלו דברים להסתבך – ושלי נשלחה לניתוח קיסרי בחירום. התינוקת נקלעה למצוקה ושהתה שלושה שבועות בטיפול נמרץ. שלי ואור, שקראו לה מוריה, על שם סבתה האהובה של שלי, מרים ז"ל, לא משו ממיטתה. אחרי שהתינוקת התאוששה והשתחררה מבית החולים, שלי ואור עברו לדירה משלהם, ושלי החלה לעבוד בקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים של משרד הביטחון. "זו הייתה הפעם הראשונה שגרנו לבד וניהלנו משק בית", משחזרת שלי, "ושם התחילו הבעיות. אור קיבל את העסק של אבא שלו והיה צריך להוכיח את עצמו, לא ישנתי בלילות בגלל התינוקת, היה לחץ כלכלי ונפשי, לאט־לאט המשיכה והאהבה הרומנטית דעכו, והפכנו לשותפים לדירה. הייתי ילדה עם ילדה, רציתי צוּמי, כבר לא יכולתי לבלות עם חברות, כל יציאה מהבית נעשתה מורכבת. הכל נהיה סיזיפי, מלחיץ וסוגר. אור לא ראה את המצוקות שלי, ואני לא שופטת אותו, הוא היה עסוק בפרנסה ובאחזקת הבית והמשפחה. הרגשתי שאם אשאר, הקשר בינינו יגיע למקומות מכוערים, ולא חשבתי שאפשר להציל את הזוגיות שלנו. כשמוריה הייתה בת ארבעה חודשים אמרתי לאור בפעם הראשונה שאני רוצה להתגרש, וכשהיא הייתה בת חצי שנה לקחתי אותה, עזבתי את הבית ועברתי לאבא שלי".
"לא רציתי להתגרש כמו הוריי שנמצאים בנתק"
לתהליך הגירושים גייסו השניים עורכת דין משותפת. "ישבנו מולה עם מוריה, צוחקים, מספרים דאחקות", משחזרת שלי, "והיא אומרת לנו: 'ראבק, למה אתם מתגרשים?'. ענינו לה שעדיף לסיים את זה עכשיו, כי אם היינו מחכים עוד שנה, היא הייתה מתבקשת לייצג רק אחד מאיתנו בגירושים מכוערים. לא רציתי להגיע למצב של הוריי שמצויים בנתק מוחלט. העדפנו לסיים את זה בצורה מכבדת". אור מוסיף: "הבנתי שאנחנו לא טובים כבני זוג, ושאם נתגרש נוכל להיות חברים טובים. לא היינו מגיעים לרמת החברות הזו כשאנחנו נשואים. התגרשנו כדי להשיג את התוצאה המיטבית עבור הילדה שלנו".
"ישבנו מול עורכת הדין עם מוריה, צוחקים, מספרים דאחקות", משחזרת שלי, "והיא אומרת לנו: 'ראבק, למה אתם מתגרשים?'. ענינו לה שעדיף לסיים את זה עכשיו, כי אם היינו מחכים עוד שנה, היא הייתה מתבקשת לייצג רק אחד מאיתנו בגירושים מכוערים"
חודש לאחר קבלת הגט, כשהיא בת 20 וחצי, התקשר אליה לעבודה חייל משוחרר בשם שלומי דדון כדי לברר לגבי מענק שהיה אמור לקבל, "והשיחה זרמה כאילו אנחנו מכירים שנים. הוא סיפר לי שהוא חרדי לשעבר, בן 29 שיצא בשאלה. חברה לעבודה קלטה שאני מדברת ומצחקקת איתו כמו שלא דיברתי עם אף אחד אחר. היא עשתה דבר שהיה אסור עלינו במפורש וסימסה לו מהטלפון שלי. באותו ערב התחלנו לדבר, שיחה של שעות".
אמרת לו שאת גרושה עם ילדה?
"רק אחרי יומיים־שלושה, כשהוא הציע להיפגש. כתבתי לו: 'שכחתי לציין פרט קטן: אני גרושה עם תינוקת'. הוא ענה: 'נו ו...?'. כתבתי: 'אם אתה לוקח אותי באופן רציני אתה מקבל פה עסקת חבילה, הכל כלול'. הוא לא התרגש. אחרי כמה ימים נפגשנו והייתה לנו שיחה מדהימה. שיתפתי אותו בחיים שלי, והוא סיפר איך גדל בבית חרדי עם עשרה אחים, יצא בשאלה, עקר לאילת, כלכל את עצמו מגיל צעיר והיה חייל בודד. חזרתי מהדייט עם פרפרים בבטן, צלצלתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה: 'מצאתי את בעלי השני'".
שלי ושלומי המשיכו להיפגש על בסיס יומיומי, וכעבור שבועיים, כששלי הרגישה שהקשר הולך לכיוון רציני, הכירה לו את מוריה. "היא פשוט ניגשה אליו ברגע שנכנסנו, כאילו כבר הכירה אותו! זה קנה אותי שהילדה שלי הולכת אליו מרצון ומשחקת איתו". שלושה ימים לאחר מכן עברו שלי ומוריה לביתו של שלומי בבת־ים. "נכנסתי לבית וראיתי שהוא צבע חדר בוורוד ותלה מדבקות", היא נזכרת, "בכיתי מהתרגשות".
המעבר למגורים משותפים אישר לשניהם שחתונה באופק. "שלומי צלצל לאמו, החרדית, ואמר שהוא רוצה להתחתן איתי ושאני חילונית וגרושה עם ילדה. היא אמרה: 'מה חסר לך בחיים?'". זה לקח עוד חודשיים, עד ששלומי אמר לשלי: "'בואי ניקח את אבא שלך ואת מוריה וניסע להוריי בטבריה".
ונסעתם?
"כן. למרות שלא ידעתי מה לעשות. אבא שלי מקועקע מכף רגל ועד ראש וגם לי יש קעקועים. איך נבוא ככה לבית חרדי? התלבשתי הכי צנוע שיש לי, בשמלה ארוכה, אספתי את השיער, סידרתי את השרוולים מתחת למרפקים. בבית היו המון אחים, המון ילדים, פשוט טירוף. אבא שלו חרדי לובש שחורים ומזוקן, אמא שלו עם כיסוי ראש, ושניהם קיבלו אותנו בצורה הכי יפה שיש. זה היה מפגש מושלם שהפתיע אותי לטובה".
איך את מסבירה את השינוי בגישה?
"היא אהבה את זה שבאתי צנועה, והיא אישה מאוד מקבלת ומכילה, היא גם קיבלה חברות קודמות של שלומי שהיו חילוניות. היא שיחקה עם מוריה, ויצא לה: 'בואי, סבתא תביא לך חטיף'. באותו רגע התאהבתי בה. אמרתי לשלומי: 'אני מבינה מאיפה אתה אדם כזה טוב'".
שלי: "קורה שאני נכנסת הביתה, ואור ושלומי יושבים עם קפה וסיגריה. זו תמונה שאני צריכה לצלם, כי אנשים לא מאמינים לי"
איך אור הגיב כששמע שהכרת מישהו?
"אחרי חודשיים בבת־ים החלטנו לעבור לפתח־תקווה. הגענו עם ההובלה כשאור בדיוק הגיע לקחת את מוריה - ושלומי עמד להעלות ספה לדירה. אור, שלא מכיר את שלומי, עצר את האוטו ועזר לשלומי עם הספה. הייתה ביניהם כימיה מטורפת".
בשלב זה היחסים בין אור לשלי החלו דווקא לקרטע: "אור כבר התחיל לצאת לדייטים, ואני עדיין ציפיתי שהוא יעמוד דום כשאני צריכה משהו", מודה שלי. "אין ספק שרציתי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". אחרי חודשיים של יחסים קורקטיים, שלומי הושיב את שלי לשיחה בעניין אור: "שחררי אותו. כמו שאת התקדמת, גם לו מגיע להתקדם". שלומי גם הזמין את אור לשתות קפה או לאכול משהו בכל פעם שבא לקחת או להחזיר את מוריה. "גם היום קורה שאני נכנסת הביתה ושניהם יושבים במרפסת עם קפה וסיגריה, זו תמונה שאני צריכה לצלם, כי אנשים לא מאמינים לי", צוחקת שלי.
"מוריה קוראת 'אבא' גם לאור וגם לשלומי"
ביום ההולדת הראשון של מוריה פגשו בני משפחתו של אור את שלומי. לדברי שלי, "אמא של אור התלהבה משלומי כשראתה איך הוא דואג למוריה. בשלב זה מוריה התחילה להגיד אבא גם לאור וגם לשלומי. אחרי שהתייעצתי עם פסיכולוגית ילדים, הבנתי שאין טעם להילחם בזה. היום שניהם מגיעים לכל מסיבה בגן, ומוריה מתגאה שיש לה 'שני אבא'. שאלתי את אור אם זה מפריע לו, והוא ענה: 'הוא מטפל בה כמוני, הוא מגדל אותה. שחררי את זה'".
עברת במהירות שיא מפרק א' לפרק ב'. לא היה לך זמן לבד. לא רצית להתאוורר קצת?
"לא עניין אותי לצאת עם עוד בחורים. מאוד רציתי תא משפחתי, כנראה כי התא המשפחתי שלי התפרק כשהייתי בת 17".
בנובמבר 2018, חמישה חודשים לאחר היכרותם, כשהיא בתחילת היריון, נישאו שלומי ושלי בחתונה גדולה, בהפרדה מלאה. חודשיים לאחר החתונה הם עברו לטבריה כדי להיעזר באמו של שלומי ולהוזיל את עלות המחיה. טוהר, בתם, היא בת שנתיים.
איך אור קיבל את זה שאת עוברת לטבריה?
"אני לא נוהגת, אז שלומי התחייב בפני אור שיביא את מוריה לסוף שבוע מדי שבועיים. ייאמר לזכותו של שלומי שהוא עושה את הנסיעות האלה גם בלילות וגם בגשמים, ולא מוותר על הזמן של מוריה עם אור".
שלומי, יש מי שיגידו שאתה פראייר.
"יש לי חברים גרושים שאמרו לי, 'מה אתה עושה?'. עניתי להם, 'הכל בסדר. כל זמן שלי עם מוריה עושה לי טוב'. רציתי לעזור לאור כדי שיוכל להתקדם בחיים, להמשיך הלאה. אחרי שנתיים סיכמנו שאני מביא את מוריה והוא מחזיר".
מי שהפכה את משולש שלי־אור־שלומי לריבוע היא אינה קלינק, רווקה בת 27, מנהלת תפעול בחברה לפירוק מכולות. "הכרתי את אור עוד לפני שהוא התחיל לצאת עם שלי. היינו ידידים ואחר כך הקשר התנתק", היא מספרת. לפני שנה וקצת לקחתי את האוטו לתיקון באזור התעשייה, ופתאום ראיתי אותו עומד לידי, גבר נאה עם חיוך מקסים. הוא סיפר שהוא גרוש עם ילדה והזמין אותי לקפה במסגרייה. הוא יצא אז עם מישהי, אז רק פטפטנו. אחרי כמה זמן הוא נפרד מהבחורה, התקשר, ומשם הדברים זרמו. החברות שלי היו בהלם מכך שאני מקבלת את זה שהוא גרוש עם ילדה, אבל מבחינתי זה מי שהוא. אחרי שלושה חודשים פגשתי את מוריה, והיא רצה אליי בפארק כאילו שהיא מכירה אותי. הילדה הזו היא קסם!".
ומה לגבי נוכחות גרושתו בחייו?
"אור אמר לי מהרגע הראשון שהוא בקשר סבבה עם גרושתו ושהוא מקווה שגם אני אהיה סבבה איתה. כשהכרתי אותה ראיתי שאין לי מה לדאוג. להפך. כשאור ואני נפרדנו היא תפסה את שנינו ואמרה: 'אתם עושים טעות'. אחרי שבועיים היא תחמנה אותנו להיפגש באקראי. דיברנו על הכל והחלטנו לחזור".
אינה, בת הזוג של אור: "כשאור ואני נפרדנו, שלי אמרה: 'אתם עושים טעות'. היא תחמנה אותנו להיפגש באקראי, והחלטנו לחזור"
בחודש יולי האחרון החלה החבורה, המונה כעת שש נפשות, לטייל יחדיו בימי שישי. התמונה שהעלתה שלי בפייסבוק, של שלומי ואור, כשמוריה וטוהר על כתפיהם, צולמה בגן החיות התנ"כי בירושלים. "פתאום קלטתי שאור נותן יד לטוהר, שהיא הילדה של שלומי, ושלומי נותן יד למוריה, שהיא הילדה של אור, והם הולכים בשלווה ובנחת. אמרתי להם שאני חייבת לצלם את זה, והם העלו את הילדות על הכתפיים. תוך כמה שעות הטלפון שלי כמעט קרס מרוב הודעות, קיבלתי פניות מנשים שחוות גירושים מכוערים ומכאלה שמפחדות להתגרש, ושלומי קיבל הודעה מגבר שלא ראה את הילד שלו כמה שנים בגלל שגרושתו בפרק ב'. אנחנו עונים לכולם. זה קורע לנו את הלב".
היו גם תגובות לא נעימות. שלומי, כתבו לך "איך אתה מבלה עם גבר שהיה עם אשתך?"
"זה לא מפריע לי. אני לא מסתכל על העבר אלא על ההווה והעתיד. אור ואני חברים טובים, ואל תשכחי שאני מגדל את הילדה שלו".
שלומי: "כתבו לי, 'איך אתה מבלה עם גבר שהיה עם אשתך?'. זה לא מפריע לי. אור ואני חברים טובים, ואני מגדל את הילדה שלו"
מוסיפה שלי: "הייתי רוצה לעזור לנשים וגברים בתהליכי גירושים, ולכאלה שסובלים מנתק אחרי גירושים, מתוך תחושת שליחות, בהתנדבות. אני מאמינה שכל עוד לא מדובר במצב קיצוני של אלימות, בעזרת תקשורת טובה אפשר להתגבר על כל מכשולי הכסף והכבוד. גירושים טובים יוצרים בסיס טוב יותר להמשך החיים. אפשר לפרק בית בלי להרוס את כולם בדרך, בלי מריבות ובלי לגרום לילדים תסכולים. כשמערכת היחסים עם האקס תקינה, הכל יותר קל, יש יותר גמישות והבנה - והילדים זוכים. אתם אולי מפרקים בית אחד אבל מקימים שני בתים מאושרים".
"אני לא מעודד גירושים", מחדד אור, "אפשר להימנע מזה, אבל אם כבר הגעתם לשם אפשר לעשות את זה בלי מלחמות מיותרות. זה לא חייב להיות שחור או לבן, יש אפשרויות באמצע – ומי שירוויח מזה יהיו הילדים וכל הסביבה".
