בזמן שהורים רבים היו בחל"ת או עבדו מהבית בתקופת הקורונה, לקצינת המג"ב, פקד שפרה בוכריס (42), היה ברור שלה אין פריווילגיה כזו. עשרת הילדים שלה (שבע בנות ושלושה בנים), הגדולה בת 19 והקטנה בת שנתיים, נאלצו להסתדר לבד כשאמא השתתפה במרדפים אחרי עבריינים או עלתה על מסוקים משטרתיים כדי לאתר חממות סמים בנגב.
"הילדים הגדולים נכנסו לעניינים והם עוזרים לי", היא מסבירה. "הנה, אני מתראיינת עכשיו והם מתקתקים ארוחת ערב. בקורונה הגדולים עזרו בשיעורים לקטנים. הייתי חוזרת, והבית היה שטוף, עם עוגיות בתנור, ואני קיבלתי קפה עם קצף. הם הפתיעו אותי כל פעם מחדש".
ב־20 השנה האחרונות מפקדת בוכריס על גזרת רמת נגב במג"ב, מועצה אזורית שמשתרעת על שטח עצום ומספקת לא מעט עבודה לכוחות השיטור: פריצות לבתים, גניבות חקלאיות, בריונות של נהגים שמשתוללים בכבישים ומשחיתים שדות חקלאיים, וכאמור, גם חממות סמים רבות. מאז שנבנתה החומה על גבול מצרים, הברחות הסמים מהגבול הדרומי פחתו, והתושבים המקומיים, לדברי שפרה, בהם גם בדואים, מחפשים פתרונות יצירתיים. רק בשנת 2020 אותרו ונשרפו כ־600 חממות סמים, בסיוע מאסיבי של יחידות מג"ן (מודיעין גבולות נגב) במשטרת מרחב הנגב והמחוז הדרומי.
שפרה: "בקורונה הגדולים עזרו בשיעורים לקטנים. הייתי חוזרת, והבית היה שטוף, עם עוגיות בתנור, ואני קיבלתי קפה עם קצף. הם הפתיעו אותי כל פעם מחדש"
הציונות אצלה בדם, והמושג חלוציות אינו מליצי כשמדובר בה ובבעלה, אמיתי, מהנדס בניין במקצועו, שהיו ממקימי "מרחב־עם", יישוב קהילתי דתי ליד שדה־בוקר. בשנים הראשונות חיו בקרוון, וכאן נולדו עשרת ילדיהם: חירות, חיילת (19), מעיין, תלמידה באולפנה בירוחם (18), אורי, תלמיד תיכון (16), התאומות הדס ויעל, תלמידות באולפנה בירוחם (14 וחצי), יוחאי (12 וחצי), יונתן (10), דניאל (8), שקד (5) ויובל בת השנתיים. "סגרנו את הבסטה", הודתה שפרה לאחרונה.
שפרה נולדה בבית־אל למשפחת גינזבורג, שעלתה מרוסיה, אחת משלושה ילדים של מורה לאנגלית ורופא קרבי, ששירת בצנחנים. "הוריי חזרו בתשובה קצת לפני שנולדתי", היא משחזרת. "אמי לקחה באוניברסיטה קורס יהדות, ומשם הדברים התגלגלו. גדלתי בבית דתי, ואולי לא קראנו לזה פמיניזם אז, אבל ההורים האמינו בי. אני מנסה להנחיל את הביטחון הזה לילדיי".
כנערה למדה באולפנה, אבל בשלב מסוים החליטה לעזוב לטובת עבודה ברפת של הקיבוץ הדתי מגדל־עוז שבגוש עציון. כשקיבלה צו ראשון התגייסה בעקבות אביה לשירות קרבי ועשתה מסלול של קצונה במג"ב. בגיל 20, כקצינה צעירה, הכירה את בעלה. גם הוא עושה קריירה תובענית, אבל "בבית הוא לא עושה כלום, הוא השייח'", היא צוחקת.
"בתחילת ההיריון השני היה אימון שטח פתוח, ולי היה תור לאולטרסאונד ראשון. מצאתי את עצמי עולה ויורדת מהשטח עם החיילים, ואחרי האימון הלכתי לבדיקה. כשחזרתי הביתה גיליתי שיש לי דימום. הרופא שאל, 'מאיזו פעילות חזרת?'.
במהלך תשעת ההריונות שלה (אחד עם תאומות, כאמור), היא לא עצרה לרגע, השתתפה בכל הפעילויות המבצעיות, גם אם לפעמים נאלצה להוריד הילוך. "בתחילת ההיריון השני היה אימון שטח פתוח, ולי היה תור לאולטרסאונד ראשון. הייתי אחת הקצינות האחראיות באימון, היה חם, מצאתי את עצמי עולה ויורדת מהשטח עם החיילים, ואחרי האימון הלכתי לבדיקה. כשחזרתי הביתה מהרופא גיליתי שיש לי דימום. טסתי אליו חזרה, וכל הדרך בכיתי לאבא שלי בטלפון. הרופא שאל, 'מאיזו פעילות חזרת?'. עניתי: 'בקטנה, רק עליתי 50 פעם עם ציוד מלא בחום כבד על הר'. הוא אמר: 'את לא יכולה להמשיך לעשות את זה'. הבנתי שאני צריכה להיזהר יותר. בפעם אחרת השתתפתי במרדף אחרי עבריינים על הר ב־40 מעלות חום, בחודש חמישי".
לא הבת של
התפוח לא נפל רחוק משדה הקרב. לאחרונה הפכה חירות הבכורה ללוחמת ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. מדובר ביחידה מעורבת של בנים ובנות, כולם מבצעים יחד את אותן המשימות. את הריאיון הזה, הראשון בחייה, היא מקיימת בטלפון במהלך מסע רגלי של עשרה קילומטר, כשמדי פעם משתבשת הקליטה. מהות התפקיד של לוחמי היחידה הוא לשמור על הסדר ועל הביטחון ביהודה ושומרון ובדרום הארץ ולהגן על אזרחים בסיטואציות מורכבות, שבהן יכול להיווצר חיכוך בין אוכלוסייה פלסטינית לישראלית. כשהחלה את תהליך המיון לשירות בצה"ל, לא היו לה תוכניות מיוחדות לשרת כלוחמת בצבא, עד שקיבלה טלפון מיחידת החילוץ וההצלה. "אמא הייתה לידי כשהתקשרו אליי, ובהחלטה של שנייה אמרתי להם, 'אוקיי, אלך על זה'".
מה אמא ייעצה לך לעשות?
"היא אמרה לי, 'תעשי מה שאת בוחרת ורוצה לעשות'. אבל עצם זה שהיא מפקדת לוחמת במג"ב, נתן לי השראה. אף אחד לא הופתע מהבחירה שלי".
את הלם הימים הראשונים ביחידה היא זוכרת היום בחיוך. "לא באתי עם כושר גופני", היא מודה. "לא נעים להגיד, הייתי ממש על הפנים. בהתחלה הייתי בשוק, לא הבנתי מי נגד מי ומה רוצים ממני, אבל קלטתי את הדברים די מהר. היום בריצה יש לי תוצאה מהירה בחמש דקות ממבחן הבר־אור (מבחן הכושר הצבאי, אמ"ר) הראשון שלי".
חירות: "לא באתי לצבא עם כושר גופני. לא נעים להגיד, הייתי ממש על הפנים. אבל היום בריצה יש לי תוצאה מהירה בחמש דקות ממבחן הבר־אור הראשון שלי"
בקרוב אחותה הצעירה, מעיין, תתגייס למג"ב. "לחירות המלצתי לא ללכת למג"ב, למרות שאני מאוד אוהבת את החיל הזה", אומרת שפרה, "כי חששתי שהיא לא תצליח לעשות את הנתק ממני". מעיין נחושה להוכיח שהיא בזכות עצמה. אני לא אמנע את זה ממנה למרות שאני מעריכה שיזרקו לה הערות, 'את הבת של'. אנחנו חיל קטן וכולם מכירים את כולם.
"אגב, גם אחותי הייתה לוחמת מג"ב אחריי, אבל כשהיא הגיעה אני כבר הייתי בוכריס ולא ידעו שאנחנו אחיות. פעם אבדו לה שלוש שמיכות צמר, כנראה נגנבו לה. האפנסאי צעק עליה, ואני בדיוק עברתי וצעקתי לו, 'תדאג לאחותי!'. האפנסאי נרגע. זה עוזר שיש לך אחים גדולים בסיטואציות כאלה".
עם היד על ההדק
לאם ולבתה יש דעה מגובשת על סוגיית השירות של נשים בתפקידי לוחמה קרביים. "כשמדברים על חשש שטייסות ייפלו בשבי, למשל, אני בתחושה, שלנו כמדינה, יהיה קשה מאוד להכיל את זה", אומרת שפרה. "אבל אישה שהחליטה ללכת לתפקיד לוקחת את הסיכון. אף פוליטיקאי או רב לא יכולים להגיד לה אם היא ראויה.
"עליי כבר העבירו ביקורת ואמרו, 'איזו דוגמה את נותנת לבנות דתיות', וכשפיזרתי הפגנות חרדים בעבר קראו לי 'שיקסע' ונעלבתי. אבל אם אישה דתייה רוצה לשרת כלוחמת, אין סיבה שלא תהיה לה אפשרות לעשות את זה".
שפרה: "עליי כבר העבירו ביקורת ואמרו, 'איזו דוגמה את נותנת לבנות דתיות', אבל אם אישה דתייה רוצה לשרת כלוחמת, אין סיבה שלא תהיה לה אפשרות לעשות את זה"
חירות: "את רוב תפקידי הלחימה אנחנו יכולות לעשות טוב כמו הבנים. לא הייתי מגיעה לתפקיד כזה אם לא הייתי חושבת שאני טובה בו. אני יכולה לעמוד לפעמים 12 שעות, יותר מכל גבר בעמדה, ולא אעשה את זה פחות טוב לשנייה. בשגרה של לוחמים אין הבדל בין תפקידי נשים לגברים, גם אם הגברים נראים יותר מאיימים וקשוחים".
ובכל זאת מדובר באתגרים פיזיים לא פשוטים.
"נכון שמבחינה פיזית הרבה פעמים לבנות יותר קשה כי יש לנו פחות כתפיים, ואין דרך לשנות את הביולוגיה. אם את צריכה, למשל, לסחוב אלונקה או נשק כבד, אין מה לעשות, זה יותר קשה והרגליים כואבות וגם הגב. יש בנים שיכולים להרים משקל כבד פי חמישה מזה שלוחמת מסוגלת להרים, אבל בסופו של דבר הכל בראש. יש משימות שהחייל הכי חזק בפלוגה שלי, שהוא 1.90 מטר ועם שרירים מפה ועד הודעה חדשה, יכול להפסיק באמצע, ולעומתו הלוחמת הכי צנומה וקטנה, שלא רצה הכי מהר, תמשיך עד הסוף".
אילו תכונות לוחמת צריכה?
"בעיקר לא להתבכיין. להיות לוחם זה להיות מוכן לעשות הכל בשביל החברים שלך, אפילו לחטוף בשביל אחד מהם כדור".
שפרה: "להיות לוחם ומפקד טוב זה לא רק לעבור בוחן מסלול. זה לדעת להוביל אנשים ולהילחם נכון. ברור שאני חייבת להיות בכושר ולא סמרטוט. אני צריכה לדעת להגיב אם מישהו מתנפל עליי, אבל מה שבסוף מנצח זה האופי, המוטיבציה, כוח הרצון - גדלות הרוח. זה לא עניין של מגדר. בהכשרות שלי הייתי מאגיסטית ורצתי קדימה עם אפוד וציוד. עשיתי דברים שגברים לא עשו".
האם יש מתח מיני ביחידה שבה משרתים בנים ובנות יחד?
"קשרים זוגיים הם משהו שקיים וקשה להימנע ממנו, אבל הנושא הוא טאבו בדרג הפיקודי. מפקד לא יכול לצאת עם חיילות שלו. מ"פ לא יצא עם הסמ"פ או מישהו מהסגל שלו, מעליו או מתחתיו".
חירות: "מבחינתי זה פחות רלוונטי כי אני דתייה, אבל זה אפשרי, כי אלה האנשים הכי קרובים אלייך בעולם. לפעמים הם כמו אחים שלך ולפעמים יש התאהבות. בסוף ההתנהלות חברית, ולכן גם דברים קורים".
מה הכי קשה בשירות ביחידה כמו שלך?
"מצד אחד יש שגרת שמירות שחוזרת על עצמה, ומצד שני אנחנו חייבים להיות דרוכים כל רגע לקראת האירוע הבא. לוחמים ולוחמות ביחידה צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש בכל רגע נתון, עם היד על ההדק לקראת פיגוע, מטען חבלה, דקירה, ירי וגם אירועים הדורשים חילוץ".
באילו אירועים כבר הספקת להשתתף?
"עוד לא קרה אירוע גדול ומשמעותי שסוקר בחדשות, אבל יש זריקת אבנים ובקת"בים (בקבוקי תבערה, אמ"ר) שנזרקים על צירים שבהם אנחנו שומרים. לפעמים אנחנו צריכים להגן על חרדים שרוצים להיכנס לקברים של יהושע בן נון וכלב בן יפונה בכפר הפלסטיני כיפל־חארת', צפונית־מערבית לאריאל. זה כפר עוין. לפני הקורונה הכניסה אליו הייתה עם אבטחה מסודרת. בתקופה האחרונה אנשים נכנסים לשם על דעת עצמם, ואנחנו צריכים לשמור עליהם.
"היה גם פיגוע דקירה של חיילת לא רחוק מהמקום שבו ביצעתי תעסוקה מבצעית. המפקד נטרל את המחבל והרג אותו. זה הכניס את הגזרה למצב כוננות שאנחנו פחות מכירים. הצוות שלנו נכנס לבית של המחבל, והכניסה לכפר הייתה מזעזעת, בלגנים וצמיגים בוערים".
חירות: "הסמ"פ שלי היא אישה שמובילה מעצרים. הרבה פעמים היא נכנסת ראשונה פנימה לבית שבו מבוצע מעצר, והלוחמים מאחורה"
ביצעת מעצרים?
ב־90% מהמעצרים שאנחנו מבצעים נכנסת גם לוחמת, כי רק אישה יכולה לעשות בידוק של אישה אחרת, לפי חוקי הצבא. הסמ"פ שלי היא אישה שמובילה מעצרים. הרבה פעמים היא נכנסת ראשונה פנימה לבית שבו מבוצע מעצר, והלוחמים מאחורה".
עד משבר הקורונה הגיעה חירות בכל 21 יום לסוף שבוע בבית. בשנה האחרונה היא סגרה לעתים אפילו 42 יום בבסיס. בפסח הגיעה לחגוג את ליל הסדר עם משפחתה. "אני מתרגשת, הרבה זמן לא ראיתי את הבית", אמרה לי בשיחה מהאוטובוס בדרכה הביתה.
בלי בייביסיטר
כששואלים את שפרה איך היא מצליחה לתחזק קריירה כל כך תובענית בשילוב עם גידול של עשרה ילדים, היא עונה בחיוך: "את יודעת, לא נולדתי עם עשרה ילדים, הם נולדו בהדרגה. החוכמה היא באיזונים. אף פעם לא לקחתי בייביסיטר, אבל עיגלתי פינות בדברים אחרים. למשל, הייתי יושבת להיניק ואז רואה אבק על המזגן ומתעצבנת. עם הזמן הבנתי שאולי הבית לא יהיה נוצץ כמו שאני רוצה, אבל אני אשב עם הילדה ואקריא לה סיפור. החלטתי על טקסים קטנים. כשאני חוזרת הביתה אנחנו עושים חיבוק מרפא, אמא וילד של 25 שניות, אני עוברת מהקטנה ועד הגדולה. טקס שלא לוקח יותר מחצי שעה, שבה אני מרוויחה הרבה חיבוקים. האם שילמתי מחיר? כן. החבר'ה הגברים שעשו איתי קורס קצינים לפני 20 שנה נמצאים בדרגות יותר גבוהות ממני, אבל היה לי חשוב להקים יישוב בנגב וגם משפחה, ואני שלמה עם עצמי לגמרי, גם אם יש לפעמים צביטה".
חירות, איך זה לגדול עם אמא שכל כך מחויבת לתפקיד שלה?
"תמיד ידעתי מה אמא עושה והייתי גאה בה, אבל כשהיינו ילדים צעירים זה לא שהיא באה הביתה ושיתפה 'הייתי במרדף היום'. פעם אמא הוקפצה לאירוע בשבת, וחשבתי לעצמי, היי, אתם לוקחים את אמא שלי גם בשבת? והיה יום אחד שאמא חזרה מאוחר, אחרי שהוקפצה לאירוע של מישהו שהתאבד באחד היישובים לידנו. כשהיא חזרה, בלילה, היא נכנסה להתקלח ותוך כדי הקפיצו אותה לאירוע נוסף של לידה במד"א, כי היא גם כוננית של מד"א בזמנה החופשי. הסתכלתי על זה מהצד וחשבתי שהלוואי שכל אישה הייתה יכולה לשלב את המקצוע שלה עם הבית כמו אמא".
שפרה: "כשאני חוזרת הביתה אנחנו עושים חיבוק מרפא אמא־ילד של 25 שניות, אני עוברת מהקטנה עד הגדולה"
מסר לבנות שעומדות לפני גיוס?
חירות: "השירות שאני עושה הוא חוויה יוצאת דופן. היום אני הרבה יותר בוגרת ממה שהייתי לפני השירות. הכרתי אנשים שלא הייתי מכירה בשום מקום אם לא הייתי ביחידה הזו בצבא. חשוב לי לומר לבנות, אתן יכולות ומסוגלות לא פחות מבנים".
שפרה: "לוחמה זה תפקיד שלא הייתי מפספסת בחיים. לבנות אני כמעט תמיד ממליצה, 'אם יש לך את זה, עופי על תפקיד לוחמת'. זה לא קל, ולא בכל יום יש אירוע גבורה, אבל זה שירות שלא תחווי בשום מקום אחר".
