כשאן קונופני נפרדה מבעלה לפני שנתיים ועברה עם הילדים לדירה חדשה, חברה טובה הביאה לה ערכת טיהור להדליק בבית החדש ולבקש מהיקום דברים טובים עבור עצמה. קונופני, דוגמנית ושחקנית (בעבר "מלכת החן" בתחרות מלכת היופי 96', כתבת בגיא פינס וקומיקאית ב"ערב טוב עם ליאור שליין"), שבחרה להתמסר לבית ולילדים במשך יותר מעשור, הבינה שהרעב לבמה ולמצלמה חזר - ובגדול. כשעברה בין החדרים צעקה "אני רוצה!".
מאיפה זה בא?
"אחרי שסגרתי את הפרויקט הזה שנקרא נישואים, והתפצלנו לשני בתים, הרגשתי עוצמה", היא מספרת. "השנים הראשונות של הילדים קריטיות בעיניי, ומרצון החלטתי להיות רק בזה. אבל הילדים המדהימים שלי כבר גדולים, ופתאום קיבלתי כוח וחזר לי הרצון לעשייה. חזרתי לשאול את עצמי מה בא לך עכשיו, מה מתחשק לך? כשעברתי בין החדרים וחשבתי מה אני רוצה, התשובה הייתה שבא לי הכל - הצלחה, צמיחה ואושר. וגם זוגיות ואהבה. אני רוצה, תביאו'".
"השנים הראשונות של הילדים קריטיות בעיניי, ומרצון החלטתי להיות רק בזה. אבל הילדים המדהימים שלי כבר גדולים, ופתאום קיבלתי כוח וחזר לי הרצון לעשייה"
כנראה מישהו שמע אותה. בימים אלה היא מככבת בסרט "בגידה", ואת בן זוגה משחק אקי אבני. הסרט הוא בין הסרטים הראשונים שמוקרנים בבתי הקולנוע שנפתחים עכשיו מחדש. "פגשתי את היוצר־במאי־מפיק דורון ערן בקפה השכונתי. ברגע שהוא ראה אותי הוא אמר, 'וואי, אני חושב עלייך לתפקיד'. אמרתי לו, 'אחלה', ובלב חשבתי שזה סתם. אבל אז, באמצע חופשה שלי ביוון עם הילדים, כשאנחנו בג'מבו־לימבו־דיסקו, הטקסט של הסרט נחת אצלי במייל. נכנסתי רגע לקרוא, לראות אם זה הסגנון, ולא הצלחתי להפסיק. זה סיפור על זוג שנשוי הרבה שנים ומנסה לייצר עניין בתוך השחיקה, וברור שזה נושא שמדבר אליי".
עברתי חרמות
קונופני (42), שגדלה בשכונת בית הכרם בירושלים, התחילה כילדת פלא. כבר בגיל שש שיחקה בהצגות ילדים. "זה התחיל מזה שאחותי הגדולה, שהייתה אז בת 11, ראתה מודעה בעיתון שמחפשים ילדים לשחק בהצגה 'חנהל'ה ושמלת השבת'. נסעתי איתה ועם אמא שלי לאודישן בתל־אביב. בזמן שהיא נבחנה, ישבתי בצד והסתכלתי על התקליטים התלויים על הקיר. כשראיתי את התקליט של חנהל'ה ושמלת השבת התחלתי לעשות את הקטעים בשקט בצד. 'אוי ירח ירח, אמא תכעס, השמלה התלכלכה בפחם'. מפיק ההצגה, ז'ק יעקב, שהיה אז מאוד ידוע בתחום, שמע אותי, לחץ על הרמקול שהיה לו ואמר למפיקה: 'תגידי לכולם ללכת הביתה. מצאנו'".
אחותך לא קינאה בך בטירוף?
"ממש לא. שתי האחיות שלי שמחו בשבילי. כאחות הקטנה הייתי הצעצוע של המשפחה. עד היום אנחנו מאוד קרובות, וגם גרות קרוב".
רצית בכלל לשחק?
"בטח. הייתי ילדה שרצתה להיות כוכבת. שעות הייתי שומעת תקליטים של פסטיגלים. זוכרת את הכל בעל פה ומופיעה מול המשפחה. היה לי ארסנל של קטעים שהייתי עושה במפגשים משפחתיים. למשל, מונולוג ממשפחת צנעני. אחרי 'חנהל'ה' שיחקתי כמה שנים בהצגות ילדים. הייתי אליסה בארץ הפלאות וגברת פלפלת. בהתחלה עוד לא ידעתי לכתוב את שמי, אז כשהיו מבקשים חתימה, הייתי מציירת להם לב או פרח".
אבל הילדים בכיתתה לא אהבו את הכוכבות הזאת, ובגיל 11 סופית פרשה מההצגות אחרי שסבלה מבריונות. "עברתי הרבה חרמות. היה ילד שהיה מחכה לי קבוע בסוף היום בדרך הביתה ומרביץ לי. הייתי מנסה ללכת מדרך אחרת והוא היה מוצא אותי. זה לא כמו היום, שיש עמודי יוטיוב ואינסטגרם. מבחינת הילדים הייתי חריגה. הילדים היו מדברים אליי לא יפה או עושים מסיבות כיתה ולא מזמינים אותי. החלטתי להפסיק לשחק. בסוף היסודי עברתי לתיכון לאמנויות. עד היום בריונות כלפי ילדים זה דבר שגומר אותי".
נזקי הדוגמנות
בגיל 14 התחילה את פרק הדוגמנות בחייה. "בטי רוקאווי ראתה אותי בגיל 13, ואמרה לי, 'עוד שנה אני שולחת אותך לתחרות הפנים של ה־90'. זכיתי שם במקום הראשון. נשלחתי לייצג את ישראל בתחרות טופ מודלס באורלנדו, אבל לא זכיתי בשום תואר. אגב, עד שהגעתי לבטי, קראו לי אני. היא שמעה שאמי מכנה אותי אן, והחליטה שזה יהיה השם שלי. יש ויכוח במשפחה מאיפה הגיע השם שלי. אבא שלי אומר שקראו לי ככה בגלל ראשי תיבות של 'אהבת נצח ישראל'. אמא שלי תמיד עונה לו, 'זאביק, למה אתה מספר את זה ככה? הייתה לי קוזינה יפה שקראו לה האני, ורציתי לקרוא ככה לבת שלנו'. כשאני הולכת ברחוב וצועקים לי 'אני', אני יודעת שזה מישהו שהכיר אותי לפני גיל 14".
4 צפייה בגלריה
"לא ידעתי שפרק הדוגמנות לא ישרת אותי. להפך, הוא יקבע אותי בדימוי שאני לא רוצה"
(צילום: אביגיל עוזי)
בחזרה לדוגמנות. קונופני התחילה לנסוע בעולם ולהצטלם אבל לא נהנתה מזה. "בגיל 14 כבר נסעתי למילאנו עם אחותי הגדולה בת ה־19. הדיבור בבית היה שהדוגמנות תוביל למשחק, שזה מה שאני באמת רוצה לעשות. לא ידעתי שפרק הדוגמנות לא ישרת אותי. להפך, הוא יקבע אותי בדימוי שאני לא רוצה. גם לא נהניתי בימי צילום. עצבן אותי כשביימו אותי. אמרו לי שבי, ישבתי, קומי, עמדתי. גם לבשתי דברים שלא היו נוחים לי. והכי נורא, שכל הזמן שמעתי שהיופי שלי אחר, שאני נראית שונה, מולאטית. הייתי צעירה, וכל זה תורגם אצלי, בתת־מודע, למקומות של חוסר ביטחון".
עברת הטרדות בתעשייה?
"כן, בטח. באחד מימי הצילום מישהו מההפקה אמר לי, 'לעזור לך להתפשט? בואי, אני אבוא להפשיט אותך'. הייתי רק בת 14. קפאתי במקום. לא סיפרתי בבית. לפחות הייתי גבוהה ורזה ולא ביקשו ממני לרזות. שמעתי שאומרים את זה לאחרות. בגלל שאין לי ציצים, הייתה סיטואציה שאמרו לי, 'אולי תגדילי את החזה או תוסיפי קצת'. לא לקחתי את זה קשה".
"מישהו מההפקה אמר לי, 'לעזור לך להתפשט? בואי, אני אבוא להפשיט אותך'. הייתי רק בת 14. קפאתי במקום. לא סיפרתי בבית. הייתה סיטואציה שאמרו לי, 'אולי תגדילי את החזה או תוסיפי קצת'. לא לקחתי את זה קשה"
והצילומים עצמם, עפת עליהם?
"גם כשקיבלתי את העבודה, הייתי צעירה מכדי להבין מה קטפתי. את יודעת שבגיל 16 הופעתי על השער של ווג גרמניה ולא היה לי מושג? יום אחד חבר של אבא שלי, שנסע לשם, התקשר אלינו ואמר, 'איזה יופי, את מופיעה על השער'. אחרי שנים ניסיתי להשיג את המגזין ההוא ולא הצלחתי".
לא אמרת להורים שאת לא רוצה יותר ודי?
"לימים היו לי שתי שיחות עם אמא שלי, שיחות של הטחות. למה הסכמתם שאדגמן, למה שלחתם אותי ועוד. היא ענתה שזה מה שאני רציתי. היום, כאמא, אני מבינה אותה ולא כועסת. אני מבינה איזו ילדה הייתי. ה־center שלי היה חזק אבל הסתתר מתחת לערימה של בלגן. לא ידעתי להגדיר את מה שאני מרגישה וגם לא לבטא את זה. לא השמעתי את הקול שלי. אז איך ההורים היו אמורים לדעת שאני לא רוצה?".
היית נותנת לבתך בת ה־11 לדגמן?
"לא. בגיל 14 זה נראה לך נורא נחמד, אבל מביא איתו מגוון גדול של נזקים. כל עוד היא תחת האחריות שלי, לא אאשר לה משהו שמגיע מרצון ילדי שבתור בוגרת היא תצטער עליו. אני גם לא מרשה לה להעלות סלפי לאינסטגרם. הייתי מוחקת את חוויית הדוגמנות שעברתי. אני לא מוצאת את התרומה שזה נותן לנערות. מצד שני, הרבה ממי שאני הגיע בעקבות כל החוויות שעברתי".
"לא ארשה לבתי לדגמן. בגיל 14 זה נראה לך נורא נחמד, אבל מביא איתו מגוון גדול של נזקים. כל עוד היא תחת האחריות שלי, לא אאשר לה משהו שבתור בוגרת היא תצטער עליו"
אמרו שפוטרתי
אחרי שירות צבאי כמש"קית נפגעים ("דיברו איתי על חתונה פיקטיבית כדי שאמשיך לדגמן. סירבתי לשמוע"), למדה בניסן נתיב. בסיום הלימודים לוהקה להצגת הבידור "אני עם אשתך גמרתי", שהפכה לשלאגר. "רציתי כל כך לשחק בתיאטרון, אבל קורות החיים שלי לא עברו את השומר", היא אומרת בחיוך מריר. "הופעתי בפרסומות, עשיתי תפקידי אורח בסדרות, ב'אולי הפעם', ב'צימרים', בת הזוג של חפר ב'רמזור', אבל שום דבר לא הביא אחריו עוד עבודה ולא גרם לפריצה. תמיד שמעתי שאני זו האופציה השנייה, 'זה את או עוד מישהי', 'חשבנו ורצינו ואז היא באה ועשתה משהו ונגנבנו'. זה להרגיש כל הזמן שאני ליד".
ומה אמרת לעצמך?
"שאולי אני לא טובה מספיק. אבל הספק לא היה בשחקנית שאני אלא בכל המסביב. חשבתי שאני לא יודעת ליחצן את עצמי, שאולי אני מדברת שטויות בפגישה, או שאני לא מספיק סוחפת ולא משאירה חותם. הרגשתי שאני לא מקבלת את ההזדמנות להראות שאני יודעת להתלבש על תפקיד".
ובדיוק רגע לפני שהתייאשה, הגיעה ההצעה להיות כתבת החוץ של גיא פינס. "אני זו שהמלצתי להם על אסי עזר. הכרתי אותו עוד לפני. החזקתי בתפקיד שנה וחצי".
ומה קרה?
"הייתי מתוסכלת מלדווח על אחרים. אני זוכרת שראיינתי אז את שחקניות הסדרה 'החברות הכי טובות', קרן מור, ליאת הר לב ושירה קצנלבוגן. היו שם שחקניות שסיימו איתי לימודי משחק וכאלה שסיימו שנתיים אחריי. הייתי מגיעה לראיין על הסט, וכל מה שהרגשתי זה שבא לי להיות במקומן. קינאתי כל כך. עם הזמן התחילו לי התקפי חרדה לפני ריאיון ותוך כדי ריאיון. זה הדבר הכי מפחיד שיש - דופק מהיר, זיעה קרה, תחושת מצוקה גדולה שאת לא יכולה לשלוט בה ורק רוצה שזה יפסיק. זו הרגשה שאני מתה. באיזשהו שלב החלטתי לעזוב. במקצוע כמו שלנו אתה זה הפנים של הדבר. לנהג מונית יש מונית, לשחקן יש את עצמו. אם אני לא מרגישה טוב עם משהו שאני עושה, זה לא יוצא טוב. הבנתי שאני כבר לא עומדת מאחורי זה, והחלטתי לעזוב. לכל זה התלוותה תחושת אכזבה. ניסיתי פה וניסיתי שם. נגעתי קצת בזה ובזה ולא מצאתי את עצמי".
"כשעבדתי בתוכנית של גיא פינס, הייתי מתוסכלת לדווח על אחרים. ראיינתי שחקניות שלמדו איתי, והרגשתי שבא לי להיות במקומן. קינאתי כל כך. עם הזמן התחילו לי התקפי חרדה לפני ריאיון ותוך כדי - דופק מהיר, זיעה קרה, תחושת מצוקה גדולה שאת לא יכולה לשלוט בה"
הפרסומים אז דיברו על כך שפוטרת מגיא פינס.
"אחרי שהודעתי למערכת התוכנית של פינס שאני לא ממשיכה, נסעתי לחופשה בתאילנד. הידיעות על פיטורים הגיעו עד אליי. זה לא היה נכון. נלחצתי, ידעתי שהייתי כתבת טובה כי אמרו לי את זה. הם גם התבאסו שאני לא רוצה להמשיך. כשיצאו האייטמים על פיטורים, חשבתי שאולי הם כועסים עליי שדפקתי אותם, ולא הבנתי למה. הרי הודעתי על עזיבה בצורה מסודרת".
אולי לא היית סבלנית מספיק. תראי איך אסי עזר המריא מהימים שלו ככתב.
"אין לדעת. אני שלמה עם הדרך שעשיתי. מה שכן, אני זוכרת שהייתי צריכה לעשות אייטם על כוכב פורנו, וזה הביך אותי אז. היום הייתי באה לכל הראיונות האלה ועורפת את הראש להכל. לא רואה כלום בדרך. אם פעם היה נראה לי שכולם יותר יפים, מוצלחים ומצחיקים ממני, זה השתנה. אני לא הולכת לאיבוד יותר. אבל מה לעשות שהביטחון העצמי הגיע עם השנים, עם ההתבגרות והאימהוּת".
התחנה הבאה של קונופני הייתה בתוכנית האירוח היומית של ליאור שליין, שם שימשה כסייד קיק. "זו הייתה תקופה מדהימה. הגעתי כל יום לאולפן ושיחקתי דמות אחרת. זה חלום, זה לעבוד עם טקסטים מעולים ומצחיקים. היה לי טוב שם. הייתי חלק מהמערכת שלוש שנים, עד שהתוכנית ירדה".
טיפול זוגי לא עזר
את בעלה לשעבר ואבי ילדיה, דנה (11) ורני (8), הכירה כבר כשהייתה בת 14. "הוא שירת עם אחותי בצבא, וכולנו היינו חברים טובים. כבר בהתחלה ידעתי שהוא יהיה בעלי. אבל רק בגיל 23 התוודיתי בפניו על הרגשות שלי והפכנו לזוג. כשהייתי בת 31, כשרצינו ילדים, התחתנו. אחרי שנה דנה נולדה".
האימהות הייתה משאת נפש של קונופני. מה שלא ידעה זה שזה לא יהיה פשוט. "בתחילת ההיריון עוד צילמתי סרט קופרודוקציה פולנית־גרמנית־ישראלית, אבל ממש הייתי אאוט. לא יכולתי לתת את כל כולי על הסט. רציתי הביתה. אחר כך הייתי בבית בשמירת היריון, תרגלתי נשימות ושיחקתי סנייק. כל מה שרציתי זה להיות אמא של, לזרוח בהורות שלי. אבל במקביל התחלתי להיבהל מזה שזהו, אין דרך חזרה. אני ילדה שלישית במשפחה הכי מפנקת ועוטפת - 'את לא רוצה, לא צריך'. אני רוצה לחזור הביתה מאיפשהו? 'בסדר, נחזור לקחת אותך'. פתאום מישהי אחרת תהיה הילדה. רציתי להיות זו שיודעת מה לעשות עם התינוקת, אבל לא הצלחתי. חשבתי רק על זה שהחיים שלי נגמרו. פעם הלכתי איתה לסופר־פארם באוגוסט, יצאנו משם, הזעתי, וכל העגלה הייתה מלאה בשקיות של הקניות. היא התחילה לבכות, הוצאתי אותה מהעגלה, והעגלה נפלה בגלל חוסר שיווי משקל. כולם הסתכלו. מאז התחלתי לצאת איתה רק בערבים שאף אחד לא יסתכל ויראה את המצוקה שלי. הייתי מאוכזבת מעצמי, מזה שאין לי את האינסטינקט האימהי. הקבלה שלי את המצב ואת האימהות הייתה מאוד קשה".
"הייתי בעיקר אמא בבית, וזו עבודה קשה מאוד. כשאת לא שולחת לקייטנות וצהרונים ואין מטפלות, את חוסכת הרבה כסף. לשנינו היה ברור שזו הסיטואציה כרגע. מישהו צריך לגדל את הילדים, וזה לא הופך אותו לפחות שווה"
מתי אמרת לעצמך, זהו, אני נשארת בבית עם הילדה?
"בהתחלה אמרתי, אני לא חוזרת. לא כרגע. זה לא בראש מעייניי. אני לא יכולה לשלב. אני צריכה להכיר את עצמי בסיטואציה החדשה, להבין רגע מה קורה. הטלוויזיה פתאום נשארה כבויה בבית, עיתונים כבר לא עניינו אותי. לא ירדתי לקנות 'פנאי פלוס' כמו שעשיתי פעם".
עברו השנים והפכת לעקרת בית. זה לא מייצר חוסר איזון בין מי שמביא פרנסה הביתה למי שלא?
"עבדתי בעסקים של המשפחה שלי, 'לקה' ו'נוקביוטי', מניקור־פדיקור אקספרס. העברתי חוג דרמה בשכונה לגיל הרך. אבל כן, הייתי בעיקר אמא בבית, וזו עבודה קשה מאוד. כשאת לא שולחת לקייטנות וצהרונים ואין מטפלות, את חוסכת הרבה כסף. אם הייתי עובדת - ופה זה לא הוליווד - כל הכסף היה הולך לזה. לשנינו היה ברור שזו הסיטואציה כרגע. מישהו צריך לגדל את הילדים, וזה לא הופך אותו לפחות שווה".
קונופני כבר התחילה ליהנות מהאימהות כשגילתה שהיא לא יכולה להרות שוב. "גילו לי בעיית פוריות קשה כשדנה הייתה בת שנה. הגינקולוג שלח אותי לבדיקות, ואז קיבלתי טלפון להגיע עם בעלי. הוא סובב אלינו את המסך, והייתה שם טבלה שלא הבנתי. התברר שאין זקיקים. הרופא אמר לי, 'תחזרי הביתה, תחבקי את הילדה שלך ותגידי תודה. זו הילדה היחידה שתהיה לך'. אמרתי לו, 'איך זה יכול להיות? רק לפני שנה נכנסתי להיריון טבעי'. הוא אמר לי שאין לרפואה הסבר על כל דבר. בכיתי אצלו את חיי, אבל סירבתי לקבל את זה. מאז ומתמיד רציתי חמישה ילדים".
"גילו לי בעיית פוריות קשה. הרופא אמר לי, 'תחזרי הביתה, תחבקי את הילדה שלך ותגידי תודה. זו הילדה היחידה שתהיה לך'. אמרתי לו, 'איך זה יכול להיות? רק לפני שנה נכנסתי להיריון טבעי'"
מה עשית?
"עברתי לתזונה בריאה, עשיתי דיקור, והלכתי לפרופסור ידוע. הוא בנה לי תוכנית טיפולים שנועדה לגרות את השחלות לייצר ביציות. התחלתי להזריק לעצמי ולקחת כדורים, אבל אחרי כמה חודשים של טיפול, לא רק שלא הגיעו התוצאות המיוחלות אלא הייתה נסיגה. בשלב כלשהו גם רירית הרחם נעלמה, ככה שגם אם יהיה זקיק בלי רירית, הוא לא ישתרש. הכל היה לא טוב. אני זוכרת שהיה איזה יום שהסתכלתי על בן הזוג ואמרתי, אני דופקת אותו, לא נעים לי שלא יהיו לו עוד ילדים בגללי. בשלב הזה הפרופסור הציע שנתחיל לשקול תרומת ביצית".
התפנית הגיעה ממקום לא צפוי. היכונו לסיפור מיסטי הזוי אך מדהים. "החלטנו לנסוע לצימר להירגע ולשלב עם זה ביקור בקברי צדיקים. ליד קבר האר"י הקדוש התפצלנו. בעלי לשעבר הלך לאזור של הגברים ואני לאזור הנשים. אני התפללתי, והוא עמד ליד קבר האר"י וחיכה לי כשניגש אליו איש מבוגר, אולי בן 80, עם שיער לבן ולבוש כולו לבן, כולל הכיפה. האיש שאל אותו, 'למה האישה שלך שם בוכה?'. שתביני, כולם שם בוכים, אבל הוא הצביע עליי. בעלי סיפר לו, והאיש אמר לו: 'חלמתי עליה בלילה. תקרא לה לבוא לפה'. הגעתי והוא אמר לי, 'בעלך סיפר לי מה קורה. אני אביא לך עלים קטנים וחדשים מהעץ של האר"י הקדוש ותשמרי קרוב ללב. עוד שנה את תחזרי לפה עם בן זכר'. הוא טיפס על הגדר, קטף עלים מצמרת העץ, נתן לי ואמר, 'תשמרי עליהם'. הייתי גמורה, אז רק אמרתי לו, 'הלוואי, אני מודה לך'. כשחזרתי הביתה, אחותי תפרה לי חתיכת בד ולתוכה הכנסתי את העלים ושמתי בארנק".
"כשהתפללתי בקבר האר"י, איש שכולו לבוש לבן קטף עלים מצמרת עץ, נתן לי ואמר, 'תשמרי עליהם'. אחותי תפרה לי חתיכת בד ולתוכה הכנסתי את העלים ושמתי בארנק. אחרי זמן קצר גיליתי שאני בהיריון"
נו? נו? איך זה ממשיך?
"אחרי שבוע הייתה לי פגישה אצל הרופא. הוא בדק אותי ואמר, 'יש לנו זקיק'. ואני, 'מה?!'. הוא אפילו לא רצה לשאוב אותו, מפחד לגעת. קבענו הזרעה לעוד כמה ימים, ולפני שהלכנו הרופא אמר, עד הפרוצדורה תבלו קצת, תנסו. אחרי שלושה ימים אני מגיעה להזרעה ואין זקיק. נעלם. חזרתי הביתה מיואשת. אחרי כמה שבועות קמתי בבוקר עם בטן נפוחה של חודש שלישי. בבדיקת דם גיליתי שאני בהיריון. הפעם הכל היה יותר קל. חוויה מתקנת. היום טוב לי באימהות שלי. אני מתרגשת לפני שאני באה לאסוף את הילדים מבית הספר. אני לא שולחת אותם לצהרון, וכל שנה מחכה לחופש הגדול, נהנית מכל רגע איתם".
ומה עם שקיק העלים?
"במשך עשר שנים אחותי הגדולה ניסתה להיכנס להיריון עם הילד השלישי שלה. כשנכנסתי להיריון, הבטחתי לה שכשאשמע בכי בחדר הלידה, אעביר לה את הקמיע. חודש לאחר מכן היא נכנסה להיריון. כשילדה, החזירה לי אותו, ואני העברתי אותו שוב לשכנה שעברה כמה לידות שקטות בזו אחר זו. חודש אחרי, היא נכנסה להיריון וסיימה אותו עם ילד. עכשיו זה אצל חברה של חברה שנמצאת בחודש השביעי, אחרי שנים של ניסיונות. אני יודעת שתמיד בסיפורים כאלה שעוברים ידיים כל אחד מוסיף עוד פרט כדי להפוך את הסיפור לגדול יותר ופיקנטי יותר, אבל זה קרה לי. האם זה באמת העלים או הרצון החזק? כנראה שרצון ואמונה הם הבסיס לכל דבר".
אבל לא תמיד רצון ואמונה פותרים הכל. כמה שקונופני רצתה ועבדה כדי שהתא המשפחתי שלה יהיה יציב ומאושר, זה לא עזר. "היו כמה שנים שהוא ואני הבנו שיש לנו קושי. שאנחנו כבר לא טובים בתור נשואים. ניסינו טיפול זוגי, אבל המרחק גדל וגדל, עד שלא היה אפשר להתעלם ממנו. לפרק משפחה כרוך בהרבה קושי וכאב, זו לא הפנטזיה של אף אחד. אבל צריך לדעת מתי זה כבר לא משרת את המטרה. נפרדנו בלי אגו ובלי מרמור".
מאז הפרידה היה לך קשר חדש?
"אני רוצה זוגיות, כזו שתרים אותי ושנעשה טוב אחד לשנייה. היה קשר אחד, אבל לא מגיע לו שאדבר עליו. ניסיתי אפליקציות, ונורא לא נעים לי שם. אחכה בסבלנות שזה פשוט יגיע באיזה אופן קוסמי. אני מחכה לה בזרועות פתוחות לחלוטין".
