ארבעה דורות של משפחה אחת הגיעו לריאיון ולצילומים של הכתבה הזו: קים אור אזולאי (18), כוכבת ילדים ונוער, סבתא רבתא שלה, סוניה ינוביץ, בנה, סבא אלכס ואשתו סבתא פנינה, ובתם, רויטל, אמא של קים אור.
סוניה בת ה־96 מתגוררת לבד בביתה בבת־ים, ובקושי מסכימה שמטפלת תסייע לה למספר שעות ביום. פנינה ואלכס מטפלים בה במסירות, והם אלה שהביאו אותה לצילומים בסטודיו. פנינה משמשת גם מתורגמנית לסוניה, שמדברת בערבובייה של עברית, יידיש ורוסית. פנינה כבר יודעת להשלים את הסיפורים של סוניה כשהיא מתעייפת.
ויש עוד סיבה שהופכת את הצילומים למרגשים: כל השנה האחרונה, אזולאי לא פגשה את סבתא סוניה. זו משפחה חמה ומלוכדת, ועד לפני הקורונה, אזולאי, כמו אחיה והוריה, נהגו לבקר את סוניה מספר פעמים בשבוע. האפשרות להיות איתה שוב מספר שעות, להצטלם איתה, להתחבק ולשמוע את מה שחוותה וכיצד ניצלה, גורמת לאזולאי לדמוע בכמה הזדמנויות במהלך היום. "מאז שאני קטנה שמענו בבית שסבתא סוניה ניצולת שואה שאיבדה את רוב המשפחה שלה. זה היה קצת מידע פה וקצת מידע שם, אבל כל מה ששמעתי וספגתי צילמתי חזק בזיכרון כדי לא לשכוח. עכשיו זו אולי הפעם הראשונה שאני שומעת את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף. נשארו פחות ופחות אנשים שעברו את השואה ויכולים לספר. זו המשימה שלנו, של הנכדים, לזכור ולהעביר הלאה".
סבתא סוניה כבר שעות בסטודיו, גאה להצטלם עם הנכדה המפורסמת. היא כבר מתחילה להתעייף, אבל כשהיא מתבקשת לספר את סיפורה, היא נמלאת בבת אחת בכוחות. כששואלים אותה אם היא עייפה, היא עונה בקול חזק שלא. היא רוצה לספר.
3 צפייה בגלריה
מימין: הנכדה קים אור אזולאי, סבתה פנינה, סבתא רבתא סוניה ואמה של קים, רויטל
(צילום: דביר כחלון, סגנון: מאור אומזגין)
הסיפור של סוניה
"נולדתי בעיירה חוטומר בפולין כבת בכורה לאבי יודקו שוורץ. אבא היה מאוד עשיר. הוא גידל דגים בבריכות ומכר לגויים. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שמונה, אחרי ניתוח בתוספתן שהסתבך. החליטו שאני אעבור לגור אצל סבתא שלי. ארבעת אחיי נשארו אצל אבא. עברתי לגור אצלה בעיירה אוברטין שנמצאת שמונה קילומטר מהבית של אבא. הוא נתן לסבתא כסף, ירקות ואוכל. הוא החזיק אותנו".
"פחדתי להסתכל אחורה לעבר השומר, שלא יראה ויהרוג אותי. הייתי רזה וזריזה. רצתי כל הלילה. לא ראיתי כלום. פחדתי מאוד. הגעתי לעיירה שבה אבא שלי גר ונכנסתי הביתה"
הגרמנים הגיעו לעיירה של סוניה כשהייתה בת 17. "כשהם נכנסו היה בלגן גדול. הם כיתרו את העיר. יהודים רצו לפה ולשם וצעקו 'גרמנים, גרמנים'. גם אני רצתי", היא משחזרת. "אחרי יום־יומיים לקחו אותנו לגטו קולומיאה, שנמצא 24 קילומטר מהעיירה. אמרו לנו לקחת רק דברים שאפשר לקחת ביד. לא לקחתי כלום. רק שמלה. אני הלכתי ברגל. סבתא נסעה בעגלת סוסים. לא ראיתי אותה מאז".
הצעירים בגטו נשלחו לעבוד?
"כן. אותי שלחו בקבוצה של 20 בחורות לעבוד בשדה. גוי מקומי שמר עלינו. לא חייל גרמני. הוא הסתכל עלינו כל הזמן. אני עבדתי והסתכלתי רחוק, ראיתי בתים קטנים, עצים ואנשים והסתכלתי איך אפשר להגיע לשם. הלכתי לשומר ואמרתי לו, 'אני מבקשת ממך, אני רוצה ללכת לשירותים, תן לי ללכת'. "הוא אמר 'בסדר, אבל מהר לחזור בחזרה'
"התחלתי ללכת מהר־מהר ולהתקרב לבתים. פחדתי להסתכל אחורה לעבר השומר, שלא יראה ויהרוג אותי. הייתי רזה וזריזה. רצתי כל הלילה. לא ראיתי כלום. פחדתי מאוד. הגעתי לעיירה שבה אבא שלי גר ונכנסתי הביתה".
שנה וחצי במחבוא באסם
בעיירת הולדתה, אוברטין, אלו היו הימים האחרונים לפני השליחה של היהודים לגטו קומלוש. כשהגיעה לגטו נשלחה לעבוד. "לקחו אותנו לחווה של גרמני עשיר והיינו צריכים לנקות את הרפת, לגדר. עבדתי שם חודשיים־שלושה. בשדה לידנו עבדו גויות שקצרו חיטה. יום אחד לקחו אותי לשדה לעבוד בין השיקסות. מישהו ניגש אליי ואמר לי, פרלה (שמה השני של סוניה, ת"ב), 'אני מכיר את אבא שלך. מחר לוקחים את היהודים של הגטו למחנה השמדה. אל תספרי לאף אחד'. ידעתי שאם בערב, בסוף יום העבודה, אחזור ללאגר, איפה שישנתי עם כל הבנות, למחרת ייקחו אותנו משם לגטו ואז למחנה השמדה".
מה עשית?
"בערב, במקום לחזור ללאגר, ברחתי ליערות. נו, מה עושים? עוד מעט מתקרב החורף וקר מאוד. היו שם בתים קטנים והאנשים שם עזרו לי. גוי אחד נתן לי שק לשים על הגוף וסמרטוטים לעטוף את הרגליים. ביקשתי אוכל. מישהו נתן לי חתיכת לחם, אחר נתן לי מים. מאוד ביקשתי מים. 'מים, מים'. מה עושה, לאן ללכת? נזכרתי בעובד האוקראיני של אבא שלי. אמרתי, הוא יעזור לי. אני אלך אליו. זכרתי את הדרך. הגעתי לבית שלו וראיתי דרך החלונות שהוא משחק קלפים עם עוד אנשים. פחדתי לדפוק בדלת. התחבאתי באסם. כשהם הלכו דפקתי בדלת. אשתו שאלה אותי באוקראינית מי אני. אמרתי לה שאני פרלה, הבת של יודקה שוורץ".
סוניה: "לקחו אותי לשדה לעבוד בין השיקסות. מישהו ניגש אליי ואמר לי, 'אני מכיר את אבא שלך'. מחר לוקחים את היהודים למחנה השמדה. בערב, במקום לחזור ללאגר, ברחתי ליערות"
היא הסכימה להחביא אותך?
"היא אמרה לי שאני לא יכולה להתחבא בבית, אבל שאלך לאסם ואתחבא שם. היה לי שיער ארוך מאוד והוא היה מלא כינים. היא לקחה אותי", סוניה בוכה, "חיממה מים חמים בקערה וניסתה לנקות לי את השיער. בסוף היא גזרה לי את השיער, שרפה לי את כל הבגדים בגלל הכינים ונתנה לי בגדים. התחלתי להיות חולה. מאוד חולה. לא אוכל וכינים. קיבלתי אבצס בגוף. היא הוציאה כרוב מהמזווה באדמה, הרתיחה אותו ושמה על הפצעים. אחר כך גם חליתי בטיפוס. הייתה מגפת טיפוס. גם גויים חלו ומתו. החום שלי עלה מעל ל־40. חששו שאני אקדח, אדבר בקול וישמעו אותי אז היא החביאה אותי עוד יותר בפנים באסם וטיפלה בי עד שהחלמתי".
מרגש מאוד.
"הם ידעו שאבא עשיר וכשתיגמר המלחמה הוא יעזור להם. התחבאתי באסם שנה וחצי. לפעמים ישנתי בעליית הגג שם. עליתי עם סולם. כשהרוסים הגיעו ושחררו אותנו אבא חזר לעיירה ומצא אותי. הגרמנים הרגו את אחיותיי, את שרהל'ה בת הארבע ואת מינצ'ה בת השנה. גם את התינוק אברום הם הרגו. רק זאב וולווה בן השנתיים ניצל. הוא עלה לארץ ונפטר לפני כמה שנים. לא סיפרתי עכשיו כלום מכל מה שהיה", היא פונה לקים. "עברתי גיהינום".
3 צפייה בגלריה
קים אור אזולאי וסבתא-רבתא סוניה פרלה ינוביץ. "מתקשרת כל הזמן מהצבא"
(צילום: דביר כחלון, סגנון: מאור אומזגין)
לא ידעתי שסבתא רצתה להיות זמרת
אחרי המלחמה אבא של סוניה עבר לגרמניה והתחתן בשנית. סוניה נשארה בפולין. "היא הכירה גוי ונכנסה להיריון. אמא שלו לא הסכימה שהוא יתחתן איתה, והוא ברח. אלכס נולד וסוניה נשארה לגדל אותו לבד", מספרת פנינה, כי סוניה החלה להתעייף. "הם עברו להתגורר בצ'רנוביץ, עיירה אוקראינית".
סבא אלכס ממשיך: "עברנו הרבה. הגענו לרוסיה וגם לגרוזיה. סוניה התפרנסה ממסחר, קנתה דברים ומכרה ואני נשארתי אצל חברות שלה. היא התרוצצה נורא אחרי הפרנסה. אחרי שנה וחצי היא הכירה את מיכאל והתחתנה איתו. הוא גידל אותי, היה אבא מצוין. נולד לי אח, שמוליק, ובשנת 1959 עלינו לארץ".
קים: "שאלתי אותה פעם אם יש לה תמונות להראות לי שבהן היא בגילי. היא אמרה לי שאין לה שום תמונה. שהנאצים לקחו הכל. מאז נמנעתי ממש מלשאול אותה על מה שעבר"
סוניה, מה רצית להיות כשהיית ילדה?
"זמרת".
אלכס: "היא שרה מאוד יפה. היא הייתה בתנועת החלוץ הצעיר ושרה לנו את כל השירים של התנועה. אני גם זוכר כילד שהייתה מכינה אוכל ומזמינה חברים ואז הייתה שרה להם. כילד קטן הייתי בשמיים, מגאווה".
אזולאי: "לא ידעתי שסבתא רצתה להיות זמרת".
העיניים של סוניה נדלקות: "לקים יש כישרון והיא חכמה. היא כל הזמן מתקשרת מהצבא ושואלת איך אני מרגישה".
מקסים לראות כמה אתן קרובות.
"לא תמיד היחסים איתה היו עמוקים. בעבר בעיקר ראיתי אותה בארוחות שישי ובאירועים. תמיד ידענו שסבתא שורדת שואה והיא אמיצה ואלופה, אבל עד שבגרתי לא הבנתי לגמרי מה היא עברה. הערך של השואה הובן אצלי רק בגיל הנעורים. בגיל 12, כשהכנתי את עבודת השורשים, התחלתי להיחשף לסיפור שלה. אני זוכרת ששאלתי אותה פעם אם יש לה תמונות להראות לי שבהן היא בגילי. היא אמרה לי שאין לה שום תמונה. שהנאצים לקחו הכל. מאז נמנעתי ממש מלשאול אותה על מה שעברה. חשבתי שלה יהיה קשה לספר. היום אני מבינה שלי היה קשה לשאול ולשמוע".
- הראיון המלא עם קים אור אזולאי והסבתא רבתא סוניה ינוביץ מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
