סיפורה של שלומה רבקה לוין (30), גרושה. תושבת ערד, שחקנית:
"הייתי באמצע קורס שאיבת דמים בבית חולים "ברזילי" כשנתקלתי במודעה במקומון שמחפשים ניצבים לסדרה "מגן דוד אדום". זה היה אחרי שהתגרשתי, חזרתי לגור בערד בבית של אמא שלי ואמרתי לעצמי, 'מה אכפת לך? תשלחי'. התקשרו אליי ואמרו לי שאני מתאימה. הגעתי עם מטפחת ראש ושָׁל שאני תמיד לובשת מעל הבגדים. השתתפתי בסצנה של שחרור בני ערובה, הייתי צריכה לרוץ ולהתחבא מאחורי רכב משטרה. אחרי אותו יום הרגשתי שמשחק זה המקום שלי. מאז כבר יש לי סוכן ושיחקתי בתפקידים קטנים בסרט "סנולנד" ובסדרות "ישמח חתני", "שטיסל", "בת השוטר" ו"מה שבע". אני לומדת משחק מול מצלמה ועושה אודישנים.
נולדתי באוקראינה, בעיר חרקוב שהולכת ונמחקת בימים אלה. נקראתי בשם סלומיאה על שם סבא רבא סלומון. משמעות השם היא 'שלום'. כשהייתי בת שש עלינו לארץ ואז שמי עוברת לשלומה. את אבא שלי לא ראיתי מגיל חמש. הוא שלח לי מכתב כשהייתי בת עשר ולא עניתי לו. כשהגענו לארץ אמא שלי רשמה אותי לגן חרדי בערד, כדי שארכוש ערכים יהודיים. הגננות, ואחר כך המורות, היו חסידות גור. בחטיבה עברתי לתיכון חב"ד. הרגשתי טוב חברתית למרות שהייתי נמוכה.
"חברות של אמא שלי היו אומרות 'תאכלי ירקות, שתגבהי' ושולחות מתכונים של מאכלים בריאים. זה היה משפיל"
הגובה שלי נעצר ב־1.37 מטר, מה שמוגדר בעולם הרפואה כגמדות. מידות הגוף שלי פרופורציונליות. פשוט בגיל תשע וחצי קיבלתי מחזור והגובה שלי נעצר. אנדוקרינולוג אמר לאמי שאי־אפשר לעשות כלום, כי העצמות נסגרו. בגיל 11 כבר היה לי מבנה של אישה. אני זוכרת שאנשים הסתכלו עליי ויכולתי לראות מהמבטים שלהם שהם לא סגורים אם אני אישה או ילדה. חברות של אמא שלי היו אומרות 'תאכלי ירקות, שתגבהי' ושולחות מתכונים של מאכלים בריאים. זה היה משפיל. היום אני מתה על עצמי. אני לא רוצה להיות גבוהה, אני רוצה להיות אני. אני מרגישה שהעובדה שאני חריגה חיצונית היא הדרך שלי להביא לעולם את הנוכחות שלי. לא משנה לאיזה סט אני מגיעה, זוכרים אותי. כמה שיותר שונה זה יותר יפה.
בגיל 15 וחצי פניתי לשדכנית. רציתי זוגיות, מישהו להתמסר אליו. השדכנית ביקשה המלצות עליי וכך הגיעה למישהי מצוות התיכון שלי. היא הודיעה לי שאם אני מתחתנת אני עפה מבית הספר כי זו לא דוגמה טובה לתלמידות להתחתן בתיכון. יצאתי לפגישות בלי שהיא תדע. אחרי התיכון למדתי רפואה משלימה במכללה חרדית בירושלים ואחר כך סייעות לרופא שיניים.
התחתנתי לקראת גיל 23 עם בחור גרוש, אבא לשניים. הכרנו דרך עמוד שידוכים חרדי בפייסבוק שהוא ניהל. לאחר שתי פגישות הצעתי לו שנתחתן. ניסינו להביא ילד לעולם וגם עברתי טיפולים, אבל זה היה קשה מדי והחלטתי להשאיר את זה בידי השם. לאחר שנה וחצי של נישואים התגרשנו.
רק כשהתחלתי לשחק הרגשתי בבית. אני אוהבת את זה שבכל סט יש אנשים שונים. בחברה החרדית מסתכלים על כל דבר שאת עושה. שואלים למה אני הולכת עם מטפחות ולא עם פאה, ולמה אני לא מורידה את כיסוי הראש עכשיו כשאני גרושה. אני מסבירה שזה היתר שמקבלות נשים גרושות שקשה להן ושאני מתחברת לצניעות שבזה. כשאני צנועה אפשר לשים לב לאישיות שלי. שופטים אותי על זה שאני הולכת עם שָׁל. אני מסבירה שזה מרגיש לי מלכותי ומכובד. גם העובדה שאני, כחרדית, מצטלמת, גוררת ביקורת. כשהעליתי תמונה עם עוז זהבי, מישהי הגיבה, 'איזו חרדית נצמדת ככה לשחקן'. אם בהתחלה חשבתי שכחרדית לא אוכל להיות שחקנית, גיליתי שאין שום בעיה. אני לבושה כמו שאני לבושה ביומיום ולא נוגעת בגברים. בעיניי זה קידוש השם כשהקהל רואה חרדית בסרט או בסדרה. אם מציעים לי תפקיד שלא מתאים לערכים שלי, אני מוותרת עליו. כשהציעו לי להשתתף בסצנה שבה אני כרבנית מגיעה למועדון חשפנות ובוהה בחשפן. סירבתי לזה.
"היום אני מתה על עצמי. אני לא רוצה להיות גבוהה, אני רוצה להיות אני. כמה שיותר שונה זה יותר יפה"
אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, שלא פעם, אם אני צריכה להיות בסט מוקדם בבוקר, אני לוקחת אוטובוס אחרון מערד לסט ומחכה שם כל הלילה. פעם ביליתי לילה לבדי בבית כנסת בבני־ברק כדי להגיע בזמן לסט של "בת השוטר".
שורה תחתונה: "החלום שלי הוא לקבל תפקיד משמעותי, עדיף לא של חרדית עקרת בית או גננת, התפקידים האוטומטיים שחושבים עליהם כששומעים שאני חרדית. חרדיות היום עוסקות בתחומים שונים, ואני יכולה לשחק רופאה או עורכת דין. עובדה, הנה חרדית שהיא שחקנית".
