בזרועותיהם של ליאת ואורן סמדג'ה מתנוסס בחודשיים האחרונים קעקוע לזכרו של בנם עומר, שנהרג בעזה בגיל 25. אורן נושא את המשפט "להעז ולא לפחד להיכשל", בכתב ידו של עומר, מתוך מכתב שנמצא לאחר מותו במחברת בחדרו. ליאת נושאת את המשפט "יש לך אותך", אחרי שגילתה שזה השיר שבנה האהוב הקדיש לה כל בוקר במילואים.
"החברים שלו שאלו אותו למה הוא מבקש כל בוקר דווקא את השיר הזה, והוא ענה, 'כי אני חושב על אמא שלי'", היא מספרת. "אחר כך קיבלנו את הפלייליסט שלו באפל מיוזיק, ובין כל הטראנסים פתאום 'יש לך אותך'. הוא פשוט שלח לי מסר בידיעה שאזדקק לזה".
צפו: ליאת ואורן סמדג'ה מספרים על אובדן הבן והתמודדות
(כתבת וידאו: צילום: שי פרנקו )
עומר סמדג'ה, שהיה לוחם בגדוד 9203 בחטיבת אלכסנדרוני, נהרג ב־20 ביוני במרכז הרצועה, בקרב שבו נהרג גם רס"ל במיל' סעדיה יעקב דרעי ז"ל. למרות המכה הקשה והאבדה שאין גדולה ממנה, הוריו לא נתנו לעצמם ליפול ולשקוע. אורן יצא עם נבחרת הג'ודו של ישראל לאולימפיאדת פריז והצליח לחזור עם מדליה, ואילו ליאת המשיכה לעשות מילואים כמודיעת נפגעים אזרחים בפיקוד העורף, וממשיכה להתנדב במד"א.
"שנינו מאוד משימתיים. אם לא היינו מציבים לעצמנו משימות היינו שוקעים", היא אומרת. "המשימות מושכות אותנו קדימה, אבל זה לא אומר שבסוף היום, כשהדלת נסגרת, אנחנו לא בוכים ומתפרקים. בחרנו בחיים, יש לנו פה שני ילדים, ואנחנו חייבים להמשיך קדימה בשבילם. נמשיך להנציח את עומר, אבל אנחנו גם נחיה. לא נהפוך את הבית לגלעד".
איזה ילד מדהים
עומר סמדג'ה היה ילד מיוחד תרתי משמע, גם במובן הרשמי של המילה. הוא אובחן עם ADHD, הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות, ולמד במסגרות של החינוך המיוחד עד כיתה י"ב. "מהרגע שהוא נולד ראינו שהוא מיוחד, הוא לא היה רגוע, לא ישן בכלל", מספרת ליאת. "עשינו לו אבחון בגיל צעיר מאוד.
"היה לי חשוב למצוא לעומר מסגרת מתאימה, לא רציתי שהוא יהיה בכיתה קטנה בבית ספר רגיל וידביקו לו סטיגמה. רציתי שהוא יהיה שווה בין שווים. בכיתה ג' הוא עבר לבית אקשטיין בבנימינה שבדיוק פתחו כיתה לילדים עם ADHD, זכינו להיות הראשונים שנכנסו. ביום הראשון, כשהמורה התקשרה אליי, הייתי דרוכה, חיכיתי לשמוע מה עכשיו לא בסדר, ופתאום היא אומרת, 'איזה ילד מקסים ומדהים'. בחטיבה הוא עבר לבית ספר 'שפרירים' בגבעת־חיים, שם הוא למד עד כיתה י"ב, והיה לו טוב שם".
אילו קשיים היו לו?
"הוא היה היפראקטיבי, היו לו קשיים בוויסות החושי והיה לו קשה לקבל שינויים והפתעות. הייתי שולחת אותו לבית הספר עם כרטיסייה עם הלו"ז, כולל סדר השיעורים, מתי ארוחת צהריים ומה יש לו בכריך. בהתחלה היה לו קשה מאוד ללמוד, בעיקר שפות ומתמטיקה, אבל בכיתה י' הוא התחיל לפרוח. כשמשהו עניין אותו הוא היה אול אין. הוא התחיל להתנדב במד"א ואהב את זה מאוד, אפילו עשינו משמרות ביחד".
הוא דיבר על הגיוס?
"התלמידים ב'שפרירים' הולכים לתפקידי מטה בחיל הים, במסגרת הסדר שיש לבית הספר עם החיל. עומר רצה שירות משמעותי יותר. בכיתה י"א הוא הלך עם עוד שני חברים מהמושב לתנועת הנוער 'אחריי', ושם הוא גילה מה זה קרבי. הוא חזר הביתה ואמר שהוא רוצה ללכת לקרבי, ואמרנו לו, 'מה שאתה רוצה אתה תהיה'".
ליאת: "אני לא יכולה שאומרים לי 'משתתף בצערך'. מה אתה משתתף? אתה בכלל לא מבין את הצער שלי. צריך למחוק את המשפט הזה מהלקסיקון וגם את המשפט 'שלא תדעו עוד צער'"
לא חששתם שהפרעת הקשב תסכן אותו?
"כשאת רואה את הברק בעיניים, כשאת שומעת שהוא סוף־סוף מצא את התשוקה שלו, מי אני שאמנע את זה ממנו? הדבר הכי חשוב לכל הורה זה שהילד שלו יהיה מאושר ושלם עם מה שהוא עושה".
אורן: "כל החיים עודדנו אותו לכוון גבוה, וברגע שהוא החליט, לא יכולנו למנוע את זה ממנו".
ליאת: "לפני הצבא הוא עשה מכינה של שנה ב'אחד משלנו', ואחריה הגיע לקב"ן ודרש להתגייס לקרבי. הוא אמר לו, 'אז מה אם למדתי בחינוך מיוחד? אם אני לא קרבי אני לא מתגייס', והקב"ן אמר לו, 'אוקיי, אז אתה מתגייס לקרבי'. הוא גויס לגדוד 51 של גולני, ואני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הגיע הביתה עם המדים והנשק. הוא היה כל כך גאה בעצמו, ואנחנו היינו כל כך גאים בו".
אורן: "אני זוכר שהגענו ללוות אותו בקילומטר האחרון במסע הכומתה, וראינו עליו את האושר ואת הגאווה. יום אחד אני מקבל טלפון שעומר נמצא מתאים לתרומת מח עצם. זה היה באמצע מבצע בעזה, אבל הוא לא היסס לרגע להציל חיים. נסעתי לקחת אותו כשטילים שורקים מעליי, והוא הרגיע אותי ואמר, 'אבא, אל תדאג, אנחנו שולטים במצב'".
איזה פספוס
אורן סמדג'ה (54) גדל באופקים, והבחירה שלו בג'ודו לא הייתה מקרית. אביו מוריס, שנפטר חודש לפני המלחמה, היה ממייסדי ענף הג'ודו התחרותי בישראל, הקים את ארגון המאמנים וגידל דורות של ספורטאים. ליאת (50) נולדה וגדלה בנתניה, אחת משלושת ילדיהם של זוג מורים. מאז גיל 14 היא מתנדבת במד"א, ובעבודתה האחרונה ניהלה מרפאה בדיור מוגן. בחודש ספטמבר 2023 התפרצה אצלה מחלת הקרוהן, והיא החליטה לעזוב את העבודה ולקחת פסק זמן כדי לטפל בעצמה, אלא שהחיים בחרו אחרת: שבועיים אחרי שעזבה פרצה המלחמה, והיא גויסה בצו 8 ליחידת המודיעים של פיקוד העורף.
"למרות שמלאו לי 50 אני עדיין עושה מילואים", היא מספרת. "עד לפני שנה וחצי הייתי קצינת נפגעים, ואז הציעו לי לעבור לפיקוד העורף, שכבר ביום הראשון למלחמה לקח על עצמו את ההודעות על נפגעים אזרחים ושוטרים. עכשיו סיימתי קורס התנהגות אוכלוסייה בחירום, וכרגע אני עובדת עם מפונים".
אורן: "אנחנו עוברים גיהינום עלי אדמות שלא דומה לכלום. לאבד בן זה לא נורמלי. אני קם בבוקר מחוק וממשיך. עצוב אבל ממשיך"
איך הגעת להיות מודיעת נפגעים?
"לפני כמה שנים פנה אליי חבר טוב ממד"א שהיה מודיע נפגעים, והציע לי להצטרף. בשבילי זה היה כל כך טבעי. אבא שלי נכה צה"ל, ואת כל הילדות שלי העברתי בבית הלוחם. כשהייתי בת 12 נהרג החבר הכי טוב של אחי, חן ברוד ז"ל, שהיה בן בית אצלנו, כמו אח. לימים יוני רועה, שהיה איתם בשכבה, כתב עליו את השיר 'פרי גנך'. התפקיד הזה שובר לא פעם, אבל אורן אף פעם לא שאל איך אני עושה את זה ואיך אני מרגישה. כשדפקו אצלנו בדלת, הוא פתאום קלט מה עשיתי כל השנים, ואז הוא שאל את הקצינים שהגיעו, 'איך אתם עושים את זה?'".
אורן: "כולנו מכירים ושומעים על הדפיקה בדלת, אבל אף אחד לא באמת מבין מה עובר על המשתתפים בסיטואציה הנוראה הזאת. עד אותו רגע לא באמת הבנתי מה ליאת עושה, ופתאום קלטתי שהיא הייתה הרבה שנים מהצד השני של הדלת".
ליאת: "הייתה להם התלבטות מי ידפוק לי בדלת, ובסוף הם בחרו במי שגייס אותי לתפקיד. חיבקתי אותו ואמרתי, 'תודה שזה אתה'".
אורן: "קיבלנו את הארגזים עם הציוד של עומר מהצבא וגם את הטלפון שלו, ועוד לא פתחנו. אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה".
ליאת: "מצד אחד אנחנו רוצים לראות את התמונות, מצד שני אני לא רוצה לחדור לפרטיות שלו. דילמה".
לשניים נולדו שלושה ילדים: הבכור עומר, רום (21), מדריך קרב מגע ומפקד טירונים במשטרה צבאית, שהיה לפני גיוסו כוכב רשת עם 70 אלף עוקבים בטיקטוק, ורותם (18), בעלת חגורה שחורה בג'ודו, בוגרת י"ב. ליאת גידלה את הילדים כמעט לבד, בעוד בעלה מנהל קריירה מזהירה כמאמן נבחרת ישראל בג'ודו.
"הסיפור של עומר זה סיפור של ניצחון, הרבה בזכות ליאת, אמא לביאה שנלחמה יחד איתו כנגד כל הסיכויים, ואני מודה שאני לא הייתי שם", מספר אורן. "רוב הזמן הייתי בכלל בחו"ל, וגם כשחזרתי והוא רצה לדבר איתי, אמרתי לו, 'עכשיו אבא רוצה לנוח'. לא תמיד הייתה לי היכולת להיות קשוב, וכמה שחשבתי שהכרתי וידעתי, הרבה דברים גיליתי רק אחרי מותו. ידעתי שהוא לוחם, אבל לא ידעתי עד כמה הוא היה גיבור. איך אמר המפקד שלו שהגיע לשבעה? חוד החנית".
אתה מרגיש שהחמצת את עומר?
"לא הספקנו הרבה, יכולנו לעשות הרבה יותר. לשמחתי, שנה לפני שהוא נהרג נסעתי עם שני הבנים לתאילנד, עשינו טיול גברים מדהים, וזה אחד הדברים שאני מודה עליהם כי הרווחתי זמן איכות איתו. הלוואי שהייתי יכול לעשות את הטיול הזה עוד פעם. את יודעת, כל הורה רוצה לראות את הילד שלו מתחתן, עושה ילדים. איזה פספוס".
מה הכי קשה לכם?
ליאת: "הכי קשה זה עם השאלה מה שלומכם. מה אני אמורה לענות על זה? קשה שאומרים לילדים, 'תהיו חזקים בשביל ההורים'. לא להתבלבל, ההורים צריכים להיות חזקים בשביל הילדים ולא להפך".
אורן: "אף אחד לא יכול להבין מה משפחות שכולות עוברות. אנחנו עוברים גיהינום עלי אדמות שלא דומה לכלום, ועברתי טרגדיות בחיים שלי. אבא שלי, שהייתי מאוד קשור אליו, מת לי ממש בידיים. כשהייתי בן ארבע אחי הגדול חגי נפצע בתאונת דרכים בגיל 17 ונותר משותק. סבלתי מגמגום תקופה ארוכה מאוד אחרי זה. אבל לאבד בן זה משהו אחר, זה לא נורמלי. אני קם בבוקר מחוק וממשיך. עצוב אבל ממשיך. לפעמים עצוב וכועס, לפעמים גם קצת שמח, אבל העצב שם כל הזמן".
על מה הכעס?
"את יודעת מה? לא כעס. אני לא כועס על הצבא, לא כועס על המדינה, לא כועס אפילו על עצמי שלא מנעתי מעומר ללכת לגולני. הוא גיבור ישראל, כמו כל 700 ומשהו החיילים שהלכו איתו, כולם גיבורים, אנחנו פשוט מדינה בטראומה".
ליאת: "אני לא יכולה שאומרים לי 'משתתף בצערך'. מה אתה משתתף? אתה בכלל לא מבין את הצער שלי. צריך למחוק את המשפט הזה מהלקסיקון וגם את המשפט 'שלא תדעו עוד צער'".
אז מה נכון להגיד כדי שתרגישי נוח יותר?
"תגידו 'רק התקשרתי לשמוע את קולך'. זה מספיק. שואלים אותי, איך נקום מפה? נקום. כמו שקמנו אחרי השואה והקמנו מדינה, אנחנו חייבים לקום כי יש לנו מדינה אחת. זה קשה, עומר ילך איתנו יד ביד מעתה ועד עולם, אבל אין ברירה, אנחנו נאחזים בחיים".
יש משהו שהייתם רוצים להגיד לעומר ולא הספקתם?
ליאת: "לא אמרנו לו מספיק כמה אנחנו גאים בו, אז אני אומרת לו את זה עכשיו בתקווה שהוא שומע".
הריאיון המלא עם ליאת ואורן סמדג'ה מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
